38

ממונא באתתי' זכי לי' בר נש (=כי לממון זוכה האדם בזכות אשתו)", ומפורט שם כיצד על־ידי "אשה משכלת" מגיעים ל"זוכה בכולא". לאחר מכן נאמר ב"זוהר" "וסמיך על זכותא דילה (=וסמך על זכותה שלה) דלא יכלין לאענשא ליה ולחייכא בה ובגיני כך לא יהיב מדי⁸ למימר אחותי היא (=שלא יוכלו להענישו ולצחק בה, ומשום כך לא הסתכן באמרו אחותי היא)"⁹.

גם בכך יש להבין: הקושיה העיקרית של ה"זוהר" "וכי אברהם... הוה אומר הכי על אתתיה בגין דיוטבין ליה" היא, כדלעיל, כיצד העמיד אברהם את אשתו, שרה, במצב כזה "בגין דיוטבין ליה" והתשובה הפשוטה לכך היא, שהיה ברור לאברהם "דלא יכלון .. לחייכא בה" ולכן "לא יהיב מדי למימר אחותי היא". ומדוע, איפוא, נאמר בזוהר בתחילת התשובה לשאלה, שאברהם היה בטוח "דירווח בגינה ממונא", ומרחיב על כך את הדיבור, ואילו את העיקר, שהוא היה בטוח שלא יוכלו לעשות לה מאומה, אומרים בזוהר בסוף התשובה?

יותר מכך: בתחילת התשובה נאמר בזוהר "לא סמיך על זכותא דיליה ולא בעא מן קודשא בריך הוא לאפקא זכותיה אלא..." – ולכאורה, אין הדבר קשור כלל לתשובה על השאלה "וכי אברהם... הוה אמר הכי על אתתיה בגין דיוטבין ליה".

ג. המשמעות הרוחנית של הירידה למצרים והדרך להגשמתה

ההסבר לכך הוא:

הקדוש־ברוך־הוא הבטיח לאברהם שעל־ידי "לך לך מארצך..." הוא יזכה ל"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך"¹⁰, והמשמעות של "ואברכך" היא "בממון"¹¹, ולפיכך הבין אברהם שהקדוש־ברוך־הוא כיוון את מעשיו כך שייאלץ לעזוב את ארץ ישראל ("משיאו לצאת ממנה"¹²) ולרדת מצרימה" כדי ליישם את ההבטחה "ואברכך" על־ידי "לך לך".

וכיון שהוא ראה דרך טבעית למימוש "ואברכך" בממון במצרים¹³, על־ידי דברי שרה שהיא אחותו¹⁴, לכן הוא אמר "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך", ואכן כך היה למעשה, שעל־ידי דבריה אלה, הרי "ולאברם¹⁵ היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים..."