343
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הוא מדגיש שהענין של "אין מניחים..." זהה בכל שלושת המקומות.
כשם שבני דורו של נח והמצרים רצו למנוע מעבר ממקום אחד לאחר (את כניסת נח ואת יציאת ישראל), כך גם בעניננו: ישראל רצו למנוע את מעברו של משה ממקום למקום – את עלייתו להר. וכיון שה' אמר "ומת בהר...", תגרום מניעתה של עלית משה להר, לעיכוב פטירתו16.
ה. ההבדל בין בני דורו של נח והמצרים לבין ישראל
בכך מובן מדוע מספיק לומר במקרה שלנו "אין אנו מניחים אותו", ואילו בשני המקרים האחרים זקוק רש"י להוספה "ולא עוד...":
בני דורו של נח והמצרים, בהיותם רשעים, לא היו בטוחים שהוראת הקדוש־ברוך־הוא על הכניסה לתיבה "לימים עוד שבעה"17 ועל יציאת מצרים "כחצות הלילה... ואחרי כן אצא"18 חייבת להתבצע בדיוק כך. לכן אין הם מסתפקים ב"אין אנו מניחים אותו" ביום המיועד, אלא יהיה עליהם להזהר ימים ושבועות, באופן תמידי, שנח לא יכנס לתיבה ושישראל לא ייצאו ממצרים. לכן הם היו מוכרחים לבצע פעולה שתבטל לחלוטין את האפשרות לכניסה ויציאה – "מבקעין את התיבה", "הורגין בהם".
לא כך במקרה שלנו, כאשר מדובר על צדיקים, שידעו בודאות שגזירת הקדוש־ברוך־הוא שהביאה לדברי משה "היום מלאו ימי" – ביום זה אמות19 היא מדוייקת, והם סברו שאם משה לא יהיה על ההר ביום זה, שעליו נגזר מות משה, תתבטל הגזירה [בדומה לדברי רש"י קודם לכן20, שלאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג חשב משה ש"הותר הנדר"].
לכן הם הסתפקו ב"אין אנו מניחים אותו" לעלות להר ביום זה, כדי להסיר את הגזירה על פטירת משה.
ו. ההסבר לציון שני הפרטים בהצטיידות בני נח והמצרים
ההסבר לכך שרש"י מציין שני פרטים בענין של "ולא עוד אלא אנו נוטלין..." הוא:
בני דורו של נח ראו שהקדוש־ברוך־הוא מתכוון להציל את נח מן המבול על־ידי כניסתו לתיבה. לכן הם סברו, שבגלל שבירת התיבה, מקום מקלטו של נח, "לא יוכל" הקדוש־ברוך־הוא להביא את המבול.
לפיכך, בהבינם שנח ישתדל למנוע את שבירת התיבה, הם היו מוכרחים לחפש דרך שבה יוכלו לשבור את התיבה, וביחד עם זאת להזהר מהריגת נח, מפני שאם הם יהרגו את נח, הרי
הערות
רש"י על במדבר כ״ז:י״ב - הטקסט מספריא
עלה אל הר העברים. לָמָּה נִסְמְכָה לְכָאן? כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, אָמַר אוֹתִי צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַנְחִיל, שֶׁמָּא הֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְאֶכָּנֵס לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה גְּזֵרָתִי בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. דָּ"אַ — כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מֹשֶׁה לְנַחֲלַת בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שָׂמַח וְאָמַר, כִּמְדֻמֶּה שֶׁהֻתַּר לִי נִדְרִי; מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר עַל בְּנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, נִכְנַס לַשַּׁעַר וְהוּא אַחֲרָיו, לֶחָצֵר וְהוּא אַחֲרָיו, לַטְּרַקְלִין וְהוּא אַחֲרָיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִכָּנֵס לַקִּיטוֹן, אָמַר לוֹ בְּנִי מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה אָסוּר לִכָּנֵס (ספרי):
עלה אל הר העברים GO UP INTO [THIS] MOUNT ABARIM — Why does this follow immediately here? Because when the Holy One, blessed be He, said to Moses, (v. 7) “Thou shalt surely give them an inheritance in the land” he (Moses) said, “It is me that the Omnipresent has commanded to apportion the inheritance. Perhaps then the decree that I must die in the wilderness is annulled and I shall enter the Promised Land!” Whereupon God said to him, “My decree remains exactly as it was” (Midrash Tanchuma, Pinchas 9). — Another explanation: As soon as Moses entered into the territory of the sons of Gad and the sons of Reuben (the eastern side of the Jordan, which, having been assigned to these tribes, might be regarded as part of the Promised Land), he rejoiced, saying, “It seems to me that the vow regarding me has been annulled in my favour”. God, therefore, said to him, My decree remains exactly as it was. A parable! It may be compared to the case of a king who decreed against his son that he should not enter the door of his palace. He (the king) entered within the gate, and he (the son) went after him (without the father raising any objection); to the audience chamber, and he after him. But as soon as he was about to enter his sleeping-chamber (his private room) he said to him, “My son, from here and further on you may not go” (Sifrei Bamidbar 134:4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.