שיחה ב

339שיחה ב

האזינו

א. דברי רש"י על המילים "בעצם היום הזה" לגבי מות משה

בסוף הפרשה¹ מסופר: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו... ומת בהר...". רש"י מתעכב על המילים "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה" ומסביר: "בג' מקומות נאמר בעצם היום הזה", ומציין את שני המקומות האחרים² שבהם נאמר כך: בכניסת נח לתיבה ("בעצם היום הזה בא נח..."³) וביציאת מצרים ("בעצם היום הזה הוציא ה'"⁴). בשני מקומות אלו כוונת הביטוי היא שבני דורו של נח והמצרים אמרו "בכך וכך אם אנו מרגישין... ולא עוד אלא אנו נוטלין...", ותכננו לא לאפשר לנח להכנס לתיבה ולישראל לצאת ממצרים, כפי שמרחיב ומפרט רש"י, ואז "אמר הקדוש־ברוך־הוא הריני... בחצי היום וכל מי שיש

ב בו⁵ כח למחות יבוא וימחה". כך גם במות משה אמרו ישראל "אין אנו מניחים אותו (ורש"י מציין את הטובות שעשה משה לישראל), אמר הקדוש־ברוך־הוא הריני מכניסו בחצי היום...".

העובדה שרש"י רואה צורך להסביר את המילים "בעצם היום הזה" מובנת בפשטות, כי מילים אלו הן, לכאורה, מיותרות⁶: בתחילת הענין (בפרשת וילך⁷) כבר כתוב "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", והרי משה נפטר באותו היום. מובן כבר אפוא, שכל האירועים שארעו לאחר מכן התרחשו באותו יום, ומה באות לחדש המילים "בעצם היום הזה"?

לפיכך מסביר רש"י שמילים אלו רומזות לכך שישראל לא הסכימו 340לאפשר את פטירת משה, וכתשובה על כך אמר הקדוש־ברוך־הוא "הריני מכניסו בחצי היום...".

אך יש להבין:

א) אכן בני דורו של נח יכולים היו לחשוב שבכוחם למנוע את כניסת נח לתיבה, ואף המצרים יכולים היו להשלות את עצמם שהם יצליחו למנוע את יציאת ישראל ממצרים, מפני שהם היו הרוב. אך כיצד ייתכן שישראל יסברו שביכלתם למנוע את פטירתו של משה, דבר שאיננו נתון כלל בידי בשר ודם⁸?

ב) לשם מה מסביר רש"י כאן ש"בג' מקומות נאמר בעצם היום הזה", ואף מפרט ומסביר בהרחבה על שני המקומות האחרים. היה עליו לפרש את פשוטו של מקרא, את הפסוק שלנו בלבד, ולומר שישראל סרבו להרשות את פטירת משה, ואז "אמר הקדוש־ברוך־הוא..."! במיוחד תמוה הדבר לאור העובדה שאכן כך הוא עושה בפירושו למילים אלו בפרשת נח³, שם הוא אומר "למדך הכתוב שהיו בני דורו...⁹ אמר הקדוש־ברוך־הוא אני מכניסו לעיני כולם...", ואינו מביא שום דוגמא ממקום אחר לכך שזהו פירוש הביטוי "בעצם היום הזה"?

הדברים תמוהים עוד יותר: אם בפעם הראשונה שהוא מסביר מילים אלו באופן כזה, אין הוא זקוק לדוגמאות והוכחות, על־אחת־כמה־וכמה שאין הוא זקוק לכך בפעם השלישית.

יתר־על־כן: בפרשת בא אין רש"י מפרש דבר על הפסוק "בעצם היום הזה הוציא ה'"¹⁰, ונראה בפשטות, שהסיבה לכך היא מפני שהוא מסתמך על פירושו בפרשת נח. מדוע, איפוא, הוא צריך בכל זאת להסביר כאן את כוונת התורה בביטוי "בעצם היום הזה", וזאת בהרחבה ובתוספת דוגמאות והוכחות?

הכרחי לומר, שבפסוקנו אין הפירוש הזה "חלק" כל כך, אך העובדה שזהו פירושו של הביטוי הזה במקומות 341אחרים מוכיחה שזהו פירושו גם כאן¹¹.

[ולפיכך מדייק רש"י באמרו, לאחר הבאת הדוגמאות על נח ומצרים, "אף כאן...", שלא כנאמר בספרי, שהוא המקור לפירושו הזה של רש"י, ששם כתוב, כמו בענין יציאת מצרים, "ומה ראה לומר כאן...", וזאת כדי להדגיש שרק לאחר שמוצאים שזהו פירוש הביטוי אצל נח ומצרים, ניתן ללמוד ש"אף כאן" זהו פירושו].

ב. דיוקים וקשיים נוספים על לשונו של רש"י

ישנם עוד מספר דיוקים וקשיים בלשונו של רש"י. להלן חלק מהם:

א) אצל נח ומצרים אין רש"י מסביר את הסיבות לכך שבני דורו של נח והמצרים אמרו "אין אנו מניחים...", מפני שהדבר מובן מעצמו, ואילו אצל משה צריך רש"י לציין את הטובות שעשה לישראל, אשר בגללן "אין אנו מניחים אותו". מדוע אין מובן ופשוט גם כאן, שישראל לא רצו במותו של משה?

ב) אצל נח ומצרים אין רש"י מסתפק בדבריהם "אין אנו מניחים...", כבעניננו, אלא מוסיף על כך: אצל נח – "ולא עוד אלא אנו נוטלין כשלין וקרדומות ומבקעין את התיבה", ואצל המצרים – "ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם". כלומר, הם לא ימנעו רק את הכניסה והיציאה וכו', אלא יבטלו לחלוטין את האפשרות לכניסה וליציאה – ("מבקעין את התיבה", "הורגין בהם")?

ג) מהי הסיבה לכך שבתוספת זו "ולא עוד אלא אנו נוטלין..." מציין רש"י שני פרטים, הן אצל נח והן מצרים. אצל נח – (א) כשלין (ב) וקרדומות; אצל מצרים – (א) סייפות (ב) וכלי זיין?

ד) אצל נח ומצרים מביא רש"י את דברי הקדוש־ברוך־הוא עד סופם "אמר הקדוש־ברוך־הוא... וכל מי שיש בידו (או "בו") כח למחות יבא וימחה", ואילו במקרה שלנו הוא אומר: "אמר הקדוש־ברוך־הוא הריני מכניסו בחצי היום וכו'", ואיננו מזכיר את ההמשך. ולכאורה תמוה: אם לגבי מצרים הוא כותב את הדברים עד הסוף, ואיננו מסתמך על כך שכבר אמרם לגבי נח, מדוע כאן הוא רומז על כך ב"וכו'"? ממה־נפשך: או שהוא כותב בשניהם "וכו'", או שהוא מפרט בשניהם את סוף הדברים.

ה) מדוע בוחר רש"י, בפרטו את הטובות שעשה משה רבינו לישראל, דוקא בטובות אלו¹²: "הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה"¹³?

342והרי במשך ארבעים שנות שהותם במדבר עשה משה רבינו לישראל טובות רבות בנוסף על אלה, כגון: המתקת המים המרים במרה, כיבוש ארץ סיחון ועוג¹⁴, ועוד.

ו) יתר־על־כן: בספרי נאמר כאן גם "ועשה לנו ניסים וגבורות", ומדוע משמיט זאת רש"י¹⁵?

[לצורך הבנת הדברים יש להסביר, שלמרות שלשונו של רש"י, שעליה מוסבים כל הדיוקים שלעיל, לקוחה מספרי, בכל זאת, כיון שרש"י מפרש לפי פשוטו של מקרא, ובמיוחד כיון שאין הוא מציין כאן כי פירושו לקוח מספרי, הכרחי לומר שבכל הדיוקים הללו הוא מסביר את פשוטו של מקרא].

ז) רש"י מסביר בפירוש רק את המילים "בעצם היום הזה". מדוע הוא מצטט איפוא ב"דיבור המתחיל" גם את המילים "וידבר ה' אל משה"?

ג. כאן אין מדובר על רשעים שפועלים בניגוד לרצון ה'

ההסבר לכך הוא:

ההבדל, בפשטות, בין המקרה שלנו לבין הדוגמאות המובאות מנח ומן המצרים הוא: בני דורו של נח והמצרים היו רשעים והתכוננו לפעול בניגוד לרצונו של הקדוש־ברוך־הוא, ולכן מובן מדוע הם סירבו לאפשר את כניסת נח לתיבה ואת יציאת בני־ישראל ממצרים, בניגוד לרצון ה'.

אך במקרה שלנו אין מובן: כיצד ייתכן לומר שישראל ימרדו, ח"ו, בקדוש־ברוך־הוא ויפעלו בניגוד לרצונו? כאן אין מדובר על דור המדבר, שאצלם מוציאים מספר מקרים שבהם פעלו נגד רצון ה', אלא על הדור שנכנס לארץ, שעליהם נאמר "ואתם הדבקים בה' אלקיכם"^*, וקשה לפרש שהם התייצבו נגד רצון ה' בענין פטירת משה רבינו.

לפיכך, ללא ההוכחה ש"בג' מקומות נאמר בעצם היום הזה...", לא היה מתקבל, מסיבה זו, הפירוש הזה (שזוהי תשובת ה' על "אין אנו מניחים...") כאן; אך כיון ש"בג' מקומות נאמר...", ובשני המקומות האחרים הפירוש ברור מן המילים ללא שום קושי, מהווה הדבר הוכחה לכך ש"אף כאן" הפירוש הוא כך.

ד. בשלושת המקומות רצו למנוע מעבר ממקום למקום

כיצד חשבו ישראל למנוע את פטירת משה? – גם לכך רומז רש"י באמרו, לאחר הבאת הדוגמאות על נח ומצרים בהרחבה, "אף כאן...". בכך 343הוא מדגיש שהענין של "אין מניחים..." זהה בכל שלושת המקומות.

כשם שבני דורו של נח והמצרים רצו למנוע מעבר ממקום אחד לאחר (את כניסת נח ואת יציאת ישראל), כך גם בעניננו: ישראל רצו למנוע את מעברו של משה ממקום למקום – את עלייתו להר. וכיון שה' אמר "ומת בהר...", תגרום מניעתה של עלית משה להר, לעיכוב פטירתו¹⁶.

ה. ההבדל בין בני דורו של נח והמצרים לבין ישראל

בכך מובן מדוע מספיק לומר במקרה שלנו "אין אנו מניחים אותו", ואילו בשני המקרים האחרים זקוק רש"י להוספה "ולא עוד...":

בני דורו של נח והמצרים, בהיותם רשעים, לא היו בטוחים שהוראת הקדוש־ברוך־הוא על הכניסה לתיבה "לימים עוד שבעה"¹⁷ ועל יציאת מצרים "כחצות הלילה... ואחרי כן אצא"¹⁸ חייבת להתבצע בדיוק כך. לכן אין הם מסתפקים ב"אין אנו מניחים אותו" ביום המיועד, אלא יהיה עליהם להזהר ימים ושבועות, באופן תמידי, שנח לא יכנס לתיבה ושישראל לא ייצאו ממצרים. לכן הם היו מוכרחים לבצע פעולה שתבטל לחלוטין את האפשרות לכניסה ויציאה – "מבקעין את התיבה", "הורגין בהם".

לא כך במקרה שלנו, כאשר מדובר על צדיקים, שידעו בודאות שגזירת הקדוש־ברוך־הוא שהביאה לדברי משה "היום מלאו ימי" – ביום זה אמות¹⁹ היא מדוייקת, והם סברו שאם משה לא יהיה על ההר ביום זה, שעליו נגזר מות משה, תתבטל הגזירה [בדומה לדברי רש"י קודם לכן²⁰, שלאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג חשב משה ש"הותר הנדר"].

לכן הם הסתפקו ב"אין אנו מניחים אותו" לעלות להר ביום זה, כדי להסיר את הגזירה על פטירת משה.

ו. ההסבר לציון שני הפרטים בהצטיידות בני נח והמצרים

ההסבר לכך שרש"י מציין שני פרטים בענין של "ולא עוד אלא אנו נוטלין..." הוא:

בני דורו של נח ראו שהקדוש־ברוך־הוא מתכוון להציל את נח מן המבול על־ידי כניסתו לתיבה. לכן הם סברו, שבגלל שבירת התיבה, מקום מקלטו של נח, "לא יוכל" הקדוש־ברוך־הוא להביא את המבול.

לפיכך, בהבינם שנח ישתדל למנוע את שבירת התיבה, הם היו מוכרחים לחפש דרך שבה יוכלו לשבור את התיבה, וביחד עם זאת להזהר מהריגת נח, מפני שאם הם יהרגו את נח, הרי 344שוב יוסר המכשול בפני הורדת המבול²¹.

לכן אומר רש"י שהם הצטיידו בנוסף ל"קרדומות", שבהם "מבקעין התיבה", גם ב"כשילין":

בפרשת שופטים²² כבר ציין רש"י של"שרי צבאות" היו "כשילין של ברזל בידיהם וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו" – כשילין אינם הורגים. [הדבר רמוז במילה "כשילין", מלשון כשלון: מכשול, מחסום, אך לא הריגה²³]. וכך בעניננו, הם הצטיידו ב"כשילין" כדי למנוע את הפרעתו של נח לשבירת התיבה.

בדומה לכך גם במצרים: המצרים ידעו שאם הם יהרגו בישראל, תפרוץ מלחמה על־ידי ישראל. לכן הם יצטיידו לא רק ב"סייפות" (כלי הריגה) אלא גם ב"כלי זיין"²⁴ הכוללים כלי הגנה²⁵.

ז. ישראל לא רצו להיות כפויי טובה כלפי משה

עדיין תמוה: כיצד, בכל זאת, רצו ישראל לבצע פעולה לעיכוב פטירת משה – הן זהו בניגוד לרצון ה'?

על כך ממשיך רש"י ואומר, שישראל אמרו "אדם שהוציאנו ממצרים...": בפרשת תבוא²⁶ לימדה התורה שכאשר הקדוש־ברוך־הוא מברך יהודי בשדה מניב פירות, אסור לו להיות כפוי טובה, והוא חייב להביא ביכורים ולהודות לה'.

טענו ישראל: משה רבינו עשה להם טובות רבות כל כך, ולכן חלה עליהם חובה שלא להיות כפויי טובה כלפיו, ולעשות ככל יכלתם כדי למנוע את פטירתו, אף אם זה נגד ציווי ה'²⁷ "עלה אל הר העברים...".

לפיכך אין רש"י מסתפק בהבאת דוגמא אחת לטובות שעשה משה לישראל וכתיבת "וכו'", אלא מפרטן, כי ככל שרב מספר הטובות שקבלו ישראל 345ממשה, כך גדלה ומתחזקת חובתם לא להיות כפויי טובה כלפיו, וכך מובנת יותר השתדלותם למניעת "עלה אל הר...".

ח. מטובות אלו נהנו ישראל ביום עלית משה להר

לפי זה מובן מדוע בוחר רש"י מבין הטובות שעשה משה לישראל, דוקא דוגמאות אלו, ולא אחרות:

על הטובות שעשה משה רבינו לישראל בכל שנות העבר, הם בודאי כבר הביעו את תודתם כלפיו, שהרי לא היו כפויי טובה.

לכן מונה רש"י רק את הטובות שישראל נהנו מהן "ביום הזה", ביום עליית משה להר, שעליהן חלה עתה חובתם להביע תודה, ולא להיות כפויי טובה.

אין להקשות על כך שרש"י מציין גם "הוצאנו ממצרים וקרע לנו את הים... ונתן לנו את התורה"²⁸, כי טובות אלו נמשכות לכל ישראל בכל הדורות ובכל התקופות: על יציאת מצרים, וקריעת ים סוף שהיא חתימתה²⁹, כבר נאמר לפני־כן³⁰, "כי ישאלך בנך מחר..." – ומשמעותו של "מחר", לפי פירוש רש"י, היא "מחר שהוא אחר זמן", ללא הגבלה – אזי "ואמרת לבנך... ואותנו הוציא משם..."; וכך גם נתינת התורה איננה מוגבלת לדור ההוא בלבד, אלא היא לכל ישראל במשך כל הדורות³¹.

[לפיכך משמיט רש"י את הכתוב בספרי "ועשה לנו ניסים וגבורות", כיון שרש"י מונה רק את התשובות שישראל נהנו מהן ביום עליית משה להר, ולא סתם "ניסים וגבורות" שהיו בעבר].

ט. הציווי על העליה להר מכוון למשה, ולא לישראל

לכאורה, בכל זאת אין הענין "חלק": הן היה בכל זאת ציווי מפורש של הקב"ה "עלה אל הר...", וכיצד יכלו ישראל לחשוב שבגלל החובה לאי כפיות טובה מותר להם לעכב את פטירת משה?

כדי לתרץ תמיהה זו, מצטט רש"י מן הפסוק גם את המילים "וידבר ה' אל משה" – הציווי "עלה אל הר העברים..." כוון רק למשה ולא אליהם.

וכיוון שעליהם אין שום ציווי בענין 346וכיוון שעליהם אין שום ציווי בענין זה³², ומשה לא היה עולה להר בהיותו אנוס, שעל כך נאמר "לא תעשה דבר"³³, הם רק גורמים לכך שמשה לא יקיים את ציווי ה' אליו – סברו ישראל, שהחובה החלה עליהם שלא להיות כפויי טובה, דוחה את ענין הגרימה³⁴.

לפי כל הנ"ל מובן מדוע אין רש"י ממשיך ואומר את סוף דברי ה' "וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה", אלא מציינם ברמז בלבד (וכו'): ישראל לא התכוונו, חלילה, למחות נגד הקב"ה, אלא להיפך, לקיים לפי דעתם, את חובתם מהתורה על אי כפיות טובה; לפיכך, אם היה רש"י כותב בפירוש "כל מי שיש בו כח למחות..." ניתן היה לפרש זאת, כמו לגבי בני דורו של נח והמצרים כמרידה ("מוחה") של ישראל כנגד הקדוש־ברוך־הוא³⁵. לכן הוא רומז על כך באמרו "וכו'".

י. ישראל הבינו את דברי ה' למשה כפתח לתליית הדבר בו

בכל זאת יש צורך להרחיב את ההסבר: הן סוף סוף היה ציווי של ה' למשה לעלות להר, וכיצד רצו ישראל לא לאפשר לו לקיים את ציווי ה'?

ההסבר לכך הוא: ישראל הבינו, שעצם העובדה שה' דבר רק אל משה, והציב תנאי למותו (לאחר קיום "עלה אל הר") מוכיחה, שלא רק שדבר זה יתאפשר רק "על כרחן"³⁶ של ישראל, כבמלחמת מדין, אלא "כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו"³⁷ (למנוע את ה"עלה"), ובמיוחד כאשר משה יהא אנוס – כמו בגזירת מעשה העגל.

יא. פטירת משה נוגעת ל"עצם" קיום ישראל

לעומקם של דברים ולפנימיותם יש לומר: אמנם כבר היה זה לאחר קביעת גזר־הדין על פטירת משה, אך כיון שזהו ענין של ציבור, יכולה תשובת הציבור לבטל את גזר הדין "אף־על־גב שנחתם"³⁸.

גם זוהי סיבה לכך שרש"י איננו ממשיך ואומר "כל מי שיש בו כח למחות..." מפני שלאמיתו של דבר יש לישראל כח למחות, כביכול, ולבטל את גזר־הדין [כפי שמוצאים זאת שלש פעמים, באמצעות תפילת משה בעצמו³⁹, וכשם שתפילת משה הועילה⁴⁰ לביטול מחצית הגזירה של 347"ובאהרן התאנף ה'", כך יכלו תפילת הציבור ומעשיו לבטל את "גם בי התאנף הוי'" ואת "והוי' התאנף בי" – כמו שמוצאים זאת לגבי התורה, שהקדוש־ברוך־הוא אומר נצחוני בני נצחוני"⁴¹].

אם כך, מדוע באמת לא ביטלו ישראל את הגזירה? על כך רומז הפסוק באמרו "בעצם היום הזה", ש"היום הזה" – פטירת משה ביום זה – נוגעת ל"בעצם" – לעצם קיום ישראל; אם היה משה מכניס את ישראל לארץ ישראל, ומעשי משה הם נצחיים⁴², לא יכול היה להיות אחר כך הענין של "גלינו מארצנו"⁴³, ואז לא היה ענשם של ישראל באופן של "שפך הקדוש־ברוך־הוא חמתו על העצים ועל האבנים"⁴⁴, אלא על ישראל עצמם, חלילה. לפיכך היה מוכרח להתקיים הענין של "עלה אל הר העברים...".

יב. ההוראה לכל יהודי

ההוראה הנלמדת מכך לעבודת ה' של כל אחד ואחד היא:

בנפשו של כל יהודי קיימת "בחינת" משה רבינו, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בהרחבה בתניא⁴⁵. יכול אפוא היהודי לטעון: אם הקדוש־ברוך־הוא רוצה שאלמד תורה ואקיים מצוות, מדוע הוא קבע שבחינת משה שבנפשו תהיה בהעלם, עד כדי כך שניתן לחשוב שאין היא קיימת כלל, ח"ו ובגלוי חשים רק את הנפש הבהמית?

התשובה על כך היא, שזוהי טובה לישראל, כי דוקא כך מתהווה הענין של "בעצם היום הזה": רק כאשר מושקעת כאן עבודה – כאשר היהודי עמל כדי להסיר את ההסתרה הקיימת בו ובעולם בכלל – רק אז מתגלה ה"עצם", עצמיותו של היהודי⁴⁶, ואז רואים שההעלם וההסתר היוו רק הכנה להתעלות הבאה לאחריהם, לגאולה על־ידי בחינת משה שבנפשו, ומגאולה פרטית לגאולה כללית, שהרי משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון⁴⁷.