שיחה א

38שיחה א

א. "השאלה על דברי אברהם "למען ייטב לי בעבורך"

על דברי אברהם לשרה¹ לפני הגיעם למצרים "והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואתך יחיו, אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך" – ידועה השאלה², כיצד העמיד אברהם את שרה במצב כזה שהמצרים יקחוה כדי שהוא יינצל על־ידי כך?

המפרשים³ מסבירים כיצד לא עבר אברהם במעשה זה על איסור כל־שהוא, ובזוהר⁴ נאמר שאברהם היה בטוח שזכותה של שרה תעמוד לה ולא יגעו בה לרעה.

אך לגמרי אין מובנים דברי אברהם באמרו "למען ייטב לי בעבורך", שמשמעותם, שעל־ידי אמירתה "אחותי את" יתנו לו מתנות⁵: הייתכן שכאשר מדובר על ענין חמור כל כך – העמדת שרה במצב שאינו רצוי, כדי להימנע מסכנת נפשות – יש מקום כל שהוא למחשבה אודות קבלת מתנות, עד כדי כך שזוהי הסיבה העיקרית ל"אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך"⁶?

ב. דברי הזוהר בענין זה, והשאלות על כך

בספר הזוהר⁷ שואלים על כך "וכי אברהם דאיהו דחיל חטאה רחימו דקודשא־בריך־הוא (=שהוא ירא חטא ואוהב ה') הוה אמר הכי על אתתיה (=היה אומר כך על אשתו) בגין דיוטבין ליה (=כדי שייטב לו)"? ומשיבים על כך, שאברהם "לא סמיך על זכותא דיליה (=לא סמך על זכותו שלו) ולא בעא מן קודשא־בריך־הוא לאפקא זכותי' (=ולא ביקש מן הקדוש־ברוך־הוא להפיק את זכותו) אלא על זכותא דאתתיה דירווח בגינה ממונא דשאר עמין (=וסמך על זכות אשתו שירויח בעבורה ממון של שאר העמים) דהא 38ממונא באתתי' זכי לי' בר נש (=כי לממון זוכה האדם בזכות אשתו)", ומפורט שם כיצד על־ידי "אשה משכלת" מגיעים ל"זוכה בכולא". לאחר מכן נאמר ב"זוהר" "וסמיך על זכותא דילה (=וסמך על זכותה שלה) דלא יכלין לאענשא ליה ולחייכא בה ובגיני כך לא יהיב מדי⁸ למימר אחותי היא (=שלא יוכלו להענישו ולצחק בה, ומשום כך לא הסתכן באמרו אחותי היא)"⁹.

גם בכך יש להבין: הקושיה העיקרית של ה"זוהר" "וכי אברהם... הוה אומר הכי על אתתיה בגין דיוטבין ליה" היא, כדלעיל, כיצד העמיד אברהם את אשתו, שרה, במצב כזה "בגין דיוטבין ליה" והתשובה הפשוטה לכך היא, שהיה ברור לאברהם "דלא יכלון .. לחייכא בה" ולכן "לא יהיב מדי למימר אחותי היא". ומדוע, איפוא, נאמר בזוהר בתחילת התשובה לשאלה, שאברהם היה בטוח "דירווח בגינה ממונא", ומרחיב על כך את הדיבור, ואילו את העיקר, שהוא היה בטוח שלא יוכלו לעשות לה מאומה, אומרים בזוהר בסוף התשובה?

יותר מכך: בתחילת התשובה נאמר בזוהר "לא סמיך על זכותא דיליה ולא בעא מן קודשא בריך הוא לאפקא זכותיה אלא..." – ולכאורה, אין הדבר קשור כלל לתשובה על השאלה "וכי אברהם... הוה אמר הכי על אתתיה בגין דיוטבין ליה".

ג. המשמעות הרוחנית של הירידה למצרים והדרך להגשמתה

ההסבר לכך הוא:

הקדוש־ברוך־הוא הבטיח לאברהם שעל־ידי "לך לך מארצך..." הוא יזכה ל"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך"¹⁰, והמשמעות של "ואברכך" היא "בממון"¹¹, ולפיכך הבין אברהם שהקדוש־ברוך־הוא כיוון את מעשיו כך שייאלץ לעזוב את ארץ ישראל ("משיאו לצאת ממנה"¹²) ולרדת מצרימה" כדי ליישם את ההבטחה "ואברכך" על־ידי "לך לך".

וכיון שהוא ראה דרך טבעית למימוש "ואברכך" בממון במצרים¹³, על־ידי דברי שרה שהיא אחותו¹⁴, לכן הוא אמר "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך", ואכן כך היה למעשה, שעל־ידי דבריה אלה, הרי "ולאברם¹⁵ היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים..." 39וכשם שהענין בפשטותו, כך הוא גם בפנימיותו: על־ידי "לך לך" היה אברהם צריך להגיע לעליה – הליכה – בדרגות רוחניות, על־ידי בירור וזיכוך ניצוצות הקדושה בעולם. וזאת היתה גם המטרה בירידה למצרים – זיכוך ניצוצות הקדושה הנמצאים שם¹⁶.

וכיוון שהמצוות, שמהותן היא זיכוך ניצוצות הקדושה בעולם, צריכות להתבצע, באופן כללי, בדרך הטבע¹⁷ – לכן אמר אברהם לשרה "אמרי נא אחותי את" ועל ידי כך תתבצע באופן טבעי מטרת ירידתו למצרים (התעלות אברהם על־ידי זיכוך הניצוצות) – למען ייטב לי בעבורך".

השאלה בזוהר היא: בדרך כזו יוצא שהענין של "ייטב" – העליה באמצעות זיכוך הניצוצות – "דיוטבין ליה", יהיה רק לאברהם ולא לשרה. ואדרבה, שרה תימצא אצל המצרים, כפי שאכן ארע בפועל – ותוקח האשה בית פרעה"¹⁸, גם אם לא יוכלו לפגוע בה –

והשאלה היא: כיצד ייתכן לומר שאברהם יגרום לשרה לירידה גדולה כל־כך, להיות בבית פרעה, לצורך העליה¹⁹ שתצמח לו²⁰ בכך?

אמנם היה ברור לאברהם שמטרת ירידתו למצרים היא לצורך עליה – "ייטב לי", אך דרכים רבות למקום, ואברהם צריך היה לסמוך על הקדוש־ברוך־הוא שתכלית זו תתבצע בדרך אחרת²¹, ולא על־ידי ירידתה של שרה?

ועל כך עונים בזוהר: "לא סמיך על זכותא דיליה... אלא על זכותא דאתתיה, דירווח בגינה ממונא... דהא ממונא באתתיה זכי ליה בר נש" – לרווחי ממון זוכה האדם על־ידי אשתו – ומכאן מובן שכך הדבר ברוחניות: כדי שתתקיים התעלות על־ידי זיכוך הניצוצות במצרים, אין די בירידת אברהם למצרים, ואין ביכלתו לסמוך על זכותו בלבד, אלא יש צורך ב"זכותא דאתתיה". דוקא באמצעות ירידת אשתו ל"בית פרעה" ניתן להעלות את הניצוצות – "דירווח בגינה ממונא לשאר עמין".

וכיוון שמטרת הירידה היא העליה שתתבצע באמצעות "אשה משכלת" – שרה, הרי מובן, שבזכותה "לא יכלין לאענשא ליה (לא תיגרם ירידה לאברהם) ולחייכא בה" (ולא ירידה לשרה).

40ד. שני סוגי העבודה הרוחנית בדומה לשני סוגי האהבה

ככל "מעשה אבות", גם ענין זה הוא "סימן לבנים"²² – הוראה לגבי העבודה הרוחנית של האדם ולגבי ירידת הנשמה לגוף בכלל, ובמיוחד הירידה לגלות, שהרי אברהם ושרה רומזים לדרגות של נשמה וגוף, כמוסבר בהרחבה ב"זוהר"²³.

כלומר: בעבודת התורה והמצוות וזיכוך הניצוצות יש, באופן כללי, שני אופנים: א) עבודה הנעשית בעיקר על־ידי הנשמה, ורק מורגשת מעט גם בגוף. ב) עבודה הנעשית בעיקר עם הגוף ובאמצעותו. האדם העובד אינו מנותק מעניני העולם הגשמיים. להיפך, הוא יורד מדרגתו ו"מתלבש" בעניני העולם הזה, אשר "קשים ורעים והרשעים גוברים בו"²⁴, ושם הוא מקיים תורה ומצוות ומזכך את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם.

באופן כללי דומה הענין למוסבר בהרחבה בתורה החסידות²⁵ לגבי שני אופני העבודה הרוחנית, אופן של "אחותי" ואופן של "אשתי", שאלה הן שתי דרגות באהבת ה' הדומות לשני סוגי האהבה - בין אח לאחותו, ובין איש לאשתו:

האהבה המסותרת הקיימת אצל כל יהודי מצד נפשו האלקית, הטבועה אצל היהודים בהיוולדם ולא תיתכן בה פגיעה, דומה לאהבה שבין אח לאחותו, שהיא אהבה טבעית מהולדתם, ולא תיתכן הפסקתה. שלא כאהבה בין איש לאשתו שיתכן בה פירוד באמצעות גירושין.

אך מצד שני, מסיבה זו עצמה, כיוון שהאהבה בין אח לאחותו היא טבעית, הרי אין באהבה זו צמאון וכלות הנפש, ואין כאן איחוד מושלם, כי אלה הם גופים נפרדים.

לעומת זאת האהבה הנוצרת בגוף והנפש הבהמית ועל־ידי זיכוכם, דומה לאהבה שבין איש לאשתו – אשר אמנם ייתכן בה פירוד, כי אין זו אהבה טבעית מעצם היוולדם, אך דוקא בה יש צמאון וכלות הנפש, והאיחוד הנגרם באמצעותה הוא איחוד מושלם, עד אשר הם נעשים כגוף אחד.

וזוהי ההוראה הנלמדת מדרכו של אברהם, שה"פרנסה" היא ב"זכותא דאתתיה"^* – שרה: שיא ושלימות התעלות הנשמה נגרמת כאשר "שולחים" את הגוף לירידה 41ול"התלבשות" בעניני עולם הזה, בדומה²⁶ למצרים, ואף לבית פרעה. וכיוון שמטרת הירידה היא ההתעלות, על־ידי זיכוך הגוף והנפש הבהמית וחלקו בעולם, הרי מובן, ש"לא יכלון לאענשא ליה", שלא נגרמת הדרדרות בנשמה, וכן "לא יכלו לחייכא בה" – הגוף אינו שוקע ח"ו ב"קליפת" הטומאה, אלא להיפך, שניהם מתעלים מעלה מעלה.

ה. גילוי מעלת האשה (בינה) דוקא על־ידי השפעה מאיש (חכמה)

אך יש להבין: כל עניני התורה מדוייקים ביותר, ואם "ירווח בגינה ממונא לשאר עמין" – זיכוך הניצוצות והתעלותו של אברהם הם ב"זכותא דאתתיה" – בזכות שהיא אשתו – כיצד ייתכן שבפועל הגיע הרווח דוקא על־ידי²⁷ כך ש"אמרי נא אחותי את", כפי שאברהם מדגיש בדבריו "למען ייטב לי בעבורך" על־ידי דבריה "אחותי את"?

ובדומה לכך בעבודה הרוחנית של הנשמה והגוף: עיקר ההתעלות אינה נגרמת על־ידי דרגת "אחותי", על־ידי עבודת הנשמה עצמה, אלא דוקא על־ידי עבודה מסוג של "אשה", עבודה באמצעות הגוף, כדלעיל. ומהו החידוש של דרגת "אחותי" בעבודה הרוחנית, וכמובא בתורת החסידות²⁸, שכוונת דברי אברהם "אחותי"²⁹ היא לאהבה הטבעית של הנשמה, כדלעיל?

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי הזוהר בתחילת הענין שלעיל³⁰: "רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לאבוי (=לראות את אביו) והוה עמי' (=והיה עמו) רבי אבא. אמר רבי אבא: נימא מלין דאורייתא ונזיל (=נאמר דברי תורה ונלך). פתח רבי אלעזר ואמר: אמרי נא אחותי את, האי קרא קשיא (=פסוק זה תמוה)", כמובא לעיל.

ומבאר אבי מורי בהערותיו על ספר הזוהר³¹: "התחיל לדרוש בזה הפסוק דוקא כי זה אמר אברהם בעת שהלך בדרך למצרים עם שרה, ורבי אלעזר ורבי אבא הם על דרך אברהם ושרה, כי אברהם ושרה הם בחינת אב ואם כו' וכמו כן רבי אלעזר הוא בחינת חכמה ורבי אבא בחינת בינה כו', אם כן הליכתם בדרך הוא על דרך כמו הליכת אברהם ושרה בדרך ואברהם אמר אז אמרי נא אחותי את, לכן התחיל רבי אלעזר גם כן לדרוש בהפסוק הזה".

ויש לומר, שבא ללמד ונמצא למד: ממהות הדברים אצל רבי אלעזר עם 42רבי אבא, בחינת אבא ואימא – חכמה ובינה – ניתן להבין יותר לגבי אברהם ושרה, נשמה בגוף:

בסדר ה"ספירות" מקבלת ספירת הבינה את השכל והרעיון מן החכמה³², אך דוקא על־ידי ירידת הרעיון לדרגת הבינה באופן של הסבר והבנה ופירוט לפרטים ולפרטי פרטים³³, נוספת מעלה בעצם הרעיון, שלא היתה ברעיון עצמו כפי שהיה בדרגת החכמה.

הסיבה לכך היא, משום שלבינה יש שורש נעלה יותר בכוח המשכיל של הנפש מאשר החכמה, ולפיכך מתחדש משהו בחכמה באמצעות הבינה.

אך המעלה שגורמת הבינה בחכמה, אפשרית רק לאחר שהבינה מקבלת את הרעיון מהחכמה, ועל־ידי כך מתגלה בבינה שורשה הנעלה מחכמה, ובאמצעות זאת נוספת מעלה ברעיון של החכמה.

ובדומה לכך לגבי איש ואשה, כפי שמוסבר בהרחבה³⁴ בענין של "בינה יתירה ניתנת באשה יותר מבאיש"³⁵, שלמרות שהולד בא דוקא על־ידי השפעת הטפה של האיש, הרי התהוות הולד היא דוקא על־ידי האשה. אך כיון שמעלת האשה היא פנימית ובהעלם, היא ניתנת לגילוי רק לאחר שהיא מקבלת את ההשפעה מן האיש.

ועל־ידי כך יורד גילוי אור עליון מלמעלה גם לאיש, ואף ברכה הכוללת את שניהם יחדיו: "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו..."³⁶.

ו. גילוי המעלה של עבודת הבירורים דוקא לאחר שאיבת כוח מלימוד התורה

בדומה לכך הוא ההסבר גם בענין הנ"ל של רבי אבא ורבי אלעזר:

מהות הליכתם בדרך היא ירידה כדי לזכך את עניני העולם, וכפי שידוע בפשטות שאצל רבי אלעזר, בנו של רשב"י, ואצל רבי אבא, מחברי רשב"י, היתה "תורתם אומנתם"³⁷ – מנותקים מעניני העולם, והליכתם בדרך – ואפילו לצורך "למחמי לאבוי"³⁸ – היתה 43הפסקה וירידה – יציאה מהמעמד והמצב שלהם³⁹.

ולפיכך אומר רבי אבא "נימא מלין דאורייתא", כי כדי להשפיע בעולם יש צורך בשאיבת כוח וסיוע מתורה אור⁴⁰.

כפי שדובר מספר פעמים⁴¹ על כך, שהכוח לעבודת ה"בירורים" של בעל עסק, להפיכת העולם לדירה לה' יתברך, אינו נובע רק מלימוד התורה בתחילת היום, בהליכתו מבית הכנסת לבית המדרש⁴² (ולאחר מכן "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"⁴³), אלא גם בעת העסק עצמו, יש צורך בסיוע ושאיבת כוח מתורה אור, צריכה להיות

39) עפ"ז (וע"פ ההערה שלפנ"ז) יש לבאר השייכות דהמאורע דר"א ורבי אלעזר לירידת אברהם ושרה למצרים גם ע"פ נגלה וכפשוטו: כמו שאברהם מצותו שנצטווה עלי' אז הי' "לך לך מארצך גו' אל הארץ גו'" – לילך לא"י, ואעפ"כ כאשר "ויהי רעב בארץ" הפסיק ע"פ דין (וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט, וש"נ בכס"מ) מקיום מצוה זו וירד מצרימה, כלשון רש"י "משיאו לצאת ממנה",

עד"ז הי' בר"א ורבי אלעזר, שאף שתורתן אומנתן ואין מפסיקין אפילו לתפלה (ראה בהמסומן בהערה 37), הפסיקו^* לעשיית מצוה שאינה עיקר עסקם.

40) ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 194. לקו"ש ח"ח ע' 353.

41) ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 112. ע' 122. ועוד.

42) ברכות סד, א.

43) שם לה, ב. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה־קנו.

*) כדמוכח מזה שאמר ר"א בתחלת ההלכה מורגשת בו מעלת התורה⁴⁴, ותחושה זו גם מביאה אותו לידי "גניבת" זמן משעות טיפולו בעסק לצורך לימוד התורה.

ולכן אמר רבי אבא לרבי אלעזר, הקרוי על שם "אלקי אבי בעזרי"⁴⁵, שבהליכה בדרך עצמה יש צורך בעזרה מלמעלה הניתנת על ידי "נימא מלין דאורייתא", גם בהימצאם בדרך,

ועל־ידי כך מתגלה המעלה של "בירור הניצוצות שבעניני העולם – הליכה בדרך – הפיכת העולם לדירה לה' יתברך – על פני העבודה של לימוד התורה כשלעצמה.

ז. גילוי מעלת הגוף (שרה) מביאה לגילוי מעלת הנשמה (אברהם)

לפי זה מובן גם לגבי אברהם ושרה, וכן לגבי הנשמה והגוף:

בעת ההליכה בדרך, ירידה למצרים, לגלות⁴⁶, וכן בירידת הנשמה לגוף בכלל, יש צורך באמירה – בהשפעה – של אברהם לשרה – של הנשמה לגוף.

השפעה זאת מתבטאת ב"אמרי נא אחותי את", שהגוף יחוש בדרגה של "אחותי", מעלת העבודה וגילוי אור הנשמה.

ועל־ידי כך תתבצע לאחר מכן 44כראוי העבודה הרוחנית מהסוג של "אשה", מעלת הגוף כשלעצמו, הנעלה בשרשו מן הנשמה; מתגלה המעלה בדרגת "אשתי" (– עבודת הגוף) על פני "אחותי" (– עבודת הנשמה).

וזה גורם להתעלות גם בנשמה "למען ייטב לי בעבורך", ש"מאן דזכי באשה משכלת זכה בכולה", פרנסה בזכות אשתו.

בסגנון שונה קצת: באמצעות עבודת הנשמה בגוף ועל־ידי הגוף בחלקו בעולם, שהגוף כשלעצמו הוא "חומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם"⁴⁷, ואשר משום כך עלולה להיות בחומריות העולם, במצרים – ערות הארץ, מחשבה שהגוף שייך להם (כאצל שרה, אשר "ותוקח האשה בית פרעה"), אך הרי על־ידי שמאירים בו האהבה ואור הנשמה, מדרגת "אחותי", נוצרת אז האהבה גם בגוף ובנפש הבהמית, בעבודה הכרוכה בזיכוך הגוף וחלקו בעולם, ואז מתגלה דרגת העצמיות הנמצאת דוקא בגוף⁴⁸, גם לנשמה,

ובגלוי יהא זה לעתיד לבוא, שאז תהא הנשמה ניזונת מן הגוף⁴⁹. (משיחת מוצש"ק פ' תזריע־מצורע תשל"ט)