50

הרמב"ם³⁰, שגם יהודי אשר בית דין צריך לכפות עליו לקיים את פסק התורה (לתת גט) הרי בשעת מעשה קיים בו הרצון "לעשות כל המצוות... ויצרו הוא שתקפו". ומסיבה זו אכן מועילה הכפיה, למרות שגט חייב להנתן מרצונו של הבעל – כיון שכפיה זו רק מגלה את הרצון האמיתי והפנימי שלו לקיים את ציווי ה'.

אף־על־פי כן רואים, שלא בכל מקרה מתחשבים ב"תוך" של האדם. כפי שאנו מוצאים בתוספות³¹ את ההבחנה, שמותר ללמוד תורה שלא לשמה רק כאשר "לומד על מנת שיכבדוהו", אך לא כאשר האדם לומד כדי "לקנתר חביריו"³², שאז "נוח לו שלא נברא"³³ – למרות שגם בו קיימת הכוונה לשמה ב"תוכו" ובפנימיותו.

ולכאורה, אין הדבר ברור³⁴: אמנם, המטרה "לקנתר חביריו" גרועה הרבה יותר מלימוד "על מנת שיכבדוהו", אך בכל זאת אין זאת, לכאורה, יותר מאשר כוונה שלא לשמה.

ואין הדבר דומה למי ש"אינו מקיים מה שלומד"³⁵, אשר לפי מספר דעות אסור לו ללמוד תורה – כי שם יש פגם בלימוד³⁶ התורה שלו. כי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"³⁷, ולכן, כאשר לומדים "שלא לעשות" אין נפגמת רק "כוונת" הלימוד, אלא עצם הלימוד הוא פגום³⁷.

מדוע מחוללת כוונה זו של "לקנתר" שינוי מהותי כל כך בלימוד, עד כדי כך ש"נח לו שלא נברא"?

י. השכר עצמו – עבודת ה'

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

המשמעות של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" אינה רק שב"תוך" של היהודי קיימת הכוונה לשמה, אלא שה"תוך" של "שלא לשמה" בעצמו הוא – "לשמה":

עצם העובדה שהתורה והמצוות מביאות עמן שכר

– הן טוב גשמי והן טוב רוחני, ולא רק שכר שהקדוש־ברוך־הוא נותן כסגולה, אלא גם הטובה צומחת למקיים המצוות כתוצאה טבעית³⁸ של