שיחה ב

45שיחה ב

א. "אל תירא אברם..."

על הפסוק¹ "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" מפרש רש"י², שאברהם חשש: כיון ש"נעשה לו נס זה שהרג את המלכים .. שמא קבלתי שכר על כל צדקותי", אמר לו הקב"ה: "אל תירא אברם .. ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד".

לכאורה, אין מובן: עבודת אברהם אבינו לא היתה לשם קבלת שכר, אלא עבודה לשמה, וכפי שאומר הרמב"ם³, בדברו אודות מעלתו של "עובד מאהבה" שהוא "עוסק בתורה ובמצוות .. לא מפני דבר בעולם .. ולא כדי לירש הטובה⁴ אלא עושה האמת מפני שהוא

ב אמת"– ש"זו היא מעלה גדולה מאד .. והיא מעלת אברהם אבינו .. שלא עבד אלא מאהבה".

ואם כך, כיצד ייתכן לומר⁵, שאברהם, "שלא עבד אלא מאהבה" חשש שמא לא יקבל שכר, עד כדי כך שהקדוש־ברוך־הוא צריך היה לעודדו "אל תירא... שכרך הרבה מאד"⁶?

ב. שכר – הוכחה לשלמות העבודה

לכאורה, ניתן היה להשיב:

אמנם, אברהם עבד לשמה בלבד, ולא למען השכר, ואפילו לא למען השכר של עולם הבא⁷ – אך למרות זאת, אילו ידע שאין הוא מקבל שכר, היתה זו הוכחה עבורו שעבודתו אינה כל כך כראוי.

ולפי זה ניתן להבין את ניסוחו של הרמב"ם, שה"עובד מאהבה" "עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה"⁸: בכך אין הרמב"ם 45מתכוון רק להדגיש שגם "עובד מאהבה" מקבל שכר, למרות שאין הוא עובד למען השכר – כי מהו החידוש בכך? ועוד – מהי משמעות ההוספה וההדגשה "בגללה"? אלא זהו סימן ל"עובד מאהבה" באמת, שכאשר הוא עובד "מפני שהוא אמת" אז "סוף הטובה לבוא בגללה".

ולפיכך, בראות אברהם שהקדוש־ברוך־הוא משלם לו שכר בעולם הזה, הוא חשש, שיחסר לו "סוף הטובה לבוא בגללה", וזוהי הוכחה לפגם בעבודתו.

ברם, דחוק ביותר להסביר כך. כי אילו חששו של אברהם לא נבע מהעדר השכר עצמו, אלא משום שזהו סימן לחוסר שלמות בעבודת ה', צריך היה הקב"ה באמרו "אל תירא אברם" להדגיש את העיקר: שאברהם לא צריך לחשוש, כי עבודתו מושלמת וכדומה.

אך מן הנאמר בפסוק "אל תירא... שכרך הרבה מאד", ואילו ענין העבודה אינו מוזכר כלל, מוכח, שהשכר אינו מופיע כאן רק כסימן לדבר אחר, אלא שזהו ענין בפני עצמו.

ואם כן, שבה הקושיה למקומה.

ג. רבי יוסי – בעל העושר והכבוד

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר סיפור המופיע בזוהר בפרשתנו⁹, בקשר לפסוק "שכרך הרבה מאד", אשר לכאורה הוא תמוה ביותר.

בזוהר שם מוסבר, שהעוסק בתורה "יהבי ליה (=נותנים לו) אורך ימים בעלמא דאתי (=בעולם הבא) ויהבי ליה עושר וכבוד בעלמא דין (=בעולם הזה), ולאחר מכן מסופר הסיפור הבא:

פעם אחת הכריז רבי אבא, שהחפץ בעושר, והחפץ ב"אורכא דחיי בעלמא דאתי'" יבוא וילמד תורה. הגיע אליו "רווק חד" ואמר: "בעינא למילעי באורייתא (=ברצוני לעסוק בתורה) כדי שיהיה לי עותרא (=עושר)", ורבי אבא הסכים לכך. שאלו רבי אבא לשמו, והוא ענה: יוסי. אמר רבי אבא לתלמידיו "דיקרון ליה רבי יוסי מארי דעותרא ויקרא" (=שהם יכנוהו "רבי יוסי בעל העושר והכבוד").

כעבור תקופה מסויימת בא רבי יוסי לרבי אבא ושאלו: "אן הוא עותרא" (=היכן העושר)? "אמר (רבי אבא) שמע מינה (=מכך מובן) דלאו לשם שמים קא עביד" (=שלא עשה זאת לשם שמים), והוא רצה להתפלל "שימות אותו תלמיד כיון שהיה עוסק שלא לשמה"¹⁰. "שמע חד קלא (=קול אחד) דהוה אמר (=שהיה אומר) לא תענשיה דגברא רבא ליהוי" (=אל תענישהו, כי הוא יהיה איש חשוב). אמר רבי אבא לרבי יוסי שימשיך ללמוד "ואנא יהיבנא (=ואני אתן) לך עותרא".

ובהמשך מסופר בזהר, שהגיע אל רבי אבא אדם עשיר, שלא זכה ללמוד תורה, ובקשו שמישהו ילמד תורה לזכותו "ואנא יהיבנא עותרא". אמר 46רבי אבא לרבי יוסי שהוא ילמד תורה והעשיר יעשירהו. "יהב ליה ההוא כסא דפז (= נתן העשיר לרבי יוסי כוס של פז)... יתיב ולעא באורייתא (=ישב רבי יוסי ועסק בתורה), וההוא בר נש (=והאדם ההוא) הוה יהיב ליה עותרא".

כעבור זמן מה הבין רבי יוסי את חשיבות התורה, ובכה על אשר החליף את זכות תורתו בעושר. כאשר שמע זאת רבי אבא "אמר: השתא שמע מינה (=עתה מובן מכך) דהא לשם שמים קא עביד (=שלשם שמים הוא עושה) קרא ליה לההוא גברא (=לאדם ההוא) אמר לו: טול עותרך והב ליה ליתמי ולמסכני (=קח את עושרך ותנהו ליתומים ולעניים) ואנא יהיבנא לך חולק יתיר באורייתא (=ואני אתן לך חלק נוסף בתורה) .. אהדר ליה (=החזיר לו) רבי יוסי ההוא כסא דפז, ועד יומא לא אעדי שמיה (=ועד היום לא סר ממנו שמו) .. בן פזי" – והוא נקרא רבי יוסי בן פזי, על שם "כסא הפז".

ד. השאלות המתעוררות על סיפור זה

על סיפור זה מתעוררות שאלות רבות, ומהן:

א) מדוע רצה רבי אבא להעניש את רבי יוסי על אשר למד תורה שלא לשמה – והרי הלכה מפורשת היא¹¹: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף־על־פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"?

והדבר אף תמוה יותר: רבי אבא עצמו הרי הכריז "מאן דבעי עותרא .. יתי וישתדל באורייתא", ורבי יוסי הרי הגיע מלכתחילה ללמוד תורה "כדי שיהיה לי עותרא", עד אשר רבי אבא אמר לתלמידיו שיכנוהו "מארי דעותרא ויקרא"¹²?

מה השתנה איפוא כאשר שאל רבי יוסי "אן הוא עותרא", עד כדי כך שרבי אבא חפץ להענישו אף בעונש מוות?

ב) מכך שלא רק רבי אבא אמר לעשיר שמכאן ולהבא יפסיק לתת לרבי יוסי עושר, כי ברצונו ללמוד תורה לשמה, אלא גם רבי יוסי החזיר את "כסא דפז" אשר קבל מיד עם סיכום ה"עסקה" –

משתמע, שבכך הוא רצה לבטל לחלוטין ולמפרע את ה"עסק", גם לגבי זכות התורה שהוא כבר למד.

ותמוה: זכות התורה שהוא כבר למד לפני כן, הרי כבר שייכת לעשיר¹³?

47ג) סיום הסיפור בזהר, לאחר שמסופר על חרטתו של רבי יוסי – "ועד ההוא יומא לא אעדי שמיה .. בן פזי" צריך לבטא את מעלתו של רבי יוסי. ואילו, לכאורה, להיפך, שם זה מזכיר שלימודו היה שלא לשמה – למען "כסא דפז"¹⁴. ויותר מכך, הרי ההלכה קובעת¹⁵, שאסור להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים?

ה. לא להעניש – משום העתיד?

כן יש להעיר אודות מספר דיוקים בסיפור זה, ומהם:

א) אין מובנים דברי בת הקול ש"גברא רבא ליהוי". כיצד מהווה ענין זה טעם ל"לא תענשיה". והרי, ממה נפשך: אם הלימוד שלא לשמה הוא אסור ומגיע עליו עונש – מהי התועלת בכך שבעתיד הוא יהיה "גברא רבא"? האם משום כך ניתן להתיר דבר האסור¹⁶?! ואם לא מגיע על כך עונש משום ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף־על־פי שלא לשמה" הרי אין צורך להזדקק לטעם זה של "גברא רבא ליהוי".

ב) מהי החשיבות בכך שמסופר בזהר, שכאשר הגיע רבי יוסי לרבי אבא הוא היה "רווק"?

ו. המטרה של "לא לשמה" היא "לשמה"

לכאורה, ניתן היה להסביר את מעשיו של רבי אבא באופן זה:

חז"ל מדייקים בדבריהם, שהחיוב לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, הוא משום ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". כלומר, חובה זו אינה רק משום שהמעשה הוא העיקר¹⁷, ולכן מכריע המעשה את הכוונה שאיננה לשמה (וכדברי אדמו"ר הזקן¹⁸: שהמצוה נעשית כתקנה .. אלא שמחשבתו אינה לשם מצוה), אלא משום שבסופו של דבר יגיע האדם ללימוד תורה ולקיום מצוות "לשמה"¹⁹.

48ולפי זה אפשר לומר, שכאשר ראה רבי אבא שרבי יוסי תובע את העושר בתוקף רב כל כך, סבר רבי אבא, שאופן זה של לימוד "שלא לשמה" בתקיפות רבה כל כך, לא יביא לידי לימוד "לשמה".

אך גם הסבר זה אינו מספיק. כי אף אם נניח שבמקרה כזה אין רבי אבא צריך ללמוד עמו תורה²⁰ – הרי בכל זאת אין, לכאורה, מקום לומר, שצריך להענישו על כך ועד כדי עונש מוות!

ז. קבלת פרס – מן השמים מעצמו?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בענין לימוד התורה לשם קבלת שכר ישנם שני אופנים:

א) לומדים למען השכר שנותן הקדוש־ברוך־הוא עבור קיום מצות תלמוד תורה, וכדברי אדמו"ר הזקן²¹: "שלומד .. לקבל פרס בעולם הבא, או אפילו בעולם הזה עושר וכבוד של משמאילים בה הניתן²² מן השמים".

ב) לומדים כדי "ליקח לעצמו כבוד וגדולה שיקראוהו רבי ויהיה ראש ישיבה"²¹, או "כדי להתפרנס במלמדות או דיינות והוראות"²³, שזוהי התועלת שהאדם "לוקח" לעצמו מלימוד התורה.

באופן זה של לקיחת שכר ישנו לא רק החסרון של "שלא לשמה", הקיים באופן הראשון, אלא זהו גם האיסור של "אל תעשה (תורה) עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחתך בה"²⁴. ורק "מי שאין לו יראת שמים לדבר (בדברי תורה) לשמם, אלא להתגדל או להתפרנס, מוטב שיעסוק בתורה שלא לשמה משיתבטל ויפרוש, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה"²³.

בכך ניתן לבאר דיוק בלשונו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך²⁴, במקום שהוא מפרט אופנים שונים בלימוד התורה שלא לשמה: בתחילה הוא מדבר על לימוד "לקבל פרס .. אפילו בעולם הזה עושר וכבוד .. הניתן מן השמים". ולאחר מכן, בדברו אודות השכר שהאדם "לוקח" לעצמו, הוא מזכיר רק "כבוד וגדולה שיקראוהו רבי ויהיה ראש ישיבה", והוא משמיט את הפרט של "עושר".

ולפי האמור לעיל יש להסביר: ההיתר להשתמש בתורה כ"כקרדום לחתוך בה" הוא רק כדי "להתפרנס"²⁵, 49כיון שהאדם חייב לפרנס את אשתו ובני ביתו.

אך השימוש בדברי תורה כדי להתעשר, באופן שאנשים²⁶ יעשירו אותו על לימוד תורה – אינו כלול בהיתר זה²⁷.

ח. רבי אבא התכוון לשכר הניתן מן השמים

לפי זה ניתן להבין את מעשיו של רבי אבא, המוזכרים לעיל:

כוונתו של רבי אבא בהכריזו "מאן בעי עותרא... ייתי וישתדל באורייתא" היתה לעושר ש"ניתן מן השמים". והוא סבר שלעושר זה התכוון רבי יוסי בדבריו "בעינא למילעי באורייתא כדי שיהיה לי עותרא".

אך כאשר רבי יוסי תבע מאוחר יותר מרבי אבא "אן הוא עותרא" הוא גילה בכך שהתכוון מלכתחילה לכך שרבי אבא ידאג להעשירו. לכן רצה רבי אבא להענישו, כי לימודו לא היה רק באופן של "שלא לשמה" סתם, אלא באופן שהוא "משתמש בכתרה של תורה", אשר העונש על כך הוא "להיות נעקר מן העולם"²³.

כך ניתן להבין את הדיוק בדברי הזהר, בהדגישו שרבי יוסי היה אז "רווק": אילו היה בעל משפחה היה ניתן לדונו לכף זכות, שהוא זקוק לעושר כדי לקיים "שארה כסותה .. לא יגרע"²⁸, אשר לכך יש היתר, כדלעיל.

אך מכיון שהיה "רווק", הרי זאת הוכחה שהוא חפץ בעושר – ועל כך אין היתר, כדלעיל, ומשום כך שלל רבי אבא לימוד זה שלא לשמה.

אך לפי זה נעשית תמוהה יותר הודעת הבת קול שבעתיד "גברא רבא ליהוי" – האם פרט זה מתיר את השימוש בהווה בתורה כ"קרדום לחתוך בה" למען עושר?

ט. ב"תוכו" של היהודי – קיים רצון ה'

הדברים יובנו על ידי הסבר המאמר "לעולם יעסוק אדם... שמתוך שלא לשמה בא לשמה", שמשמעותו איננה רק שמאוחר יותר הוא יגיע לעיסוק בתורה לשמה, אלא שכבר עתה קיימת ב"בתוכו" הכוונה לשמה. ה"תוך" של "לא לשמה" הוא "לשמה".

ב"תוכו" של כל יהודי²⁹, בכל מצב שהוא, קיימת הכוונה לקיים את רצון ה'. כפסק הדין המפורסם של 50הרמב"ם³⁰, שגם יהודי אשר בית דין צריך לכפות עליו לקיים את פסק התורה (לתת גט) הרי בשעת מעשה קיים בו הרצון "לעשות כל המצוות... ויצרו הוא שתקפו". ומסיבה זו אכן מועילה הכפיה, למרות שגט חייב להנתן מרצונו של הבעל – כיון שכפיה זו רק מגלה את הרצון האמיתי והפנימי שלו לקיים את ציווי ה'.

אף־על־פי כן רואים, שלא בכל מקרה מתחשבים ב"תוך" של האדם. כפי שאנו מוצאים בתוספות³¹ את ההבחנה, שמותר ללמוד תורה שלא לשמה רק כאשר "לומד על מנת שיכבדוהו", אך לא כאשר האדם לומד כדי "לקנתר חביריו"³², שאז "נוח לו שלא נברא"³³ – למרות שגם בו קיימת הכוונה לשמה ב"תוכו" ובפנימיותו.

ולכאורה, אין הדבר ברור³⁴: אמנם, המטרה "לקנתר חביריו" גרועה הרבה יותר מלימוד "על מנת שיכבדוהו", אך בכל זאת אין זאת, לכאורה, יותר מאשר כוונה שלא לשמה.

ואין הדבר דומה למי ש"אינו מקיים מה שלומד"³⁵, אשר לפי מספר דעות אסור לו ללמוד תורה – כי שם יש פגם בלימוד³⁶ התורה שלו. כי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"³⁷, ולכן, כאשר לומדים "שלא לעשות" אין נפגמת רק "כוונת" הלימוד, אלא עצם הלימוד הוא פגום³⁷.

מדוע מחוללת כוונה זו של "לקנתר" שינוי מהותי כל כך בלימוד, עד כדי כך ש"נח לו שלא נברא"?

י. השכר עצמו – עבודת ה'

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

המשמעות של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" אינה רק שב"תוך" של היהודי קיימת הכוונה לשמה, אלא שה"תוך" של "שלא לשמה" בעצמו הוא – "לשמה":

עצם העובדה שהתורה והמצוות מביאות עמן שכר

– הן טוב גשמי והן טוב רוחני, ולא רק שכר שהקדוש־ברוך־הוא נותן כסגולה, אלא גם הטובה צומחת למקיים המצוות כתוצאה טבעית³⁸ של 51קיום המצוות, כגון כבוד על היותו חכם, ראש ישיבה, וכדומה –

אינה מהווה הפרעה לעבודת ה' לשמה.

ויש לומר, שאצל עובד ה' לשמה, השכר מהווה אף הוא עבודת ה'³⁹.

כי המשמעות האמיתית של עבודה "לשמה" היא, שבעת הלימוד וקיום המצוות אין היהודי חושב כלל על עצמו ועל טובתו האישית, אלא הוא מקיים הכל רק משום ציווי ה'. וכך הוא נוהג גם לגבי השכר על התורה והמצוות: כאשר הוא זוכה בעושר ובכבוד וכדומה, אין הוא חש שמגיעה לו גדולה וחשיבות, ושהוא הרויח עושר וכבוד, אלא הוא חושב שעל ידי כך מתרבה כבוד שמים בעולם – הכל רואים, שכאשר מקיימים תורה ומצוות זוכים בעושר ובכבוד וכדומה⁴⁰.

בדומה לנאמר⁴¹ על אברהם "ואגדלה שמך". וידועה השאלה⁴²: האם חיפש אברהם גדולה, והרי הוא היה בטל במציאות בעיניו – "ואנכי אפר ואפר"⁴³!

אחד ההסברים לכך הוא, שאדרבה: דוקא משום שאברהם היה בטל במציאות בעיניו, לכן ה"שם" אינו "שמו", אלא זהו שמו של האומן שעשאני⁴⁴, "שם שמים". העובדה ש"שמך מתגדל בעולם"⁴⁵ אינה מעוררת אצלו תחושה של גדלות עצמית, אלא של הגדלת והאדרת שם שמים בלבד.

יא. הכוונה הפנימית של "לא לשמה" היא "לשמה"

וזוהי המשמעות של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – שה"תוך" של "לא לשמה" היא בעצם "לשמה":

כאשר היהודי חש שהוא חפץ בכבוד ובעושר וכדומה, הרי זה מצד הגוף בלבד. אך קיים בכך ה"תוך" – הרצון הפנימי של הנשמה, החפצא בשכר זה כדי להוסיף בכבוד התורה ובכבוד שמים, כאשר יראו באופן גלוי שעל ידי קיום תורה ומצוות מתברכים בכל טוב.

בדומה לפירושו של הבעש"ט⁴⁶ על 52הפסוק⁴⁷ "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף", שהרעב והצמא של הגוף למאכל ולמשקה נובעים מ"נפשם בהם תתעטף" – מכך שהנפש חפצא לברר את ניצוצות הקדושה שבמאכל ובמשקה.

ולכן מתאים הענין של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" דוקא כאשר מדובר על מטרה אחרת ש"תוכה" יכול להיות "לשמה", אך כאשר יהודי לומד כדי "לקנתר" – שזוהי מטרה ההפוכה ונוגדת לתורה, ואין בה שום ענין חיובי – הרי אז אי אפשר לומר, שה"תוך" של אופן זה של "לא לשמה" הוא "לשמה"⁴⁸.

יב. רצונו של רבי יוסי בעושר – רצון הנשמה

לפי האמור לעיל מובנים דברי הבת קול, שרבי יוסי יהיה "גברא רבא":

אמנם, אסור להשתמש בתורה למטרת התעשרות, כדלעיל, וההיתר הוא לפרנסה בלבד, אך בכל זאת יש מי ש"רבים צריכים לו", "שאין במדינה גדול בחכמה כמוהו .. והציבור מצווים לפרנסו בכבוד .. ואפילו לעשרו .. גדלוהו משל אחיו .. והוא הדין לכל גדול הדור"⁴⁹.

הבת קול גילתה שרצונו של רבי יוסי בעושר כשכר על לימודו נובע מכך שיש לו בהווה כחות אשר יתבטאו למעשה ו"גברא רבא ליהוי" בעתיד, שאז "מצווים .. לעשרו .. גדלוהו משל אחיו". ולכן, למרות שבמצבו בנוכחי הוא חפץ בעושר לתועלת עצמו, הרי ברצון זה עצמו קיים ה"תוך" והגורם האמיתי – שנשמתו רוצה להגיע למעמד ולדרגה של "גברא רבא", שאז "גדלוהו משל אחיו".

ולכן מותר היה לו⁵⁰ במקרה זה ללמוד תורה כדי להתעשר, כי משום כחותיו הנעלים בהווה הוא יהיה "גדול הדור" אשר "מצווין .. לעשרו".

יג. בן פזי – שולט על העושר

בכך ניתן להבין מדוע החזיר רבי 53יוסי בסופו של דבר את ה"כסא דפז", וכן ניתן להבין את הסיבה לכינויו "רבי יוסי בן פזי:

העובדה שהציבור צריך לפרנס ולהעשיר את גדול הדור אינה מעוררת בו, כמובן, שום תחושה של גאוה וכדומה, ח"ו. להיפך: דוקא משום היותו גדול הדור האמיתי, הבטל באמת כלפי הקדוש־ברוך־הוא, דוקא משום כך יש בכחו "לברר" ולזכך את העושר, כי העושר אצלו הוא – כבוד שמים, כדלעיל בסעיף י'.

וזהו ההסבר לסיפור שהובא לעיל:

בהחזירו את ה"כסא דפז" לא התכוון רבי יוסי לבטל את זכותו של העשיר בתורה שרבי יוסי למד לזכותו, שהרי זכות זו אין ביכולתו לבטל⁵¹ לאחר המעשה, כדלעיל, אלא רבי יוסי רצה להביע בכך עד כמה צריכה להגיע דרגת לימוד התורה לשמה.

ולכן קראו לו בכינוי "בן פזי" – משמעות שם זה היא חיובית: בנוסף לכך שהוא מבטא את העובדה שלאחר שהפז נעשה שלו – פזי⁵² – הוא החזירו, הרי שם זה מבטא את מעלתו הגדולה של רבי יוסי, שהוא "גברא רבא": הגברא איננו מסוגל (למרות ששמו הוא מלשון גבורה) להביא לידי כך שה"פז", העושר, יתהפך ויתעלה "לשמה". ואילו רבי יוסי, בהיותו "גברא רבא" היה מסוגל להיות "בן פזי" – בדומה לביטוי "בן חורין" – להיות אדון ו"בעל הבית" לחלוטין על הפז, ולהפוך את ה"פז" ל"פזי" – להפוך את העושר למטרה של "לשמה".

יד. שכרך הרבה מאד

ובאופן דומה לכך יש להסביר את דברי הקדוש־ברוך־הוא לאברהם "שכרך הרבה מאד" – למרות שאברהם היה "עובד מאהבה". כי, אדרבה:

דוקא משום כך שאברהם היה "עובד מאהבה" בשלמות הרי גם השכר על עבדותו לא היה אצלו למען עצמו, אלא למען עבודת ה'.

ואדרבה: דוקא בכך שהקדוש־ברוך־הוא אמר לו "שכרך הרבה מאד" מובעת גדולתו האמיתית של אברהם, שמציאותו העצמית כל כך לא נחשבה בעיניו, עד כדי כך שגם שכר שהוא "הרבה מאד"⁵³ אינו סותר את עבודתו לשמה, אלא להפך, זהו חלק מעבודתו,

כי ה"גדולה" של שכר עבדותו אינה נחשבת בעיניו כגדולת עצמו, אלא כגדולת ה'.

(משיחת ש"פ לך לך תשמ"א)