344
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שוב יוסר המכשול בפני הורדת המבול21.
לכן אומר רש"י שהם הצטיידו בנוסף ל"קרדומות", שבהם "מבקעין התיבה", גם ב"כשילין":
בפרשת שופטים22 כבר ציין רש"י של"שרי צבאות" היו "כשילין של ברזל בידיהם וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו" – כשילין אינם הורגים. [הדבר רמוז במילה "כשילין", מלשון כשלון: מכשול, מחסום, אך לא הריגה23]. וכך בעניננו, הם הצטיידו ב"כשילין" כדי למנוע את הפרעתו של נח לשבירת התיבה.
בדומה לכך גם במצרים: המצרים ידעו שאם הם יהרגו בישראל, תפרוץ מלחמה על־ידי ישראל. לכן הם יצטיידו לא רק ב"סייפות" (כלי הריגה) אלא גם ב"כלי זיין"24 הכוללים כלי הגנה25.
ז. ישראל לא רצו להיות כפויי טובה כלפי משה
עדיין תמוה: כיצד, בכל זאת, רצו ישראל לבצע פעולה לעיכוב פטירת משה – הן זהו בניגוד לרצון ה'?
על כך ממשיך רש"י ואומר, שישראל אמרו "אדם שהוציאנו ממצרים...": בפרשת תבוא26 לימדה התורה שכאשר הקדוש־ברוך־הוא מברך יהודי בשדה מניב פירות, אסור לו להיות כפוי טובה, והוא חייב להביא ביכורים ולהודות לה'.
טענו ישראל: משה רבינו עשה להם טובות רבות כל כך, ולכן חלה עליהם חובה שלא להיות כפויי טובה כלפיו, ולעשות ככל יכלתם כדי למנוע את פטירתו, אף אם זה נגד ציווי ה'27 "עלה אל הר העברים...".
לפיכך אין רש"י מסתפק בהבאת דוגמא אחת לטובות שעשה משה לישראל וכתיבת "וכו'", אלא מפרטן, כי ככל שרב מספר הטובות שקבלו ישראל
הערות
- 21. ואף שבנח שם פרש"י: "שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה אנו שוברים אותה והורגין אותו כו'" – הרי שם כותב רש"י "אנו רואים אותנו נכנס". ועוד שינויים*. והנקודה: "בעצם" דפרשתנו מאכט© גלאטער© לומר שגם דור המבול האמינו במדה גדולה בכח ה' במה שנאמר "בעצם גו'" (ולכן כשיכנס לתיבה – איז פארפאלן כו'**), משא"כ קודם שלומדים פרשתנו כו', בפשטות הכתובים ה"ה "רק רע גו'" וכופרים במבול כו' (ולהעיר מפרש"י נח שם, ז).
- 22. כ, ט.
- 23. להעיר מפרש"י סוטה מד, סע"א): לשמור כו'. אבל ראה פרש"י תהלים עד, ו. ערוך ע' כשיל.
- 24. ומשנה מלשון הספרי – "(סייפים) וחרבות".
- 25. ראה פרש"י תצא (כג, יד) אזנך, כמו כלי זיינך.
- 26. כו, ב ואילך. פרש"י שם, ג.
- 27. וע"ד שמצינו בכ"מ שציווי א' דוחה את השני – כפרש"י קדושים יט, ג. תצא כב, יב. ועוד. וראה גם (בעניננו – מיתת משה) פרש"י מטות (לא, ה) "ומששמעו שמיתת משה תלוי' כו' לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן" – אף שהי' ציווי "נקם גו' החלצו גו'" (שם, ב־ג). וראה לקמן הערה 32.
- . וראה גם פרש"י יחזקאל יד, יד. ואכ"מ.
- . אבל להעיר מפרש"י נח שם, טז.
רש"י על תהילים ע״ד:ו׳ - הטקסט מספריא
וְעַתָּה. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָשֶׁה, לֹא נִמְנַע מִלְּהַלֹּם כָּל פְּתָּחֶיהָ וְכָל שְׁעָרֶיהָ יָחַד:
בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת. כְּלֵי מַשְׁחִית שֶׁל נַגָּרִים הֵם, ״וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ״ (ירמיהו מו:כב) תַּרְגּוּם יוֹנָתָן ״בְּכַשִׁילַיָּא״. כֵּילַפֹּת לְשׁוֹן עֲרָבִי הוּא, כָּךְ פֵּרֵשׁ דּוֹנָשׁ, וְהוּא מִכְּלֵי הַנַּגָּרִים:
יַהֲלֹמוּן. הָאוֹיְבִים:
רש"י על במדבר ל״א:ה׳ - הטקסט מספריא
וימסרו. לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחָן שֶׁל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֵם חֲבִיבִים עַל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְמִיתָתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר? "עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (שמות י"ז), וּמִשֶּׁשָּׁמְעוּ שֶׁמִּיתַת מֹשֶׁה תְלוּיָה בְנִקְמַת מִדְיָן לֹא רָצוּ לָלֶכֶת עַד שֶׁנִּמְסְרוּ עַל כָּרְחָן (ספרי):
וימסרו SO THERE WERE HANDED OVER … [A THOUSAND OF EVERY TRIBE] — This serves to tell you in what high esteem the shepherds of Israel were really held — how dear they were to Israel. Up until they had heard of his approaching death what does it state? That Moses felt constrained to exclaim about them, “They are almost ready to stone me”! (Exodus 17:14). But when they heard that Moses’ death was associated with the execution of vengeance upon Midian (cf. v. 2), they refused to go to war until they were “handed over” against their own will (Sifrei Bamidbar 157:3).
רש"י על יחזקאל י״ד:י״ד - הטקסט מספריא
נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב. לְפִי שֶׁאֵלּוּ שְׁלֹשָׁה רָאוּ שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת: נֹחַ רָאָה הָעוֹלָם בָּנוּי וְחָרֵב וּבָנוּי (בראשית ו-ט), וְדָנִיֵּאל אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (דניאל א:א-ו), אוֹ אֶת עַצְמוֹ, תְּחִלָּה שַׂר עַל כָּל הַשָּׂרִים (דניאל ב:מח) סוֹף הוּשְׁלַךְ לְגוֹב אֲרָיוֹת וְחָזַר לִגְדֻלָּתוֹ (דניאל ו), וְכֵן אִיּוֹב רָאָה אֶת עַצְמוֹ מְיֻשָּׁב וְחָרֵב (איוב א-ב) וּמְיֻשָּׁב (איוב מב:י-יז; תנחומא נח ה), לְפִיכָךְ הֵבִיאוּ דֻגְמָא לְדוֹרוֹ שֶׁל יְכָנְיָה, שֶׁרָאוּ אֶת הַבַּיִת בְּבִנְיָנוֹ וְחוּרְבָּנוֹ וּבִנְיַן שֵׁנִי (עזרא ג:יב); וְכֵן אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חִבָּה יְתֵרָה אֲנִי מַרְאֶה לָכֶם, אַתֶּם יְכָנְיָה וְגָלוּתוֹ: אִלּוּ תֶּחֱטָא לִי אַחַת מֵאַרְצוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְגָזַרְתִּי עֲלֵיהֶם אַחַת מֵאַרְבַּעַת שְׁפָטִים אֵלֶּה, אוֹ רָעָב אוֹ חַיָּה רָעָה אוֹ חֶרֶב אוֹ דֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁמְּסֻדָּרִין בְּפָרָשָׁה זוֹ זֶה אַחַר זֶה, וּשְׁלֹשֶׁת הַצַּדִּיקִים אֵלּוּ בְּתוֹכָהּ, לֹא יַצִּילוּ לֹא בֵּן וְלֹא בַת; וַאֲנִי אָבִיא אַרְבַּעְתָּן עַל יְרוּשָׁלַיִם וְאַשְׁאִיר לָכֶם מִבְּנֵיכֶם אֲשֶׁר שָׁם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינְכֶם בְּתוֹכָם; וְלֹא שֶׁהֵם רְאוּיִים לְהַצָּלָה, אֶלָּא לְנַחֵם אֶתְכֶם, כְּשֶׁיִּגְלוּ אֶצְלְכֶם וְתִרְאוּ מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וְתִתְנַחֲמוּ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם, כִּי תִרְאוּ שֶׁלֹּא הָיוּ כְּדַי לְסוֹבְלָם עוֹד. הֲרֵי זֶה מַהֲלַךְ סֵדֶר פָּרָשָׁה זוֹ כֻּלָּהּ. לָשׁוֹן זֶה אֵין לְיַשְּׁבוֹ וְנִרְאֶה שֶׁאֵינוֹ לְשׁוֹן הָרַב, וְעוֹד נִרְאֶה שֶׁבְּסֵפֶר זֶה חָסֵר אַחַת מֵאַרְבַּע שְׁפָטִים מֵאָז וְעַד אָז, סֵפֶר אַחֵר מֵאוֹ וְעַד אוֹ. לָשׁוֹן אַחֵר: אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי וְגוֹ׳ וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב לְפִי שֶׁשְּׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הִצִּילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁלֹשֶׁת (מארבעת) שְׁפָטִים הָאֵלֶּה, הִזְכִּיר הַכָּתוּב אֶת אֵלּוּ. נֹחַ נִמְלַט מִשְּׁלָשְׁתָּן: מֵחַיָּה רָעָה מִנַּיִן? אַתָּה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס לַתֵּיבָה בִּקְּשׁוּ כָּל הַחַיּוֹת לִיכָּנֵס וְלֹא הִנִּיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב ״וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ״ (בראשית ז:טז), אֵין ״וַיִּסְגֹּר״ אֶלָּא מֵחַיּוֹת, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר ״וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי״ (דניאל ו:כג); אֲרִי בָּא לִיכָּנֵס וְהָיוּ שִׁנָּיו כֵּהוֹת, דֹּב בָּא לִיכָּנֵס וְהָיוּ רַגְלָיו מִתְעַרְסְלוֹת וְכוּ׳ (בראשית רבה לא:יח). מִן הָרָעָב מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר ״מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ״ (בראשית ה:כט), צֵא וּלְמַד בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, בְּמָקוֹם שֶׁחוֹשֵׁב עֲשָׂרָה רְעָבוֹן שֶׁיָּרְדוּ לָעוֹלָם (בראשית רבה כה:ג), וְתִמְצָא שֶׁבִּימֵי נֹחַ הָיָה אֶחָד מֵהֶם, וּמֵבִיא רְאָיָה ״מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ״. מִן הַחֶרֶב – זֶה הַמַּבּוּל, וְעוֹד: שֶׁהָיוּ דּוֹרוֹ מְבַקְּשִׁין לִזְדַּוֵּג לוֹ, וְהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִיכָּנֵס, אֶלָּא שֶׁהִצִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי מַנִּיחוֹ לִיכָּנֵס אֶלָּא בַּחֲצִי הַיּוֹם, וְדַרְגִּישׁ לֵיהּ יְמַלֵּל (בראשית רבה לב:ח); הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ״ (בראשית ז:יג), בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. דָּנִיֵּאל: בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס נְבוּכַדְנֶצַּר לַהֵיכָל בִּימֵי יְהוֹיָקִים, וְהָרַג יְהוֹיָקִים וְהִנִּיחַ לְדָנִיֵּאל, וְהִגְלָה לְדָנִיֵּאל הַגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיהו יג:יט), לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ מָלֵא רוּחַ חָכְמָה. מִן הָרָעָב – שֶׁהֲרֵי עַד שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה יְרוּשָׁלַיִם בִּימֵי יְהוֹיָקִים צָר עָלֶיהָ נְבוּכַדְנֶצַּר שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי הָרָעָב גָּדוֹל בָּעִיר״ (מלכים ב ו:כה) וְגַם ״וַיֶּחֱזַק הָרָעָב״ (ירמיהו נב:ו). מִן הַחַיּוֹת מִנַּיִן? ״וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי״ (דניאל ו:כג). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא אִיּוֹב שֶׁנִּמְלַט מִשְּׁלָשְׁתָּן: מִן הָרָעָב מִנַּיִן? לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אִיּוֹב בִּימֵי יַעֲקֹב הָיָה (בבא בתרא טו:ב), מָצִינוּ שֶׁהָיָה רָעָב בְּיָמָיו (בראשית מא:נד). מִן הַחַיָּה מִנַּיִן? דִּכְתִיב ״וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ״ (איוב א:י), פָּרַץ גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם (בבא בתרא טו:ב). מִן הַחֶרֶב מִנַּיִן? ״יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל״ (איוב טז:יג):
וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם. מִפְּנֵי מָה לֹא הוּזְכְּרוּ בְּמִיתַת הָרָעָב בָּנִים וּבָנוֹת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם אִם בָּנִים אִם בָּנוֹת יַצִּילוּ כְּמוֹ שֶׁהוּזְכְּרוּ בִּשְׁנֵי שְׁפָטִים הָאַחֲרוֹנִים? דּוּגְמָא לְדָנִיֵּאל, שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא הָיָה מִדּוֹרוֹ שֶׁל יְכָנְיָה (דניאל א:א,ו; מלכים ב כד:א,ו), וְלֹא נִמְלְטוּ עִמּוֹ לֹא בָנִים וְלֹא בָנוֹת, וְעָלָיו נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה ״כֹּה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי״ (ישעיה נו:ד; סנהדרין צג:):
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.