49

כיון שהאדם חייב לפרנס את אשתו ובני ביתו.

אך השימוש בדברי תורה כדי להתעשר, באופן שאנשים²⁶ יעשירו אותו על לימוד תורה – אינו כלול בהיתר זה²⁷.

ח. רבי אבא התכוון לשכר הניתן מן השמים

לפי זה ניתן להבין את מעשיו של רבי אבא, המוזכרים לעיל:

כוונתו של רבי אבא בהכריזו "מאן בעי עותרא... ייתי וישתדל באורייתא" היתה לעושר ש"ניתן מן השמים". והוא סבר שלעושר זה התכוון רבי יוסי בדבריו "בעינא למילעי באורייתא כדי שיהיה לי עותרא".

אך כאשר רבי יוסי תבע מאוחר יותר מרבי אבא "אן הוא עותרא" הוא גילה בכך שהתכוון מלכתחילה לכך שרבי אבא ידאג להעשירו. לכן רצה רבי אבא להענישו, כי לימודו לא היה רק באופן של "שלא לשמה" סתם, אלא באופן שהוא "משתמש בכתרה של תורה", אשר העונש על כך הוא "להיות נעקר מן העולם"²³.

כך ניתן להבין את הדיוק בדברי הזהר, בהדגישו שרבי יוסי היה אז "רווק": אילו היה בעל משפחה היה ניתן לדונו לכף זכות, שהוא זקוק לעושר כדי לקיים "שארה כסותה .. לא יגרע"²⁸, אשר לכך יש היתר, כדלעיל.

אך מכיון שהיה "רווק", הרי זאת הוכחה שהוא חפץ בעושר – ועל כך אין היתר, כדלעיל, ומשום כך שלל רבי אבא לימוד זה שלא לשמה.

אך לפי זה נעשית תמוהה יותר הודעת הבת קול שבעתיד "גברא רבא ליהוי" – האם פרט זה מתיר את השימוש בהווה בתורה כ"קרדום לחתוך בה" למען עושר?

ט. ב"תוכו" של היהודי – קיים רצון ה'

הדברים יובנו על ידי הסבר המאמר "לעולם יעסוק אדם... שמתוך שלא לשמה בא לשמה", שמשמעותו איננה רק שמאוחר יותר הוא יגיע לעיסוק בתורה לשמה, אלא שכבר עתה קיימת ב"בתוכו" הכוונה לשמה. ה"תוך" של "לא לשמה" הוא "לשמה".

ב"תוכו" של כל יהודי²⁹, בכל מצב שהוא, קיימת הכוונה לקיים את רצון ה'. כפסק הדין המפורסם של