תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כ לך לך-ז' חשון

שיחה א

רשימת העמודים (8) מצוטט ב־7 עמודים חיפוש חדש

54שיחה א

לך

א. ז' מרחשון – סיום העליה לרגל

ז' מרחשון חל תמיד בשבוע שקוראים בו את פרשת לך לך¹. ולפי הידוע² שלמועדי השנה – מלשון זמן "מיועד" ומיוחד – יש קשר לפרשות הנקראות בסמוך להם, מובן, שגם לז' מרחשון יש קשר מהותי עם פרשת לך לך, ובמיוחד כאשר ז' מרחשון חל תמיד בפרשת לך לך, כדלעיל, בשונה ממועדים אחרים שחלים בפרשיות שונות בשנים שונות.

על ז' מרחשון נאמר במשנה³ שזהו היום שבו "שואלין את הגשמים", "ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת", וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם⁴ ובשולחן ערוך⁵, שבארץ ישראל מתחילים לבקש בז' מרחשון.

מובן, שאין זה משום סיבה שלילית בלבד, שהגשם לא יגרום צער ליהודי לפני הגיעו⁶ לביתו אשר בקצה ארץ לך ג

ישראל, אלא שעד לז' בחשון זהו עדיין

המשך של העליה לרגל שבחג הסוכות,

כפי שמפורש בדברי הש"ך⁷, "דכל

פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו

יכולין להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא

בט"ו יום והיה דומה להם כאילו הם

עדיין בארץ ישראל עסוקים בעניני

הרגל כל זמן שלא היו עוברים⁸ הנהר

הגדול נהר פרת".

כלומר, ז' מרחשון הוא היום המדגיש

את סיום העליה לרגל – הוא מסמל את

הירידה מן העליה, יהודים יורדים

משיא הקדושה שבבית המקדש

בירושלים, וכל אחד מגיע למקומו,

"תחת גפנו ותחת תאנתו"⁹, בארץ

ישראל או בחוץ לארץ¹⁰, עד שהאחרון 54שבישראל בחוץ לארץ, מגיע לנהר פרת.

ב. "לך לך" – עליה אל ארץ ישראל

לפי זה צריך להבין את הקשר לפרשת לך לך, שבה מודגש ענין הפוך – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – הליכתו ועלייתו של אברהם ממקומו ומארצו בצאתו מחוץ לארץ – חרן, ובלכתו אל ארץ ישראל.

אמנם, מיד בתחילת הפרשה מסופר גם "וירד אברהם מצרימה"¹¹, אך בכל זאת ידוע שתוכנה העיקרי של כל פרשה מתבטא בשמה, ובפרשתנו – בשם "לך לך", המצביע על הליכה מחוץ לארץ ועליה אל ארץ ישראל.

וכיון שכל ענין בתורה מהוה הוראה, יש ללמוד הוראה הן מפרשת השבוע (כפי שידועה¹² אמרתו של אדמו"ר הזקן ש"צריך להיות עם הזמן" – "עם פרשת השבוע") והן בענין של ז' מרחשון – ויש להסביר, כיצד מתחברים שני ענינים אלו, הנוגדים זה לזה.

ובמיוחד כאשר הענין האמור לעיל של ז' מרחשון אינו קשור רק לתקופה שבה היה בית המקדש קיים, כאשר עלו לרגל, אלא הוא קשור לישראל בכל הזמנים. ולכן "שואלין את הגשמים" בז' במרחשון בארץ ישראל גם כיום, כפי שמציין אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך¹³ "אף לאחר החורבן¹⁴ היו מתאספים גם כן מכל הסביבות¹⁵ בירושלים¹⁶ לרגל כמו שעושים גם היום. לפיכך¹⁷ לא בטלו תקנת חכמים 55שתקנו השאלה בארץ ישראל בז' מרחשון".

הדבר קשור גם לכל המקומות, ואף לחוץ לארץ¹⁸, כדברי¹⁹ הש"ך²⁰, שאם כותבים בשטר "אחר הרגל", הכוונה היא ל"ט"ו יום אחר הרגל" בהתאם לדברי המשנה הנ"ל, "ואף־על־גב דהשתא אנן בגולה מכל־מקום לשון אחר הרגל נמשך מהם".

ג. ההליכה מבית המקדש – התעלות

עצם הענין, שבעבודתם הרוחנית של ישראל בלכתם מבית המקדש יש יתרון – אשר משום כך יש לומר שנגרמת להם עליה – "לך לך" הוא מובן: דוקא כאשר כל אחד שב אל ביתו ואל מקומו, אדם חורש ואדם זורע²¹, הופך כל אחד את עניניו הגשמיים לדירה לו יתברך בתחתונים²², על ידי התורה והמצוות, "כל מעשיך יהיו לשם שמים"²³ ו"בכל דרכיך דעהו"²⁴.

עבודה זו אינה אפשרית כל כך כאשר נמצאים בירושלים ובבית המקדש בזמן הרגל, כי אז אין עוסקים בעבודת האדמה, אין הולכים לפרקמטיא וכדומה, ובאופן כללי אין מתעסקים כל כך בעובדין דחול – ב"תחתונים".

אך החל מז' מרחשון, כאשר שבים לחרישה ולפעולות הדומות בהפיכת דברים התחתונים לדירה לו יתברך, הרי זה יתרון האור מן החושך²⁵, וממילא נגרמת התעלות אצל ישראל^* – "לך לך".

בדומה למוסבר במספר מקומות לגבי הירידה הכללית – ירידת הנשמה למטה²⁶ לעולם הזה, שבאמצעות עבודתה למטה בדברים גשמיים, בעשיית העולם לדירה לו יתברך, היא מתעלה לדרגה נעלית יותר מכפי שהיתה לפני ירידתה למטה²⁷.

אך אין די בכך כדי להסביר את הקשר שבין פרשת לך לך בפשוטו של 56מקרא²⁸, שמדובר בה אודות הליכת אברהם מחוץ לארץ אל ארץ ישראל, ואשר מודגש בה הענין של "לך לך".

ד. בין שכיר לבין שליח

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את ההבדל בין מעמדם ומצבם של ישראל בעת עלייתם לרגל, בהימצאם "לפני ה'"²⁹, לבין מעמדם ומצבם בשהותם של אחד במקומו "תחת גפנו ותחת תאנתו", ולא "לפני ה'". זוהי כמובן ירידה לעומת מצבם בהיותם "לפני ה'", אך יש יתרון והתעלות דוקא באמצעות היותם רחוקים, לא "במקום אשר יבחר ה'".

ויש לומר, שבדומה לכך ניתן למצוא בתורת הנגלה לגבי ההבדל בין שכיר לבין שליח: שכיר עובד בדרך כלל במקומם של הבעלים, או עם נכסי הבעלים. ואילו שליח אינו פועל את פעולתו בדרך כלל במקום הימצאם של הבעלים, כפי שנרמז במילה "שליח" עצמה – הוא נשלח מלפני המשלח. ואף פעולתו אינה קשורה דוקא לחפצי הבעלים. השליח מבצע מעשה כלשהו עבור המשלח.

יש גם הבדל מהותי בין השכיר והדומה לו לבין השליח: השכיר עושה את כל מעשיו לצורך עצמו, כדי לקבל את שכרו ואליו הוא נושא את נפשו³⁰. ואילו המושג שליח מצביע על כך שפעולתו של השליח אינה נעשית לצורך עצמו, אלא בעיקר למען המשלח³¹.

לפיכך, לגבי השכיר, אשר הוא פועל לצורך עצמו, יש דיון אם מעשהו יכול להיחשב כמעשה של השוכרו, וניתן להחשיב כאילו בעל הבית ביצע את הפעולה³².

ואילו השליח, למרות שאין הוא נמצא במקום הימצאו של המשלח, הרי כיון שהוא פועל בעיקר למען המשלח, הרי פעולתו נחשבת כאילו המשלח 57ביצע אותה. או יותר מכך, שהמעשה עצמו קשור למשלח. כלומר, שהמשלח מבצע את הפעולה באמצעות השליח. ועד לאופן הנעלה ביותר³³ של "שלוחו של אדם כמותו" – כמותו ממש. לא זו בלבד שמעשיו של השליח נעשים כשל המשלח, אלא שהשליח עצמו הופך בעצם מהותו למהות המשלח, ולכן מועילה פעילותו גם במקרים שדוקא המשלח בעצמו צריך לבצע פעולה כלשהי³³.

ה. ההליכה מבית המקדש – שליחות

מעין זה הוא ההבדל, ברוחניות, בין עבודת ישראל בעת עלייתם לרגל בהיותם "לפני ה'" – "במקום הבעלים", לבין עבודתם כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו:

בעת עלייתם לרגל הרי נאמר "יראה כל זכורך את פני האדון ה'"³⁴ "את פני ה' אלקיך"³⁵ – ראיית אלקות – "וכדרך שבא לראות כך בא ליראות"³⁶ – היהודים באו כדי לראות ולספוג את גילוי האלקות שבבית המקדש³⁷. ראיית "עשרה³⁸ נסים שנעשו לאבותינו³⁹ בבית המקדש" ו"מקום שכינה, כהנים בעבודתם לויים בדוכנם וישראל במעמדם"⁴⁰ – כל זאת הוא, כביכול, לצורך עצמו. לחוש ולראות את גילוי השכינה, בדומה לנשמות בגן עדן, אשר "נהנין מזיו השכינה"⁴¹.

הליכתם משם ושיבת כל אחד למקומו בז' מרחשון, איננה כדי לראות את פני ה', כדי לחוש אלקות, להיפך, זאת היה להם באופן נעלה ביותר "במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם", "לפני ה'", בירושלים בבית המקדש,

אלא כדי לבצע את המטרה והשליחות של הקדוש־ברוך־הוא בקיום תורה ומצוות, ובאופן כללי – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ודוקא אז הוא נעשה שליח, שלוחו של אדם – העליון – כמותו, "כמותו ממש"⁴² של הקדוש־ברוך־הוא, כביכול.

ו. הליכה – מעבר לדרגה נעלית ביותר

לפי זה מובן מדוע העבודה הרוחנית של ז' מרחשון, בשיבה מהעליה לרגל, נקראת "לך לך":

58הליכה אמיתית היא דוקא כאשר עוברים לדרגה חדשה לגמרי, הנעלית באין־ערוך מהדרגה הקודמת, כידוע⁴³.

וכיון שלפני כן, בעלייתם לרגל, היתה עבודתם באופן של "יראה כל זכורך", מציאותם שלהם, שהם כנבראים יראו ויחושו אלקות, יוצא, שהעבודה של "תחת גפנו...", שהיא ביצוע הכוונה והרצון של הקדוש־ברוך־הוא, היא הליכה ומעבר מדרגה לדרגה באין־ערוך – בין נברא לבורא⁴⁴.

ולפיכך קשורה העבודה של קיום תורה ומצוות – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים – המתחילה בז' מרחשון, עם "לך לך".

ז. אברהם אבינו מכיר

במדרשי חז"ל⁴⁶, וכפי שמסביר הרמב"ם⁴⁷ בפירוט "והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים... והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעו שיש אלוקה אחד בכל העולם ולו ראוי לעבוד...".

אך כיון שכל זה היה עקב הכירו את בוראו, "שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה", יוצא, שפרסום האלקות על ידיו היה משום שהוא הכיר, מצד הכרת אלקות,

ו"כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות..." – הוא הודיע "שאין זו דרך האמת דאתם הולכים בה".

אלקות ומפרסמה

ח. פרסום האלקות בארץ

לפי כל האמור לעיל ניתן להבין את הקשר לשם הפרשה "לך לך", אשר בה מדובר אודות הליכת אברהם מחוץ לארץ לארץ ישראל:

אברהם אבינו, עוד בהיותו בחוץ לארץ פרסם אלקות וקרב אנשים לעבודת ה' – "את הנפש אשר עשו בחרן"⁴⁵, כפי שמסופר בהרחבה

ישראל – עקב ציווי ה'

על כך, ולאחר מכן, היה ציוויו של הקדוש־ברוך־הוא – "לך לך", ומאז התחיל אצל אברהם ענין חדש: הוא גילה אלקות עקב ציווי ה'⁴⁸ – כשלוחו של הקדוש־ברוך־הוא⁴⁹.

ולפיכך, דוקא בהגיעו אל ארץ ישראל מסופר "ויקרא בשם ה'"⁵⁰, למרות שגם לפני כן הוא פרסם אלקות 59בעולם, כדלעיל: בכך מספרת התורה שלא זו בלבד שגם בארץ ישראל הוא גילה אלקות, אלא שלאחר ציווי ה' "לך לך" נעשתה כל פעילותו באופן שונה לחלוטין, כנאמר בפירוש רש"י⁵¹: "עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ":

אמנם, גם בחוץ לארץ פרסם אברהם אלקות בעולם, אבל "לא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ"⁵². דוקא באמצעות "ויקרא שם בשם ה'" בהיותו בארץ ישראל, לאחר הציווי "לך לך", דוקא אז "הרגלתיו בפי הבריות"⁵³.

במילים אחרות: פרסום האלקות בהיות אברהם בחוץ לארץ נבע מהכרתו השכלית, ולכן הוא נעשה באופן שהעולם הוא מציאות בפני עצמה המתבטלת כלפי אלקות. ואילו הפרסום שלאחר הציווי "לך לך" נבע מציווי הבורא, ולכן הוא נעשה באופן של "ויקרא שם⁵⁴ בשם ה' א־ל עולם"⁵⁵ – ולא "א־ל העולם" – שהעולם והאלקות הם כביכול מציאות אחת⁵⁶.

ט. "לך לך" – יציאה ממציאות העצמית

זהו גם ההסבר לכך שהפסוק אומר ומפרט "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך": הדגש אינו מושם כאן על הליכתו של אברהם אל ארץ ישראל, אלא בעיקר על יציאתו⁵⁷ ממציאותו – "ארצך" "מולדתך" "בית אביך",

וכפי שמסבירה זאת תורת החסידות⁵⁸: "מארצך" – מרצונותיך, "וממולדתך" – מהרגליך וממדותיך, "ומבית אביך" – מחכמתך (אב וחכמה) – למרות שאצל אברהם היה כל זה קשור לקדושה ולאלקות, אך בכל זאת היה זה "מארצך וממולדתך ומבית אביך" – הרצונות והמדות וכחות השכל שלו, מציאות בפני עצמה, "אל הארץ אשר אראך": הוא צריך ללכת אל הארץ, העבודה שאותה מראה לו הקדוש־ברוך־הוא –

ועל ידי כך נגרמה התעלות מיוחדת שאינה בערך לדרגתו הקודמת, כאשר הוא נעשה שליח ה', ועל ידי כך נוצרה 60צוותא וחיבור בין הנברא לבין הבורא, אשר היווה הכנה לחיבור בין עליונים ובין תחתונים במתן תורה⁵⁹.

י. הכניסה לימות החול – שליחות ה'

זוהי ההוראה הנלמדת מז' מרחשון, אשר חל, כדלעיל, בשבוע של פרשת לך לך – שגם בתקופת הגלות שזהו הזמן שבו יוצאים מ"עסוקין בעניני הרגל" ונכנסים לימות החול⁶⁰: על כל אחד לדעת, שהדבר אינו צריך לעורר בו תחושת עצב ח"ו, אלא להיפך, עליו לעשות זאת בשמחה גדולה, ביודעו שדוקא בעבודה זו הוא נעשה שליחו של הקדוש־ברוך־הוא – ששלוחו של אדם כמותו ממש – לבצע את הכוונה העליונה של לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וזה יהיה בגילוי ממש בכל העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, כאשר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר"⁶¹.

(משיחת ש"פ לך לך תשמ"א)

הערות

עמוד 54

1. בתחלת השבוע (ביום א') או באמצע השבוע (יום ג' או ד' – כבשנה זו, תשמ"ב), או בסוף השבוע – ביום ו'.
2. של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב.
3. תענית י, א.
4. הל' תפלה פ"ב הט"ז.
5. או"ח ר"ס קיז. ובשו"ע אדה"ז שם.
6. כ"ה בשו"ע אדה"ז "ולא יעצרנו הגשם". וכ"ה בריטב"א תענית שם "שלא יעצרם הגשם בחזרתם כו'"*. ולכאורה כ"ה הכוונה ברע"ב למשנה תענית שם "ולא יפסיקום הגשמים". ובפרש"י ב"מ (כח, א ד"ה כדי) "ולא ידביקוהו הגשמים". וראה גם לשון רש"י תענית** ד, ב (ד"ה אית) ובר"ח ור"ג שם. אבל בפרש"י שם** (י, א): כלומר ביאת מים לנהר פרת שהוא רחוק יותר. ובמאירי שם מפורש יותר "לנהר פרת ולא ירבו מימיו כ"כ עד שלא יוכלו לעבור". וראה לקמן הערה 10.
7. חו"מ סמ"ג סקמ"ז.
8. ראה הערה 10.
9. מ"א ה, ה.
10. כ"מ מלשון הש"ך הנ"ל "הם עדיין בא"י ..
. אלא שממשיך "ונמצאת מכשילין לעתיד לבא".
. ולהעיר משד"ח כללי הפוסקים ס"ח אות ג (כרך ט א'תתיד, א) אם הפירוש לתענית הוא לרש"י. שלא היו עוברים הנהר הגדול נהר פרת", היינו שהי' עולין לרגל מחו"ל. ונמצא שגם בשבילם איחרו השאלה. וכ"מ לכאורה מלשון המאירי הנ"ל "עד שלא יוכלו לעבור"*, וכן מפורש בפרש"י לרי"ף תענית שם "כשחוזרין לבבל מן ארץ ישראל לאחר הרגל"**. אבל בשו"ע אדה"ז מפורש "כדי שיגיע האחרון שבישראל שעלה לרגל לביתו לנהר פרת שהוא מקום ישוב היותר רחוק מירושלים" (וראה ב"מ שם. תוי"ט למשנה תענית שם). ובפסקי התוס' תענית ס"ט "הרחוקים מנהר פרת כגון בני בבל לא היו עולין לרגל" (וראה תוד"ה מאלי' פסחים ג, ב. משנה למלך הל' קרבן פסח בתחלתן). ואכ"מ.

עמוד 54

11. יב, יו"ד.
12. ספר השיחות תש"ב ע' 29 ואילך. ולהעיר שתורה זו שמע כ"ק מו"ח אדמו"ר מאביו מוצש"ק פ' לך לך.
13. שם. והוא מר"ן תענית שם. הובא בב"י לטור שם. לבוש שם. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש תענית שם ס"ד אות ת. הגהות יעבץ לב"מ שם.
14. ראה גם שהש"ר פ"א, טו (ב). פ"ח, ט (ג). מהר"ץ חיות נדרים כג, א.
15. ראה לעיל הערה 10 ובשוה"ג הב' שם מתשב"ץ, ובמקומות שבהערה שלפנ"ז.
16. בלבוש שם "מתאספים יחד בירושלים כל הדרים סביבותי'".
17. בר"ן שם: ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה*. ומלשונו משמע קצת שיש בזה (מעין) הגדר דעלי' לרגל (וכדמשמע בשהש"ר ותשב"ץ שם. ועוד). שלכן מאחרין בשבילן השאלה, משא"כ מלשון אדה"ז "לפיכך לא בטלו כו'", משמע שהוא רק הנהגה טובה כו' וכיו"ב. וראה שו"ת נוב"י מהד"ת או"ח סי' צד. שו"ת מהר"ץ חיות קו"א לעבודת ביהמ"ק. ואכ"מ.
. ולכאורה כ"ה לפרש"י במשנה הנ"ל (כנ"ל הערה 6).
. ולהעיר משו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רא "שעדיין הם עולין לרגל ממצרים ושאר ארצות".
. ועד"ז הוא בלבוש שם: ולכך לא היו מתחילין גם אחר החורבן עד ז' מרחשון כדי שיגיעו לבתיהם. אלא שכתב לפנ"ז "אע"פ שלא היו עולין לרגל מ"מ היו מתאספין כו'".

עמוד 55

18. אף שלהלכה בחו"ל שואלין ס' יום אחר התקופה (טושו"ע ודאדה"ז או"ח שם). ולהעיר מתענית (ד, ב) דמשמע דדברי ר"ג הם גם בבבל (גלות). עיי"ש.
19. ונוגע גם להלכה בשאילת גשמים "טעה היחיד ושאל מטר מז' מרחשון ואילך אינו מחוייב לחזור" (שו"ע אדה"ז שם סו"ס א. וש"נ).
20. חו"מ סמ"ג סקמ"ז.
21. ברכות לה, ב.
22. תנחומא נשא טז. במדב"ר פי"ג, ו. תניא פל"ו.
23. אבות פ"ב מי"ב.
24. משלי ג, ו. טושו"ע או"ח סרל"א.
25. לשון הכתוב קהלת ב, יג.
*. ראה בארוכה בכ"ז לקו"ש ח"כ ע' 381 ואילך.
26. ראה אוה"ת פרשתנו (כרך ד') תרפח, סע"א – שענין "לך לך" קאי על ירידת הנשמה בגוף.
27. ראה אוה"ת שם תרעט, א: לך לך שיהי' בבחי' מהלך ולא בבחי' עומד, ושם ע"ב: שזהו עיקר פי' לך לך. וידוע (תו"א ל, סע"א. ובכ"מ) שזהו העילוי שנעשה בהנשמה ע"י ירידתה למטה שנעשית בבחי' מהלך.

עמוד 56

28. משא"כ לפי' הזהר ב"לך לך" שההליכה היא מלמעלה למטה – תו"ח פרשתנו פט, ב. אוה"ת שם (כרך ו) תתרעט, ב. וראה ד"ה ויאמר גו' לך לך תשל"ח (נדפס בלקו"ש ח"כ ע' 295 ואילך).
29. כנאמר בכמה כתובים על ביהמ"ק או גם בנוגע לירושלים (ראה יב, ז. יח. יד, כג. וראה זבחים לב, סע"א ואילך. קיט, ב. יומא מה, ב). ואכ"מ.
30. תצא כד, טו.
31. אף שלפעמים גם "פועל" הוא שליח ונאמר ע"ז ל' "שליחות" (ראה לדוגמא ב"ק קטז, סע"א ואילך), הרי נק' פועל, "השוכר את הפועל", אלא שמשתמשים בל' שליחות כיון שבמציאות עושה דבר במקום הבעה"ב. אבל אין בזה (שלימות) הגדר דשליחות.
32. בב"מ (י, א) "שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא", וי"א שהוא רק לדעת רב נחמן, ולא להלכה (ראה תשובות רע"א תנינא סי' קיב). ועפמש"כ כמה אחרונים (הובאו ונסמנו באוצר מפרשי התלמוד לב"מ שם) בזה, יש לומר שגם לדעה זו אי"ז ענין דשליחות. ואכ"מ. וצ"ע בשו"ע אדה"ז חאו"ח סי' רמג ואילך (וש"נ). ושם סי' רמג סוס"ד "שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח בין כך ובין כך שלוחו הוא". ואולי השליחות בשבת כשהנכרי עושה מלאכה עבורו אינו כענין השליחות בכלל, כיון שסו"ס אינו מן התורה אלא רק "יש שליחות לחומרא" (לשון אדה"ז שם ר"ס רמג). וכמה פרטי דינים שם האיסור הוא כי "נראה כאילו עסק זה בשביל הישראל" וכיו"ב. ועצ"ע.

עמוד 57

33. ראה בארוכה לקח טוב להר"י ענגל בתחלתו. וראה שו"ע אדה"ז חאו"ח קו"א לסרס"ג סק"ח.
34. תשא לד, כג.
35. שם, כד.
36. חגיגה בתחלתה. וראה אוה"ת ס"פ וירא קג, ב ואילך.
37. ראה לקו"ת ברכה צח, ב. ושם: שעי"ז כל הנשמות מתבטלין כנר בפני האבוקה כו' עיי"ש.
38. אבות פ"ה מ"ה.
39. ראה תשב"ץ הנ"ל (בשוה"ג להערה 10) שלכן היו עדיין עולין לרגל "כי עדיין נשאר מהניסים שהם בירושלים כו'".
40. תוד"ה כי מציון (ב"כ כא, א). וראה רשב"ם ראה יד, כג.
41. ברכות יז, א. רמב"ם הלכות תשובה פ"ח ה"ב. ראה תניא ספ"ד.
42. לקו"ת ויקרא א, ג.

עמוד 58

43. ראה תו"א ס"פ וישב, אוה"ת שם (בראשית כרך ה' ע' תתקיג ואילך). המשך תרס"ו ע' תצז. ובכ"מ.
44. שלכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (אבות פ"ד מי"ז), כי בעוה"ב הוא התענוג והנח"ר של הנברא שהוא באי"ע להתענוג של הבורא ש"בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז". ראה המשך וככה תרל"ז פי"ב.
46. ראה גם פרש"י נח יא, כח.
47. הל' ע"ז פ"א ה"ג.
45. פרשתנו יב, ה.
48. להעיר מפנים יפות כאן.
49. להעיר גם מצפע"נ תרומות נעתק בצפע"נ עה"ת ח"ש כד, א: דאברהם (הי' בו ד' גדרים) בן ג' הוה בו אמונה שכליות כו' כשהי' בן עה (שהוא בצאתו מחרן) התחיל עשיית המצות.
50. פרשתנו יב, ח.

עמוד 59

51. ח"ש כד, ז.
52. ראה בארוכה בביאור פרש"י זה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 171 ואילך.
53. להעיר מרמב"ם שם שמסיים שלפני יציאתו לחרן "כיון שגבר עליהם בראיותיו כו'" ורק אחר "שהגיע לארץ כנען" כ' "עד שיחזירוהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלף אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה".
54. ראה רמב"ם שם: עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם.
55. וירא כא, לג. וראה סוטה י, סע"א ואילך.
56. לקו"ת תבא מב, ד. מג, ג. המשך תער"ב פרק קלג. ועוד.
57. ראה משכיל לדוד כאן בפרש"י ריש פרשתנו, שהדיוק בפרש"י שלא נאמר לך לך על הליכתו לארץ ישראל (כרגיל בקרא בכ"מ) כ"א על יציאתו, ע"ש.
58. ראה סד"ה לך לך תש"ה. ועוד. לקמן ע' 305 ואילך. לקו"ש [המתורגם] ח"א פ' לך ע' 16.

עמוד 60

59. משא"כ עבודתו לפנ"ז (ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 90 ובהערות 13, 14 שם. וש"נ).
60. ראה לקו"ש ח"כ ע' 301 ואילך, וש"נ. קונט' ויעקב הלך לדרכו תש"מ (נדפס שם ע' 367 ואילך). וש"נ. שם ע' 381 ואילך. ובכ"מ.
61. ישעי' מ, ה.

מצוטט ב־7 עמודים

לקוטי שיחות 4

כרך לב ‹ שמיני ‹ שיחה ב ‹ 60 לקו"ש ח"כ ע' 55
כרך כה ‹ לך לך ‹ שיחה א ‹ 52 לקו"ש ח"כ ע' 59
כרך כה ‹ ויצא ‹ שיחה א ‹ 148 לקו"ש ח"כ ע' 56
כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה א ‹ 297 לקו"ש ח"כ ע' 54

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2

אורח חיים חלק א ‹ הלכות תפלה ‹ קיז דיני ברכת השנים ובו ה' סעיפים: ‹ א לקו"ש ח"כ ע' 54
אורח חיים חלק ב ‹ הלכות שבת ‹ רמג דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי. ובו ט"ז סעיפים: ‹ ד לקו"ש ח"כ ע' 57

הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז אוצר החסידים 1

קבלנות ושכירות ‹ יג. קבלן ושכיר יום ‹ א לקוטי שיחות ח"כ ע' 57