שיחה א

329שיחה א

האזינו

א. פירוש רש"י על "האזינו השמים"

על הפסוק "האזינו השמים" מפרש רש"י: "שאני מתרה בהם בישראל, ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת. אם יאמרו ישראל, לא קבלנו עלינו הברית – מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם". לאחר מכן אומר רש"י פירוש נוסף¹ "ועוד, שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם. הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה², והשמים יתנו טלם³. ואם יתחייבו תהיה בהם "יד העדים תחילה",⁴ ועצר⁵ את השמים⁶ ולא יהיה מטר⁷...".

ההכרח לפירוש של רש"י נובע, לכאורה, מן המילים "האזינו השמים", והרי, לכאורה, תוכן הפרשה אינו מכוון 329כלפי השמים והארץ, אלא לישראל – כיצד עליהם להתנהג, ומה יהיו התוצאות אם הם לא ינהגו כך⁸ – ולפיכך מפרש רש"י, שמשה רבינו אמר לשמים ולארץ להאזין, ולהיות "עדים" להתראתו בישראל; ובהמשך הוא מסביר "ולמה העיד בהם שמים וארץ...".

אך יש להבין: לפני כן, בסוף פרשת נצבים⁹, נאמר "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ", וגם שם מפרש רש"י שני פירושים: "שהם קיימים לעולם, וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התרתי בכם בכל זאת. דבר אחר: העדותי בכם היום את השמים וגו' – אמר להם הקדוש־ברוך־הוא לישראל: הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה... ומה אלו, שנעשו לא לשכר... – אתם, שאם זכיתם... על־אחת־כמה־וכמה". ואין מובן: א) מדוע שואל רש"י כאן "למה העיד בהם שמים וארץ", בשעה שכבר למדו לפני־כן על עדות השמים והארץ ועל הסיבה לכך להיותם עדים?

ב) אף אילו רצה רש"י, מסיבה כלשהיא, לפרש גם בפרשה זו את הסיבה לבחירת השמים והארץ לעדים, היה עליו לכתוב זאת בקצרה, מדוע הוא מרחיב בענין זה בפרשה זו, שבה הוא כתוב בפעם השניה, ולא בפעם הראשונה, על הפסוק "העדותי בכם היום את השמים..." ששם הוא בקצרה "שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם..."?

ג) כן יש להבין לגבי הפירוש השני בפרשתנו: העובדה שרש"י אומר בפירוש השני בפרשת נצבים "אמר להם הקדוש־ברוך־הוא לישראל הסתכלו בשמים... שמא שנו את מדתם...", ואינו אומר זאת בפרשתנו¹⁰, מובנת¹¹, כי (כפי שכבר פרש רש"י¹²) את המילים "העדותי בכם היום..." אמר משה רבינו לישראל, שהוא מעיד את השמים והארץ, אך לא אמר זאת לשמים ולארץ, שהם יהיו עדים, ולכן מובן שהענין של "אמר להם הקדוש־ברוך־הוא לישראל: הסתכלו בשמים שבראתי..." שייך רק לשם, בפרשת נצבים, שישראל ילמדו לקחים מן השמים והארץ, אך אין הוא מתאים לפרשתנו:

אבל הפירוש השני שאומר רש"י בפרשתנו "שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם..." מתאים להיאמר, לכאורה, גם בפרשת נצבים, שמשה אומר לישראל, שהשמים והארץ הם עדים – שכאשר יזכו ישראל, יתנו העדים את שכרם, ואם ח"ו לא יזכו, 330יקרה ההיפך. ואם כך, מדוע אין רש"י מפרש כך בפעם הראשונה, אלא דוקא כאן, כאשר משה מעיד את השמים והארץ עצמם?

ב. שאלות נוספות על דברי רש"י

כן יש להבין מספר דיוקים בדברי רש"י:

א) מדוע מאריך רש"י בדבריו ומפרש "שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים" – מדוע חשוב להודיע כאן לשמים ולארץ, שהוא התרה בישראל, שהשמים והארץ יהיו עדים?

ואין לומר¹³, שבכך נמנעת האפשרות של אי־הסכמת ישראל לכך שהשמים והארץ יהיו עדים, כי, לכאורה, אין הבדל לגבי העדים אם המותרה מסכים לעדותם אם לאו – הם נעשים עדים בין כך ובין כך?

וכן אין די בטעם, שהתראה מועילה רק כאשר המותרה יודע שמעידים לכך עדים¹⁴, כי זה אמור לגבי ישראל, והלוא הם כבר ידעו זאת מן הנאמר בפרשת נצבים, ואין לכך חשיבות כלפי השמים והארץ¹⁵, כלפי העדים¹⁶.

ב) לשון רש"י "אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית – מי בא ומכחישם" – מדוע אין הוא משתמש בביטוי הכתוב ב"ספרי"¹⁷: "לא קבלנו עלינו את התורה"¹⁸ וכדומה, שללא עדים ניתן היה להכחיש את קבלת התורה והמצוות בכלל?

ג. שעדות בפרשתנו ובפרשת נצבים – ענין

אחד או לאו?

כדי להבין זאת יש להקדים ולהציג שאלה אחרת על הענין בכללותו:

לפי המשתמע מפירושי רש"י, יוצא, שדברי משה רבינו לישראל בסוף פרשת נצבים "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ", והעדות שבפרשתנו – "האזינו השמים..." – הם היינו הך. ההבדל היחיד הוא, כדברי רש"י¹², ש"התם (בפרשת נצבים) לישראל אמר, אבל לשמים וארץ לא אמר, ועכשיו בא לומר: האזינו השמים וגו'", וכפי שאומר רש"י גם על פסוק זה: "שכך אמרתי להם, שאתם תהיו עדים". אבל, לכאורה, אין הדבר כך, כי הדברים שבפרשת נצבים, שעליהם אמר משה לישראל "העדותי בכם היום 331את השמים ואת הארץ" אינם אותם דברים ששמעו השמים והארץ, האמורים בפרשת האזינו, ואשר נהיו לעדים על אמירתם,

וכיצד, איפוא, אומר רש"י שאלה אותם דברים – "שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים" – ושההבדל היחיד הוא שבפרשת האזינו הוא הודיע על כך גם לשמים ולארץ?

ד. שני הסוגים של עדויות

ההסבר לכל הנ"ל הוא: משמעותה הפשוטה של המלה "עדות" בפסוקים רבים היא: אות, סימן לזכר ענין מסויים¹⁹, וזה אפשרי בכמה צורות:

א) קובעים עדות, סימן לדבר מסויים, אך העצם המהווה סימן אינו קשור כלל לענין המסומן על־ידו. כפי שכבר למדנו בענין אברהם ואבימלך²⁰: על שאלת אבימלך "מה הנה שבע כבשות", ענה לו אברהם: "כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת".

שבע הכבשות כשלעצמן אינן קשורות לענין ואינן מצביעות על כך שאברהם חפר את הבאר, אלא שהוא ואבימלך החליטו שניהם ששבע הכבשות יהוו עדות, אות וסימן לזכירה ש"חפרתי את הבאר הזאת".

סימן כזה אינו צריך להיות "קיים" מאוחר יותר. הכוונה של העדות והסימן נשארת גם לאחר שהסימן מתבטל²¹, כפי שמובן בפשטות, ששבע הכבשות לא חיו במשך כל הזמן שהיה צורך ב"עדה", ואפילו לא בכל תקופת חיי אברהם ואבימלך, למרות שעדותן והסימן שהיוו שימשו זמן רב לאחר מכן²².

ב) לעדות ולסימן יש קשר למשמעות הענין שהם באים להזכיר. לדוגמא, הגל שקבע יעקב אבינו כ"עד" בינו לבין לבן – "עד²³ הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור עליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה".

כלומר, גם סוג זה של עדות הוא סימן בלבד לענין שהם סיכמו ביניהם, אבל יש קשר בין הסימן לבין תוכן הענין²⁴, "גל" של אבנים מורה על מחיצה בין שני צדדים²⁵.

מכך מובן בעניננו: כאשר לומדים את הפסוק "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ", המדבר על עדים 332שאינם בשר־ודם, אין מתעוררת השאלה מהי משמעות העדים, או מדוע נבחרו דוקא עדים אלו, כי כך סיכמו וקבעו דבר זה ל"עדות" ולסימן לענין מסויים, גם אם אין לכך קשר עם הענין המסומן.

רש"י מסביר רק על מה נקבע הסימן של שמים וארץ – "וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי בכם"²⁶.

אלא שכאן יש צורך בעדים שהם "קיימים לעולם", שלא כסימן של שבע הכבשות וכדומה, כי שבע הכבשות היו סימן לענין שקיים במקום מסויים ורק בין אברהם לאבימלך וזרעם אחריהם, ולכן אפשר לדעת ולזכור סימן זה גם לאחר ביטולו. ואילו בעניננו, הסימן הוא לכל היהודים בכל זמן ובכל מקום, ולכן אין די בכך שהעדים קיימים רק בעת קביעת הסימן²⁷.

אך פירוש זה איננו "חלק" לגמרי: אפשר לומר על דבר מסויים שהוא סימן וזכרון לדבר אחר, שאין ביניהם קשר, רק כאשר הסימן נעשה על־ידי האדם במיוחד למטרת היותו סימן – רק אז הוא מזכיר את הדרוש, אבל לגבי שמים וארץ, הקיימים מששת ימי בראשית באותו מצב, "קיימים לעולם", אי־אפשר, לכאורה, לומר כך²⁸, כי הם לא נוצרו במיוחד למטרה זו, ובכלל לא נעשה בהם שום שינוי לצורך היותם סימן²⁹.

לכן אומר רש"י פירוש נוסף: "דבר אחר... אמר להם הקדוש־ברוך־הוא לישראל: הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שנו את מדתם... ומה אלו שנעשו..."³⁰, שהשמים והארץ הם עדים, שעקב מהותם ומשמעותם מהוים אות וסימן המזכיר ומעורר לקיום התורה והמצוות³¹.

333ולסוג עדות כזה, של "הסתכלו בשמים...", אין סתירה מהיותם קיימים מאז ומתמיד, כי משמעותם, ש"לא שינו את מדתם...", היא עדות וזכרון.

מצד שני – לפי הפירוש השני אין מובנת המילה "היום", כי אם הם עצמם עדים ומזכירים לקיים תורה ומצוות על־ידי "הסתכלו בשמים...", הרי עדותם שונה תמיד, ולאו דוקא "היום".

ואילו לפי הפירוש הראשון, למרות שהסימן חשוב לתקופה מאוחרת יותר, הרי קביעת העדים, הפיכתם לסימן, נעשית "היום", כאשר משה רבינו מתרה בישראל ומעיד על כך עדים אלו.

ה. ב"האזינו" – עדים ממש

הנקודה השווה בין שני סוגי העדים הללו היא, שאין צורך לשם כך דוקא באדם, מדבר, ואין צורך שהעדים ידעו על היותם סימן.

בפסוק "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי", שאומר משה רבינו לשמים ולארץ, אי־אפשר לומר שהעדות כאן היא אות וסימן (כבפסוק "העדותי..."), כי לעדות שכזו אין צורך שהעדים ישמעו וידעו זאת. הכרחי, אפוא, לומר, שהכוונה היא לעדות ממשית על מאורע או דבר מסויים. לכן מפרש רש"י "ותהיו אתם עדים בדבר" – עדות במשמעותה האמיתית³².

ולכן שואל כאן רש"י "ולמה העיד בהם שמים וארץ" – אם זוהי עדות ממש, מדוע נבחרו דוקא השמים והארץ לעדים, ולא בני אדם, כבכל התורה?

(רש"י אינו שואל "איך העיד בהם שמים וארץ" – כיצד ייתכן שהשמים והארץ יעידו על התראת משה בישראל בעוד אשר אין הם יכולים לשמוע ולהבין – כי כבר לפני כן, בפרשת בראשית³³, כבר פירש רש"י לגבי הדשאים "אף־על־פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך ונשאו קל־וחומר בעצמן..."³⁴, ומכך יודעים שאפשרי אצלם, ובודאי אצל השמים והארץ, ענין של שמיעה והבנה³⁵. רש"י שואל רק מדוע דוקא השמים והארץ הם העדים, ולא אנשים – 334כדי לתרץ זאת ממשיך רש"י "אמר משה: אני בשר־ודם, למחר אני מת..." – כיוון שייתכן שישראל יאמרו "לא קבלנו עלינו הברית", יש צורך ב"עדים שהם קיימים לעולם", כדי שיוכלו להכחיש טענה זו.

אך אין מובן: אלה הם עדים ממש, שהמטרה העיקרית בקביעתם היא שיוכלו להעיד מאוחר יותר ולפעול על ידי כך בענין, ולא רק שידעו אודות המאורע או הדבור, ואם כך, כיצד אפשרית עדות כזו באמצעות השמים והארץ³⁶?

לפיכך מוסיף רש"י "ועוד (לא פירוש אחר, אלא תוספת הסבר על עדות השמים והארץ)³⁷, שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם... ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחילה ועצר את השמים...". כלומר, השמים והארץ הם עדים מושלמים גם לצורך פעולה כעדים בענין שעליו הם מעידים, ולא רק לצורך שמיעת ההתראה בישראל והבדיקה אם היא מקויימת אם לאו³⁸.

ו. החשיבות של ידיעת ישראל על קביעת העדים

לפי כל האמור לעיל יובנו גם שאר הדיוקים: כיוון שבפסוק זה נוסף ענין חדש, שהשמים והארץ הם עדים ממש, הרי שאחת המטרות של התראה בפני עדים היא שהמותרה ידע ויחוש את חומרת הדבר ויימנע מעשיית הבלתי־רצוי, ולא רק שיוכלו להעניש אותו אחר־כך, ולכן, כאשר אמר משה לשמים ולארץ "האזינו השמים... ותשמע הארץ", וקבעם לעדים, מתעוררת השאלה: הן חסרה כאן המטרה העיקרית של התראה בפני עדים, וצריך שישראל ידעו על כך, שהרי דברי משה אליהם לפני־כן "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ" אינם קשורים לעדות, אלא להיותם סימן ואות, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה.

לפיכך מוסיף רש"י "שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים" – והכוונה היא לפסוק "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" אשר בסוף פרשת וילך³⁹, ששם אמר משה לישראל⁴⁰, שהוא מעיד את 335השמים ואת הארץ כעדים ממש (ולא לפסוק "העדותי בכם היום את השמים...", אשר בסוף פרשת נצבים"),

וכך מובנת התועלת בהיותם של השמים והארץ עדים להתראה, כי הדבר הובא לידיעת ישראל.

ז. על פרשת נצבים – סימן; על פרשת האזינו – עדות ממש

אך לפי זה מתגברת השאלה שלעיל בסעיף ג': לפי האמור יוצא, שהשמים והארץ הם עדים ממש רק על הדברים שנאמרו בפרשת האזינו, ואילו על דברי משה רבינו לישראל בפרשת נצבים הם סימן בלבד, ולא עדים ממשיים.

ההסבר לכך הוא: בפרשת נצבים אומר משה "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". כלומר, העדות שם היא לגבי קיום התורה והמצוות בכלל, ולגבי השכר והעונש עליהם, ועל כך אין צורך בעדים, כי בודאי אין חשש שישראל יכחישו אי־פעם את כל הענין של מתן התורה והמצוות – זהו ענין מפורסם הידוע לכולם ועבר מדור לדור.

לכך מספקת, אפוא, עדות שהיא אות וסימן, שיזכרו תמיד את התורה והמצוות ואת העונש על אי־קיומם, בהתאם לשני האופנים שבשני פירושי רש"י.

לעומת זאת, תוכן השירה בפרשתנו איננו רק אודות עצם חובת קיום התורה והמצוות, אלא היא כוללת את דברי הברית, שבהם פרטים רבים כמפורט בפרשה, ולפיכך: א) קיימת אפשרות של הכחשה "לא קבלנו עלינו הברית"; ב) לכך אין די בסימן ואות (ואפילו באופן השני שבפרוש רש"י בפרשת נצבים), שכן סימן רק מזכיר את הענין בכללותו, אך אין די בו כאשר מדובר על פרטים רבים, אשר אפשר לגמרי להכחישם.

לפיכך יש צורך בעדים ממש על ענין זה, אשר שומעים את פרטי ההתראה ומעידים על כך, ואף יכולים לבצע את עדותם למעשה.

ח. השמים והארץ – שתי קבוצות עדים

מן הענינים ההלכתיים המפולאים אשר בפירוש רש"י זה:

לכאורה, אם רש"י מפרש שהן השמים והן הארץ הם עדים, מדוע אין הוא מצטט מן הפסוק, בתחילת פירושו, גם את המילים "ותשמע הארץ"?

דבר זה יובן לפי שאלה אחרת: השמים והארץ הם עדים ממש, שעליהם נאמר⁴¹, "על־פי שני עדים... יקום דבר", ששני העדים צריכים להיות ביחד, באותו אופן. ואם כך, מתעוררת השאלה: לשמים אמר משה "האזינו", ולארץ – "ותשמע", ויוצא 336אפוא, שעדותם שונה, וענין העדות אינו קיים כראוי.

בדרך הדרוש וההלכה – נאמר בספרי "כשהעדים מעידים, אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד, עדותם קיימת, ואם לאו – אין עדותם קיימת, כך אילו אמר משה: האזינו השמים, ושותק – היו שמים אומרים: לא שמענו אלא בהאזנה. ותשמע הארץ – היתה הארץ אומרת: לא שמעתי אלא בשמיעה. בא ישעיהו⁴² וסמך לדבר: שמעו שמים והאזיני ארץ – ליתן האזנה ושמיעה לשמים, והאזנה ושמיעה לארץ". אך רש"י אינו מביא זאת בפירושו, והסיבה לכך מובנת, מפני שלפי זה יוצא, שעד לתקופת ישעיהו לא היתה עדותם של השמים והארץ מכוונת כנדרש⁴³, בעוד אשר מפשט הפסוקים נראה שהם נעשו מיד לעדים כראוי⁴⁴.

לכן מצטט כאן רש"י רק את המילים "האזינו השמים" ואומר: "ותהיו אתם עדים בדבר", בלשון רבים, שהשמים בעצמם הם עדים בלשון רבים⁴⁵, כפי שכבר למדנו מספר פעמים לפני כן בפירוש רש"י⁴⁶, שיש יותר מ"שמים" יחידים. ואחר־כך הוא מוסיף "וכן ותשמע הארץ", שגם הארץ כשלעצמה היא קבוצת עדים^*, כידוע, שהארץ כוללת עשרות ארצות⁴⁷. ואם כך, קיימת כאן עדות מכוונת – השמים והארץ הם שתי קבוצות עדים⁴⁸.

ט. השמים והארץ הפכו לעדים ע"י בית־דין

בדברי רש"י יש ענין הלכתי נוסף:

לכאורה, יש להבין: כיצד אומר משה רבינו "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" והופכם על־ידי כך לעדים – מנין שהם רוצים להיות עדים לישראל, ולהענישם אם יחטאו?

על כך רומז רש"י באומרו "שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים" – וכדי להסביר זאת יש להקדים ולציין, שבעדות שבסוף פרשת נצבים אין מוזכרת הקהלה מיוחדת של ישראל⁴⁹. ולעומת זאת, בסוף פרשת וילך, כאשר נאמר "ואעידה בם את השמים ואת 337הארץ" – קביעתם לעדים ממש – כתוב "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה..." – ולכאורה, מהו ההבדל ביניהם?

אלא שזוהי הסיבה: משה רבינו רצה לומר "האזינו השמים", "שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר", ולכן הוא הקהיל את "זקני שבטיכם ושטריכם" – אנשי הסנהדרין ובית־הדין, ובידי בית־דין נתונה הסמכות לחייב את השמים והארץ להיות עדים⁵⁰.

יתר־על־כן: העדות לא היתה על שמיעת ההתראה בלבד, אלא גם על מתן עדות במקרה של הכחשה, ואף ביצוע הדין של "תהיה בהם יד העדים תחלה", כפי שאומר רש"י בהמשך, ולכן אומר רש"י "שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים" – דוקא על־ידי כך הם הפכו לעדים ממש, באמצעות בית־דין.

י. כדי לגלות מסירות נפש יש צורך בעדות

מיינה של תורה אשר בפירוש רש"י:

יש לומר, שהסיבה בפנימיות הענינים לכך שבפרשת נצבים, כשמדובר על קיום התורה והמצוות בכלל, די בעדות כסימן וזכרון, ואילו בפרשתנו, לגבי הברית, יש צורך בעדות ממש, היא: לגבי קיום התורה והמצוות למעשה לא ייתכן שיהודי, ח"ו, יכחיש, ובמזיד לא יקיים תורה ומצוות. רק ייתכן שנכנסה בו רוח שטות ו"נדמה לו" ש"עודנו ביהדותו"⁵¹. ולכן, די לשם כך בסימן ותזכורת. ועדות זו היא בשתי צורות: "כאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת". כלומר, העדים מזכירים שהרעה באה עקב אי־קיום תורה ומצוות, וכך נזכר היהודי שהוא מתנתק על־ידי כך מאלקות.

והדרך השניה היא, ש"שמים וארץ עצמן" מעוררים לקיים את התורה והמצוות⁵².

לעומת זאת בפרשתנו מדובר על ברית, שאיננה רק על קיום התורה למעשה, אלא בעיקר על יתר התחזקות בקיום התורה והמצוות לכל פרטיהן, ולשם כך אין די בסימן ואות, אלא יש צורך בעדות ממש.

והסיבה לכך היא: הברית להתחזקות בקיום התורה והמצוות מתבצעת על־ידי גילוי כח מסירות הנפש הקיים אצל 338ישראל. וגילוי זה נעשה באמצעות ענין העדות: העדות, כפי שמבאר בהרחבה אדמו"ר הזקן⁵³, היא על דבר נסתר, ואילו על דבר גלוי אין צורך בעדות, וגם על דבר שעשוי להתגלות אין צורך ב"עדות גמורה". רק על דבר נסתר לחלוטין יש צורך בעדים, שרק על ידם הוא מתגלה.

ולפיכך, כדי לגלות את כח מסירות הנפש הנובע מדרגת ה"יחידה" שבנפש, שהיא נסתרת ביותר, מעל לגילויים, יש צורך בעדות ממש.