130

שזהו רמז בלבד. אך נשארת השאלה – הרי הודעת עתידות נעשית על ידי דיבור. ולא עביד הקדוש־ברוך־הוא נס לחנם^*.

גם אין מובן: תוכנו של הפירוש "קיפל הקדוש־ברוך־הוא..." מובא גם במדרש¹³, אך שם הסיום (איננו "שתהא נוחה ליכבש לבניו". אלא) "כאינש דאמר מן תחות רישא דידך" (=כאדם האומר: מתחת לראשך) – כלומר, בכך מסר הקדוש־ברוך־הוא ליעקב את הבעלות על ארץ ישראל¹⁴.

מדוע, אפוא, הסביר רש"י, ש"קיפל הקדוש־ברוך־הוא..." היה רמז "שתהא נוחה ליכבש לבניו", עם הקושי הכרוך בכך, כדלעיל, ואינו מסביר (כפירוש המדרש), שהיה זה כדי להראות את בעלותו של יעקב עצמו על ארץ ישראל – "מן תחות רישא דידך"?

ד. "קום התהלך" – הוכחת בעלות על ארץ ישראל

והתמיהה על כך אף חזקה יותר: גם לגבי אברהם נאמר בגמרא¹⁵, שהסיבה לציווי¹⁶ "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" היא "כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו". אך שם אין רש"י מביא זאת. ומובן, שהענין של "נוחה ליכבש לבניו" באמצעות פעולתו של האב קשה לקבלו בדרך הפשט¹⁷.

והמטרה של "קום התהלך בארץ" היא פשוטה (עד אשר רש"י אינו צריך כלל להסביר זאת בפירושו), שאברהם יבצע פעולה של הליכה בכל מקום ובכל אופן שהוא חפץ ואף אחד לא יפריע לו, כמעשה בעל־בית, פעולה שתוכיח את בעלותו על ארץ־ישראל (וכדלהלן סעיף ז).

ומדוע, אפוא, אין רש"י סובר שפעולה של "קיפל הקדוש־ברוך־הוא..." אצל יעקב היא הוכחה לבעלותו על ארץ ישראל, כפירוש המדרש, אלא מפרש "רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו"¹⁸?