שיחה ד
321שיחה ד
וילך
א. דברי רש"י לגבי מצות הקהל
על מצות הקהל נאמרים במשנה ובגמרא1 מספר פרטים, אך רש"י בפרשת וילך מציין רק פרטים מסויימים, ומכך ניתן לדעת אלו פרטים במצות הקהל הם הכרחיים לפי פשוטו של מקרא.
רש"י מצטט את המילים2 "תקרא את התורה הזאת" ומפרש: "המלך היה קורא מתחילת אלה הדברים כדאיתא במסכת סוטה על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה".
הפרטים שמציין רש"י כתובים במשנה במסכת סוטה, אך במשנה מפורטים פרטים נוספים שאותם אין רש"י מציין, והם: אופן נתינת ספר התורה למלך, אילו פרשיות בדיוק הוא קרא, הברכות שאמר המלך לאחר קריאת התורה. הסיבה לכך בפשטות היא, שמטרתו של רש"י בפירושו על התורה היא לפרש את פשוטו של מקרא, ולא לפרט דינים. ואם כך אין מובן, מדוע מציין רש"י דוקא דינים אלו, כי, לכאורה א) מנין ההכרח לפרטים אלו בפשוטו של מקרא? ב) פרטים אלו אינם חשובים לצורך הבנת פשוטו של מקרא.
חלקו הראשון של פירוש רש"י
ד "המלך היה קורא מתחילת אלה הדברים" הוא מובן: זוהי משמעות הנאמר "ליהושע" ולזקני ישראל: תקרא "את התורה הזאת", כי: א) "תקרא" לשון יחיד – אותו אדם שמצווה לאחר מכן בלשון יחיד "הקהל", מי שבכחו להקהיל "את העם" הוא המלך – "המלך היה קורא". ב) משמעות המילים "את התורה הזאת" היא "את התורה הזאת לאמר ה' אלקינו..." – "מתחילת אלה הדברים".
אך המשך דברי רש"י "על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה" – דינים אלו אינם קשורים כלל, לכאורה, להבנת הפסוק.
ב. השאלות על פירוש רש"י
לכאורה ניתן לומר, שבעניננו רוצה רש"י לתאר כיצד התקיימה מצות הקהל, כי היא קויימה רק בזמן שבית המקדש היה קיים, ו"בן החמש" אינו יודע כיצד בוצעה המצוה, ואף בזמן הבית לא היה זה ענין שכיח, אלא אחת לשבע שנים בלבד, לכן אומר רש"י "כדאיתא במסכת סוטה" – שפרטי מצות הקהל, שאותם אין רש"י מזכיר, כתובים במסכת סוטה וניתן ללמדם.
אך פירוש זה אינו מתקבל, כי: א) קיום מצות הקהל פשוט בהרבה יותר מאשר מצוות אחרות שקויימו בבית המקדש, החל בהקרבת הקרבנות וכדומה.
321ב) לפי זה צריך היה רש"י להפסיק את דבריו לאחר המילים "כדאיתא במסכת סוטה". ומדוע הוא מביא גם את הפרטים "על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה"?
ג) את המילים "כדאיתא במסכת סוטה" צריך היה רש"י לומר בתחילת פירושו או בסופו, ולא באמצע הפירוש. שהרי מפשטות לשון רש"י מובן, שהזכרת מסכת סוטה כמקור לדברים אמורה רק לגבי הנאמר לפני כן "המלך היה קורא מתחילת אלה הדברים", ולא לפרטים המוזכרים לאחר מכן, למרות שגם הם כתובים במסכת סוטה.
ג. שאלות נוספות על דברי רש"י
גם בתחילת פירוש רש"י יש להבין: לגבי הפרט ש"המלך היה קורא" ניתן להבין כיצד למד זאת רש"י מפשוטו של מקרא, כדלעיל. או כדברי המפרשים3:
בפסוק הקודם נאמר "ויצו משה אותם" – בלשון רבים, ולאחר מכן נאמר "תקרא את התורה הזאת" – בלשון יחיד4. צריך איפוא לומר, שבכך התכוין משה לאחד המיוחד, וכיון שבפסוקים הקודמים מוזכר5 "ויקרא משה ליהושע", סביר לומר שדברים אלו נאמרו ליהושע, שהיה, כדברי רש"י בפסוקים הקודמים, "דבר לדור"6, מלך.
גם המקור להמשך דברי רש"י "מתחילת אלה הדברים" מובן, כדלעיל. וכן יש להוסיף, שרש"י מתכוין להבהיר ענין זה: בפסוקים הקודמים7 מוזכר אותו ביטוי "ויכתוב משה את התורה הזאת" ושם הכוונה היא לסיום התורה כולה8, ולכן מדגיש רש"י שכאן כוונת המילים "את התורה הזאת" אינה לתורה כולה, אלא למשנה תורה בלבד.
אך השאלה היא:
א) אכן, מנין מסיק רש"י בפשוטו של מקרא שהכוונה היא רק "מתחילת אלה הדברים"? [אין לומר שלכן אומר רש"י "כדאיתא במסכת סוטה", כדי לומר שאכן דבר זה אינו ידוע מפשוטו של מקרא, אלא מן הנאמר במסכת סוטה, כי אז נשארת השאלה בעינה – מדוע אין להסביר בדרך הפשט שהכוונה היא לתורה כולה, כפי שמוסבר ביטוי זה בפסוקים הקודמים)]9?
ב) כיון שנאמר בפסוק "את התורה הזאת", צריך היה רש"י להשתמש 322בביטוי דומה ולומר "המלך היה קורא במשנה תורה"10, או "ספר זה" וכדומה, בהתאם לנאמר "התורה הזאת", ולא היה עליו לציין מנין הוא מתחיל את הקריאה11.
אין לומר שרש"י כותב "מתחילת אלה הדברים" מפני שזה בהתאם להלכה, ובהתאם ללשון המשנה, כי, כאמור, מטרתו של רש"י איננה לספר את פרטי הדינים, אלא לבאר את המילים שבפסוק בפשוטן.
ד. כוונת רש"י היא לשלול את המובן מפשט הפסוקים
כדי להבין כל זאת יש להקדים ולהבהיר את הדיוק בלשון רש"י "המלך היה קורא...". לכאורה: אם מטרת רש"י אינה לפרט את הדינים, אלא לפרש את הפסוק, היה צריך לומר את פירוש הפסוק "תקרא, המלך". הסגנון "המלך היה קורא" מראה שאין כוונתו לפרש על ידי כך את הפסוק, אלא לספר את ההלכה והמעשה כיצד קויימה מצות הקהל.
וההסבר לכך הוא: פשוטו של מקרא בפרשת וילך, הוא, שבה מספר משה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"12, והוא מורה להם כיצד יש לנהוג מיד לאחר מותו13 כאשר יעברו את הירדן, ולאחר מכן "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו... חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה... ואתה תנחילנה..." ולאחר מכן "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים...", ולאחר מכן מופיע הציווי "ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים... בבוא כל ישראל... הקהל" –
ובפשטות נראה, שציווי זה הוא המשך לפסוקים הקודמים14 – הוראה ל"העם הזה", ל"הכהנים בני לוי", אשר להם הוא נתן את התורה, והציווי "תקרא את התורה הזאת" בלשון יחיד, הוא הוראה ליהושע, שמקץ שבע שנים, לאחר הכניסה לארץ ישראל (אחרי מות משה)15, תקויים מצות "הקהל" והוא יעורר את ישראל "ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" באמצעות קריאת 323יהושע לפניהם את "התורה הזאת", את כל התורה16, אשר נתן משה לכהנים בני לוי.
כדי למנוע פירוש זה17, אומר רש"י "המלך היה קורא מתחילת אלה הדברים", ובכך הוא מבהיר: א) כך היה כאשר היה מלך – זוהי מצוה לדורות, ולא רק בסוף שבע שנים לאחר הכניסה לארץ18. ב) ההוראה ניתנה ליהושע כמלך, ולא כפי שמכניס את ישראל לארץ19. ג) קראו "מתחילת אלה הדברים", ולא את התורה כולה, אשר נתן משה לכהנים בני לוי.
ה. נקראו פרשיות המעוררות לשמירת תורה ומצוות
ההכרח לומר שלא קראו בהקהל את התורה כולה מובן בפשטות20:
כיון שהמטרה היתה "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות..."21, חשוב לקרוא את הפרשיות המעוררות ל"ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות...".
לכן אומר רש"י "מתחילת אלה הדברים", ולא "משנה תורה" וכדומה, כי המילים "אלה הדברים" מדגישות שאלה הם דברי תוכחה22 אשר דיבר משה בסמוך לפטירתו כדי לעורר את ישראל23 לקיים ולשמור את המצוות. ובדומה לכך הורה משה למלך, אשר כמשה, יקרא דברי תוכחה אלו לפני ישראל בסיום כל שבע שנים בדורות הבאים24.
324אך ניתן לשאול: גם חלק מהפרשיות והפסוקים מתוך "אלה הדברים" אינם קשורים באופן ישיר ל"ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"?
לכן מדגיש רש"י "מתחילת אלה הדברים כדאיתא במסכת סוטה" – הוא התחיל מ"אלה הדברים", ובהמשך הוא קרא כמפורט במסכת סוטה, ששם מוזכר אילו פרשיות מתוך "אלה הדברים" קרא המלך, ועל אילו פרשיות הוא דילג25.
ו. הסברת ההכרח לדברי רש"י מן הפשט
אך מתעוררת השאלה: אם המטרה היא "למען ישמעו..." אין מובן: בכניסתם לארץ מנו בני ישראל יותר משש מאות אלף יוצאי צבא, לכך יש להוסיף את הצעירים שגילם פחות מעשרים, ואת הנשים וכדומה. ועל־אחת־כמה־וכמה גדל מספרם בהיותם בארץ ישראל בשנים שלאחר מכן, וכיצד ייתכן שכל ישראל יוכלו לשמוע את דברי המלך?
לגבי הנאמר בתורה מספר פעמים שמשה דיבר אל כל ישראל, הרי א) לא נאמר שנכללו בכך גם נשים וטף26, ב) לא כתוב שכולם היו חייבים לשמוע את כל המילים דוקא מפי משה רבינו, ובבת אחת27.
ואילו כאן – א) נאמר "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" ב) המצוה היא "תקרא את התורה הזאת... באזניהם...", וכיצד ייתכן שכולם יוכלו לשמוע זאת28?
325לפיכך צריך רש"י להוסיף שהמלך קרא זאת "על בימה" – מקום גבוה, כדי שכולם29 יוכלו לראות אותו30 ולשמוע31.
ומיד כשמזכיר רש"י שהיה זה "על בימה", הוא צריך להבהיר שהיתה זו בימה "של עץ שהיו עושין בעזרה", כדי למנוע שאלות העשויות להתעורר לפי מה שלמדנו לפני כן בחומש:
א) מן הנאמר ש"תקרא את התורה הזאת" יתקיים "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך"32, מובן, שהיה זה במקום של פני ה' אלקים – בפנים, נס גדול ביותר! וכיצד ניתן לשנות ולבנות בימה בבית המקדש. לכן אומר רש"י "בעזרה", כפי שמוצאים פעמים רבות33 "וירא כבוד ה'" – בפתח אהל מועד.
ב) כבר למדנו על המשכן, שכליו היו משמשים לתפקידם כל יום34, ומובן שכך היה גם בבית המקדש. וכיצד ייתכן שתהיה בימה במקדש כדי להשתמש בה רק אחת לשבע שנים? דבר זה היה עלול אף להפריע, כנראה, לעבודה השוטפת בבית המקדש תמיד35.
לפיכך מוסיף רש"י "של עץ שהיו עושין" – היה זה דבר ארעי, מעץ36, אשר היו עושין אותו37 במיוחד בעת שנזקקו לו אחת לשבע שנים38.
325ז. שתי הדעות לגבי קריאת התורה על ידי המלך
מן הענינים המופלאים39 בדרך ההלכה שניתן ללמוד מפירוש רש"י זה:
בקריאת הפרשיות ממשנה תורה על ידי המלך, יש שתי דעות40, האם זוהי חובת המלך, שבזמן הקהל עליו לקרוא את פרשיות התורה לפני כל העם, או שזהו פרט במצות הקהל, שבקיומה צריכות פרשיות אלו להיקרא על ידי המלך.
כן ניתן לדון לגבי הבימה שהקימו לשם כך, האם זה לצורך המלך, שמפני כבודו צריך לבנות בימה שעליה הוא יקרא, או שזה אחד מדיני מצות הקהל.
בפשטות תלויה ההכרעה בשאלה זו, הראשונה, במקור שממנו לומדים שהמלך חייב לקרוא בתורה41: רש"י בפירושו למשנה42 אומר: "ואותה קרייה על יד מלך היא כדתניא בספרי בפרשת המלך את משנה התורה הזאת אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה". כלומר, לומדים זאת מהפסוק בפרשת המלך43, בפשטות, כיון שזוהי אחת מחובות המלך44. אך אם לומדים זאת מן הפסוק בפרשתנו, "תקרא את התורה הזאת", כדלעיל, הרי מובן45, שזהו אחד מדיני מצות הקהל46.
326לפי האמור לעיל יוצא, לכאורה, שרש"י בפירושו על התורה, לפי פשוטו של מקרא, לומד שענינים אלו הם פרטי הלכות של מצות הקהל, הנלמדים מן הפסוק בפרשת הקהל "תקרא את התורה הזאת" – הן הפרט ש"המלך היה קורא" והן הכנת הבימה, כדי שכל ישראל יוכלו לשמוע את פרשיות התורה, כדלעיל47.
לעומת זאת, בפירושו לגמרא, מפרש רש"י את פשוטה של המשנה, והמשנה מכנה ענין זה בשם "פרשת המלך"48, ולאורך כל דברי המשנה מודגש כבודו של המלך, כנאמר "והוא יושב עליה, חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת .. לסגן... לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך (ו"כולה משום כבודו דמלך"49), קורא יושב..."50, וכן לגבי הבימה נאמר "עושין לו51 בימה של עץ".
לפיכך מסביר רש"י בגמרא "כדתניא בספרי בפרשת המלך"52 – שזוהי הלכה במצות המלך.
ח. הקהל – עבודה מתוך קבלת עול
מיינה של תורה שבפירוש רש"י:
כבר דובר פעמים רבות על כך שהתורה היא נצחית53, ולמרות שמצות הקהל אינה יכולה להתקיים עתה בגשמיות בבית המקדש, בכל זאת היא קיימת בעבודה הרוחנית54 במשכן והמקדש הפרטי אשר בתוך כל אחד ואחד מישראל55.
משמעות מצות "הקהל" אצל כל יהודי היא איסוף וריכוז כל כחותיו הנפשיים, וכן כוחות המחשבה, הדיבור והמעשה שלו56, הבאתם והצבת כל אלה בבית המקדש הפרטי שלו – 327וזאת על ידי – "המלך היה קורא" – הקריאה וההמשכה לכל כחות הנפש היא על ידי "המלך", אשר בכוחות נפשו של כל יהודי הכוונה היא להתבטלות עצמית וקבלת עול מלכות שמים.
בדומה להסברו57 של ה"צמח צדק"58 לגבי המלך כפשוטו, שהמלך מעורר קבלת עול ויראת ה'59 לכל ישראל60.
ועל כך אומרים ש"המלך היה קורא" קשור למצות הקהל: הענין של "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'" יכול להתקיים רק על ידי קבלת עול, ואילו כאשר נעשה הדבר מפני תענוגו של האדם, עלולה להתערב בכך תחושה של מציאות עצמית, ואז נפגמת שלימות המטרה של "ויראו את ה' אלקיכם".
ט. קבלת עול באופן של "בימה של עץ שהיו עושין בעזרה"
לכך יש להוסיף את ההמשך, שקבלת העול והיראה צריכות להיות באופן של "בימה". קבלת עול ויראה בלבד עלולות להביא לידי התבטלות כאסקופה הנדרסת והיהודי לא יוכל לעבוד את ה' כראוי61. לכן צריך לעשות זאת באופן של "בימה" תוקף, יתגבר כארי62, וגם על ידי כך יכול האדם להתנשא על היצר הרע – "ירגיז יצר טוב על יצר הרע"63.
והתנשאות שבעבודה מתוך קבלת עול מביאה לידי כך שהקריאה של "המלך היה קורא" "נקלטת", ויש לה קיום והשפעה בכל כחות הנפש ומחשבה דבור ומעשה במשך כל השנה כולה.
עם זאת חייבים לדאוג לכך שהבימה תהיה א) של עץ ב) שהיו עושין בעזרה:
ההתנשאות צריכה להיות באופן עראי, של עץ, ויש לנצלה רק לצורך קדושה "בעזרה" – כאשר על האדם לקיים את "הקהל", לרכז את כל הכחות וכו' – אך כאשר אין הוא נמצא בעזרה, ואין הוא במצב נעלה של קדושה ועבודת ה', עלולה לצמוח מכך התנשאות שנוגדת למטרה64.
ובמיוחד בעמדנו בימים של הכנה 328לשנת הקהל ניתנים לכל יהודי הכחות ליישם את המשמעות של "הקהל" במקדשו הפרטי, ועל ידי כך נזכה לקיים את מצות הקהל כפשוטה בבית המקדש השלישי ונשמע את הקריאה בתורה מפי המלך המשיח בשנת הקהל זו הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה.
הערות
עמוד 321
- 1. סוטה מא, א ואילך.
- 2. פרשתנו (וילך) לא, יא.
עמוד 321
- 3. ראה באר מים חיים. דבק טוב. משכיל לדוד. וראה חזקוני עה"פ. עיון יעקב לע"י סוטה שם.
- 4. וראה תיב"ע עה"פ: תיקרון ית אורייתא.
- 5. לא, ז.
- 6. ובפרש"י לפני זה (נצבים כט, יב): מפרנס לפרנס ממשה ליהושע.
- 7. לא, ט.
- 8. ראה פרש"י עה"פ. וראה רמב"ן וטור הארוך שם.
- 9. בדבק טוב לפרש"י: ומדאמר הזאת משמע דווקא משנה תורה. וצ"ע דהרי נאמר לפנ"ז "הזאת" על כל התורה, כנ"ל (אבל ראה לקמן הערה 20). ולהעיר שבדפוס ב' וכו"כ כת"י רש"י לא נעתקה בהד"ה תיבת "הזאת".
עמוד 322
- 10. ראה לשון רש"י סוטה שם (במשנה ד"ה שנאמר) הובא לקמן בפנים. פרש"י ד"ה וחגיגה מגילה ה, א.
- 11. בדפוס ראשון דרש"י: מאלה הדברים מתחלת הספר.
- 12. לא, ב.
- 13. שם, ג ואילך.
- 14. ועפ"ז יומתק שחיכה לומר להם מצוה וציווי ה' לסוף ארבעים שנה וביום* מותו**. אף שי"ל שלא הי' יכול לאומרו לפנ"ז שהרי הציווי הי' לקרוא משנה תורה שלא נגמרה (ובפרט – כתיבתה) עד יום מותו.
- 15. להעיר מסוטה שם (סע"א) הוה אמינא נימנו מהשתא, ובפרש"י שם: משנת הארבעים והלאה.
- . ובפרט לפי פי' הב' ברש"י שם (לא, ב ד"ה אנכי) לצאת ולבוא בדברי תורה שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה.
- . ולהעיר שאף שע"ד ההלכה למדין מהכתוב שבפרשתנו (לא, יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – מצות כתיבת ס"ת (סהמ"צ להרמב"ם מ"ע יח. חינוך בסופו. ועוד) הרי פרש"י שם שזהו "האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו".
עמוד 323
- 16. ולהעיר מהל' דדעת אחרים בספרי שופטים (יז, יח) שהוצרך ללימוד "אין קורים ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד". וראה בארוכה בביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג פרשה יו"ד, שלדעת הת"ק שם ועוד (ולהדיעות שלמדין מפרשתנו) היו קורין כל התורה בהקהל, ע"ש בארוכה.
- 17. להעיר מלקח טוב כאן: ויצו משה אותם לאמר: להזהיר המצוה לדורות על פרשת המלך.
- 18. והכרחו לפרש כן גם בפשש"מ י"ל שהוא מהתחלת הכתוב "בבוא כל ישראל לראות את פני ה"א במקום אשר יבחר", והיינו שהחיוב הוא א) כאשר עולים לרגל, שהוא ב) במקום אשר יבחר – בביהמ"ק. וע"פ פשש"מ "במקום אשר יבחר" קאי על בית הבחירה בירושלים (פרש"י ראה יב, יא) – ראה פני דוד (להחיד"א) כאן. ואפי' את"ל שקאי גם על שילה (וראה רא"ם ועוד לפרש"י ראה שם ה), וכמפורש בספרי (ראה טז, ב. תבוא כו, ב. וראה ספרי במקומות הנ"ל), דגם שילה הוא בכלל המקום אשר יבחר ה', וגם שם הי' העלי' לרגל (וראה רמב"ן ראה טז, ט. שם יב, ח. וראה הר המורי' לרמב"ם הל' ביהב"ח בתחלתן), הרי עכ"פ לא מצינו זה בהי"ד שנה שעמד המשכן בגלגל (שאז היו הבמות מותרות – זבחים קיב, ב). ואף שלא ידעו כמה שנים יעברו עד שילה ועמידת שילה וכו' – אבל ידעו (ובפשש"מ) שיעבור זמן עד שילה ובין שילה לביהמ"ק. וכפרש"י לעיל (ראה יב, יא).
- 19. דאין מובן כ"כ מה זה שייך לשתפעול קריאתו דוקא ליראה ולעשות גו'.
- 20. לפי מ"ש במשכיל לדוד בפרש"י (לא, ט) י"ל שגם פי' "ויכתוב משה את התורה הזאת" הכוונה למשנה תורה (וראה ספורנו שם). ולפ"ז כ"ה גם פי' הפשוט ב"תקרא את התורה הזאת" שבפסוק זה – שבא בהמשך לפסוק הנ"ל. וראה פרש"י יהושע א, ח.
- 21. ולפ"ז י"ל שזה שהעתיק רש"י "תקרא את התורה הזאת" הכוונה לכל המשך הפרשה.
- 22. כפרש"י ר"פ דברים. וראה ש"ך עה"ת עה"פ כאן.
- 23. ראה פענח רזא ר"פ דברים: וכן נראה לפרש כו'. ולהעיר מיהושע שם.
- 24. ויש להוסיף בזה שע"פ פשש"מ מכיון שהקהל צ"ל גם "הנשים והטף" אין מקום לקרות כל התורה כ"א רק הפרשיות המזרזות אותם על קיום התומ"צ, כי קריאת כל התורה תכביד כו' עליהם, הן בכמות (אריכות הזמן), ובעיקר שלא ילמדו מזה להיות "ויראו את ה"א ושמרו לעשות גו'". וראה אברבנאל כאן.
עמוד 324
- 25. וזה שכתב רש"י במס' סוטה י"ל שבא לשלול המאמר כמו"ש בתוספתא סוטה (פ"ז, ט) ששם הובאה גם דעת רבי "לא הי' צריך להתחיל מראש הספר", שאינו מתאים בפשש"מ.
- 26. דבין בר"פ ויקהל וכן בר"פ קדושים ור"פ דברים לא פרש"י שהי' גם (נשים ו)טף (וראה רא"ם ר"פ קדושים). ומ"ש בזח"ב (קצה, א) "האנשים והנשים והטף", פי' באור החמה שם: ורב אבא תירץ .. דלא יליף מהתם אלא סי' רבוא אבל לא טף, וכן משמע ברמב"ן ר"פ ויקהל. ולהעיר מריש פ' נצבים. – וראה לקו"ש חכ"ו ע' 269 ואילך.
- 27. ראה אוה"ח שם: אמנם בשאר הזמנים הי' מתקבצים את שנדבה רוחו אותו. וראה בספר זכרון ר"פ קדושים: בשאר פרשיות התורה .. לאו דוקא לכולם אלא לאוהבי דבר השם הרוצים ללמוד ולשמוע. ומוכיח מהקדמת הרמב"ם לפיה"מ. ובגו"א ר"פ קדושים: שכל התורה כו' לא היו מחוייבים שיבואו כל ישראל שאם לא הי' להם פנאי לא היו באים [וברא"ם שם ע"ד סדר משנה "דמשה שנה להם כתות כתות". אבל ראה אור החיים ומשכיל לדוד שם בפי' דבריו]. ולכאורה צ"ל כן לפרש"י בפשש"מ שהרי "וכי אפשר שיוכל לדבר עם ששים רבוא איש בפעם אחד" (לשון הכלי יקר ר"פ דברים). ובספר זכרון ר"פ קדושים "דאלת"ה נס גדול הי' שיכיל את כולם אוהל משה". בלקח טוב ר"פ דברים: מלמד שהי' מדבר וקולו הי' מהלך בכל מחנה ישראל. ועד"ז בפענח רזא שם (וראה ירושלמי פסחים פ"ה ה"ה: ניתן כח בקולו של משה והי' קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום). אבל הי' צריך להיות (עכ"פ) רמז ע"ז בפשש"מ. וראה לקמן הערה 29.
- 28. להעיר מלח"מ ברמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ו שמפרש "ומי שאינו יכול לשמוע מכוון לבו לקריאה זו" – ש"הוא במקום רחוק ובמקום שאינו יכול לשמוע", ואינו ע"פ פשש"מ – באזניהם.
עמוד 325
- 29. ולכאו' בכל אופן היו צריכים לנס שכולם אנשים נשים וטף יוכלו ליכנס בעזרה. ראה אלשי"ך כאן. מאירי מגילה ה, א. אבל בפשש"מ לא נתבאר גודל העזרה ולכן לא הוכרח רש"י לפרש בזה.
- 30. שאז יכול (בקל יותר) לכוון לבו לקריאה זו (ראה הערה 28).
- 31. וכ"כ הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג ה"ד): כדי שישמעו קריאתו.
- 32. וי"ל בפשטות שזהו מקורו של רש"י שהי' בעזרה, ולא כדעת ראב"י בתוספתא שם (ח) "בהר הבית". וראה קרית ספר לרמב"ם שם ובהערה 35.
- 33. קרח טז, יט. חקת כ, ו. ועוד.
- 34. לבד קדה"ק שמפורש בו: ואל יבוא בכל עת (אחרי טז, ב).
- 35. משא"כ באם הי' בהר הבית מקום רחב. אבל לאידך באם הי' בהר הבית אין מוכרח כ"כ לבימה שהרי לא הי' כל המקום במישור (דהחיל י"ב מעלות וכו' – מדות פ"ב מ"ג. רמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ו).
- 36. עוד י"ל הטעם שמפרט "של עץ" כדי לתרץ דמכיון ש"היו עושין" אותה במיוחד להקהל, ואח"כ היו מסירים אותה הרי מפורש (ראה יב, ד) "לא תעשון כן לה"א" ופרש"י "אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה, ולכן צריך לפרט "של עץ", שע"ז לא נאמר האיסור בכתוב. אף שי"ל שבלא"ה אין בו איסור, כיון שאין צ"ל קבוע בבנין. ויש לעיין אם כשנותצו אח"כ יש בזה משום נותץ מן העזרה. וראה באר שבע לסוטה שם ד"ה עושין לו בסופו. ואכ"מ.
- 37. ופשוט שע"פ פשש"מ אין רש"י צריך לפרש איך בנו בימה של עץ בעזרה – אף שנאמר (שופטים טז, כא) "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה"א" (וראה ספרי שם. ירושלמי מגילה פ"א ה"ד בטעם דחית הקהל כשחל בשבת. וראה רמב"ם וראב"ד הל' ביהב"ח פ"א ה"ט. הל' ע"ז ספ"ו. ובכ"מ) – כי בפשש"מ פרש"י שם "אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית" (וראה רמב"ן ורא"ם שם). ולהעיר שגם בפירושו לש"ס משמע שס"ל שאין בזה משום "לא תטע גו'" שהרי בסוטה שם (רע"ב, ובמגילה שם) הביא הטעם (ע"ז דלא עבדינן הקהל בשבת ויו"ט) דירושלמי "מפני הבימה" והביא רק התירוץ (ע"ז דונעבדה מאתמול) דחקה לה עזרה. ואכ"מ.
- 38. וכתב רש"י "בעזרה" ואינו מפרש (כבגמ' סוטה שם. יומא סט, ב. רמב"ם הל' חגיגה שם ה"ג וד') שהי' בעזרת נשים, כי בפשש"מ אינו מוכרח [וגם בסוטה שם לא אמרו זה אלא מפני הקושי' דאין ישיבה בעזרה כו' ורש"י לא הביא בפי' עה"ת דאין ישיבה כו' וכאן אינו מזכיר שהמלך יושב]. ולהעיר מירושלמי סוטה פ"ז ה"ז שלדעת כמה (מפרשים ש)הי' בעזרת ישראל. ראה מנחת קנאות סוטה שם. הר המורי' לרמב"ם הל' ביהב"ח שם ה"ט. ובכ"מ. ואכ"מ.
עמוד 325
- 39. לשון השל"ה במס' שבועות (קפא, א).
- 40. בהבא לקמן ראה גם ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג ח"א מ"ע טז. ח"ג פרשה יו"ד. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך הקהל. וש"נ. לקמן ע' 394 ואילך. וראה לקו"ש חל"ד ע' 188 ואילך והערה 20.
- 41. ונפק"מ להלכה אם קריאת המלך (וכן הבימה*) מעכבת במצות הקהל – ראה הרי"פ פערלא שם. וראה מנ"ח שם. ועוד.
- 42. סוטה שם ד"ה שנאמר.
- 43. ועד"ז להדיעה שלמדין ממה ששנינו בספרי שם שלכך נאמר משנה תורה משום שעתידה להשתנות, להשתנן שהמלך משנן בפרשת הקהל ראה מאירי לסנהדרין ספ"ב.
- 44. עד"ז כתב הרי"פ פערלא שם, אלא שמפרש שלכן נצטוה במצות כתיבת ס"ת (לעצמו) – משנה תורה.
- 45. אבל אין מוכרח לומר שתלוי אם מונין אותן לב' מצות (– ראה רי"פ פערלא שם), כי גם לדעת היראים (סי' רפט, רצ ובהשלם רסו תלג) ועוד שמנה מ"ע בפ"ע "צוה הקב"ה שיקרא המלך" י"ל שמצותו הוא לא מצד חיובי המלך כ"א מדיני ומצות הקהל. וראה לשון היראים (רפט, רסו) ומנין שבמלך דבר הכתוב דכתיב כו' (וראה לשון הסמ"ג מ"ע רל). וראה חינוך מצוה תרי"ב.
- 46. ולכאו' נפק"מ גם באיזה ספר תורה הי' קורא: ע"פ דרשת רש"י בסוטה (וכן לשאר הדרשות בספרי שם) משמע שקורא בהתורה שמונחת אצלו שמצוה עליו לכותבו (ראה בארוכה ברי"פ פערלא שם), משא"כ באם למדין מפסוק שבפרשתנו "תקרא את התורה הזאת" שבא בהמשך להכ' לפנ"ז "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה'", י"ל שהי' קורא בהס"ת שבעזרה כמ"ש רש"י בב"ב יד, רע"ב (ועד"ז בשטמ"ק שם בשם הראב"ד). אבל ראה צפע"נ פרשתנו לא, ט. וש"נ.
- . לפ"ז צע"ק בתוד"ה כתב (סוטה שם) דהקשה לפי' רש"י שם "יקראו בלא בימה (ביו"ט) מנלן דבימה מעכבת". וראה ט"ז או"ח סתרס"ח.
עמוד 326
- 47. שייכות פרטים אלו להקהל היא – כי תוכנה הוא "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה"א ושמרו לעשות גו'", וזה נתוסף עי"ז ששומעין הקריאה מהמלך ורואים אותו כו' (כנ"ל הערה 30). וראה רמב"ם שם סה"ו: ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא כו'. וראה אברבנאל כאן: עוד בפומבי גדול יקרא הגדול שבעם שהוא המלך כו' כדי שישמעו ויתפעלו לבותיהם מהדברים ומכבוד המדבר והקורא כו'.
- 48. להעיר מתויו"ט במשנה שם: והא דקרי לה פרשת המלך ולא כן בשל כה"ג.
- 49. סוטה שם ע"ב.
- 50. שג"ז משום כבודו – ראה גמ' שם.
- 51. ראה גם לשון רש"י במגילה שם. ולהעיר שבדפוס שני ובכו"כ כת"י רש"י כאן "שעושין לו בעזרה".
- 52. ויומתק עפ"ז פרש"י סוטה שם וגירסתו במשנה שמפרט בקריאתו "פרשת המלך", ושקוראה לבסוף "ומשם חוזר למפרע וקורא אשימה עלי מלך" (פרש"י שם), משא"כ להרמב"ם בפיה"מ שם. ובהל' חגיגה שם ה"ג (ועד"ז הוא בסמ"ג וחינוך) שאינו מפרט בקריאתו פרשת המלך בפ"ע. וכגי' המשנה בירושלמי. וראה שנויי נוסחאות במשניות. וראה תויו"ט ומלאכת שלמה במשנה שם.
- 53. תניא רפי"ז.
- 54. ביאור פרטי עניני הקהל ע"ד הקבלה – ראה לקוטי לוי"צ אגרות־קודש ע' רלט ואילך. רמה ואילך.
- 55. ראה גם מכתב כללי דעש"ק ח"י אלול תש"מ וש"נ (נדפס בלקו"ש חי"ט ע' 611 ואילך).
- 56. להעיר מלקו"ת תצא לו, א. לז, א.
עמוד 327
- 57. שביום כ"ט אלול (תקמ"ט) הוא יום הולדת שלו.
- 58. דרמ"צ מצות מינוי מלך.
- 59. ראה רמב"ם שם ה"ו: ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא־ל.
- 60. להעיר שהתחלת קריאת המלך "וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע ושמע והי' אם שמוע" (משנה סוטה שם) – שמע קבלת מלכות שמים והי' אם שמוע קבלת עול מצות (פרש"י במשנה שם). וראה לקו"ש חכ"ד ע' 106.
- 61. ראה טור ושו"ע (ודאדה"ז ובמהד"ת) או"ח בתחלתו. ראה תו"א צא, ב. קיט, ג ואילך. לקו"ת במדבר טו, ג. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 255 ואילך.
- 62. טושו"ע או"ח בתחלתו. וארי – מלך שבחיות (חגיגה יג, ב).
- 63. ברכות ה, רע"א. ראה תניא פכ"ט (לז, א). לקו"ת שם.
- 64. ראה שו"ע אדה"ז או"ח מהד"ק ס"א ס"ג (וראה ב"י שם): שלא יקנה קנין נפשו להיות עז פנים אפילו שלא במקום עבודתו ית'. (משיחת ש"פ וילך תשל"ה)
ספר המצוות, מצוות עשה י״ח - הטקסט מספריא
היא שצונו שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו, והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת. ואין מותר לכתוב אותה פרשיות פרשיות כי רצה באמרו את השירה כל התורה שכוללת זאת השירה. ולשון גמרא (סנהדרין כ"א:) אמר רבה אע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לו לכתוב משלו שנאמר כתבו לכם איתיביה אביי כותב לו ספר תורה לעצמו כדי שלא יתגאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא. והיתה התשובה לא נצרכה אלא לשתי תורות כדתניא וכותב לו שתי תורות, כלומר שהפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב ספר תורה אחד והמלך שנים כמו שהתבאר בפרק שני מסנהדרין (שם). וכבר התבארו משפטי מצוה זו, רוצה לומר כתיבת ספר תורה ותנאיה בפרק שלישי ממנחות ובמסכת שבת פ' ט"ז. (אתם נצבים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה):
רש"י על דברים כ״ט:י״ב - הטקסט מספריא
למען הקים אתך היום לו לעם. כָּל כָּךְ הוּא נִכְנָס לִטְרֹחַ לְמַעַן קַיֵּם אוֹתְךָ לְפָנָיו לְעָם:
והוא יהיה לך לאלהים. לְפִי שֶׁדִּבֵּר לְךְ וְנִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ שֶׁלֹּא לְהַחֲלִיף אֶת זַרְעָם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת, לְכָךְ הוּא אוֹסֵר אֶתְכֶם בַּשְּׁבוּעוֹת הַלָּלוּ שֶׁלֹּא תַקְנִיטוּהוּ, אַחַר שֶׁהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהִבָּדֵל מִכֶּם. עַד כָּאן פֵּרַשְׁתִּי פְּשׁוּטָהּ שֶׁל פָּרָשָׁה. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת אַתֶּם נִצָּבִים לַקְּלָלוֹת? לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם חוּץ מִמ"ט שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, הוֹרִיקוּ פְנֵיהֶם וְאָמְרוּ מִי יוּכַל לַעֲמֹד בָּאֵלּוּ? הִתְחִיל מֹשֶׁה לְפַיְּסָם — אתם נצבים היום, הַרְבֵּה הִכְעַסְתֶּם לַמָּקוֹם וְלֹא עָשָׂה אִתְּכֶם כְּלָיָה וַהֲרֵי אַתֶּם קַיָּמִים לְפָנָיו:
היום. כַּיּוֹם הַזֶּה שֶׁהוּא קַיָּם וְהוּא מַאֲפִיל וּמֵאִיר, כָּךְ הֵאִיר לָכֶם וְכָךְ עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם, וְהַקְּלָלוֹת וְהַיִּסּוּרִין מְקַיְּמִין אֶתְכֶם וּמַצִּיבִין אֶתְכֶם לְפָנָיו; וְאַף הַפָּרָשָׁה שֶׁל מַעְלָה מִזּוֹ פִּיּוּסִין הֵם, אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה; דָּבָר אַחֵר — אתם נצבים, לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִפַּרְנָס לְפַרְנָס — מִמֹּשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ — לְפִיכָךְ עָשָׂה אוֹתָם מַצֵּבָה כְּדֵי לְזָרְזָם; וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ (יהושע כ"ד) וְכֵן שְׁמוּאֵל (שמואל א י"ב) "הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם", כְּשֶׁיָּצְאוּ מִיָּדוֹ וְנִכְנְסוּ לְיָדוֹ שֶׁל שָׁאוּל (עי' תנחומא):
למען הקים אתך היום לו לעם THAT HE MAY ESTABLISH THEE TO-DAY FOR A PEOPLE UNTO HIMSELF — He undertakes so much trouble (in making another covenant with you) in order that He may keep (הקים) you for a people in His presence,
והוא יהיה לך לאלהים SINCE HE MUST BE UNTO THEE A GOD, because He has promised it unto you and has sworn unto your fathers not to exchange their descendants for another nation. For this reason He binds you by these oaths not to provoke Him to anger since He, on His part, cannot dissociate Himself from you. — Thus far I have given an exposition according to the literal sense of the chapter. An Agadic explanation, however, is: Why is the section beginning with the words, “Ye are standing this day” put in juxtaposition to the curses in the previous chapter? Because when Israel heard these ninety-eight curses besides the forty-nine that are contained in Torath-Cohanim (Leviticus 26:14 ff.), their faces turned pale (they were horrified), and they exclaimed, “Who can possibly stand against these?!” Therefore Moses began to calm them: “See, you are standing today before the Lord!” — many a time have you provoked the Omnipresent to anger and yet He has not made an end to you, but you still continue in His presence (Midrash Tanchuma, Nitzavim 1).
היום THIS DAY — like the “day” which endures for ever, for though it becomes dark for a period it shines again, (cf. Midrash Tanchuma, Nitzavim 1, Sanhedrin 110b); so has He made you shine (i.e. given you periods when you have had nought but happiness) and will again make you shine; and it is just the curses and the sufferings that give you permanence and stability (נצבים) before Him. — So, too, the section preceding this (1 ff. which follows immediately after the curses) consists of comforting words: “Ye have seen all the Lord did [before your eyes in the land of Egypt unto Pharaoh, etc.]”. — Another explanation of אתם נצבים: Because the Israelites were now passing from one leader to another, from Moses to Joshua, therefore he (Moses) made them stand in ranks (מצבה) that he might address admonitions to them. Similarly did Joshua (cf. Joshua 24:1) and similarly did Samuel, who said, (I Samuel 12:7): “Now therefore take your stand (התיצבו) that I may reason with you before the Lord”, when they were leaving his hand (leadership) and were coming under the hand of Saul (cf. Midrash Tanchuma, Nitzavim 1).
רש"י על יהושע א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה סֵפֶר מִשְׁנֵה תּוֹרָה הָיָה לְפָנָיו.
וְהָגִיתָ בּוֹ וְהִתְבּוֹנַנְתָּ בּוֹ, כָּל הִגָּיוֹן שֶׁבַּתּוֹרָה בַּלֵּב, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים יט טו): וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, (ישעיהו לג יח): לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה.
תלמוד ירושלמי פסחים ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְנִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּה כֶּסֶף כֶּסֶף. שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ זָהָב זְהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:
הלכה: רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. נִיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה וְהָיָה קוֹלוֹ מְהַלֵּךְ בְּכָל אֶרֶץ מִצרַיִם מַהֲלַּךְ מ יוֹם. וּמַה הָיָה אוֹמֵר. מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי עַד מְקוֹם פְּלוֹנִי כַּת אַחַת. וּמִמְּקוֹם פְּלוֹנִי וְעַד מְקוֹם פְּלוֹנִי כַּת אַחַת. וְאָל תְתַמֶּה. וּמַה אִם אָבָק שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ אַתָּ מַר וְהָיָה לְאָבָק בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. קוֹל שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ לֹא כָל שֶׁכֵּן. אָמַר רִבִּי לֵוִי. כְּשֵׁם שֶׁנִּיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה כָּךְ נִיתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁלְפַּרְעֹה. [וְהָיָה קוֹלוֹ מְהַלֵּךְ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מְהַלַּךְ אַרְבָּעִים יוֹם.] וּמַה הָיָה אוֹמֵר. קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי. לְשֶׁעָבַר הָיִיתֶם עַבְדֵי פַרְעֹה. מִיכָּן וָהֵילַךְ אַתֶּם עַבְדֵי יי. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָיוּ אוֹמְרִים הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְי. וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה.
תַּנֵּי. תָּמִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְסָכִים תוֹקְעִין לִנְסָכִים. פֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ נְסָכִים [תוֹקְעִין] לִשְׁחִיטָתוֹ.
דֵּלֹמָה. רִבִּי זְעוּרָא וְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא וְרִבִּי אַבִּינָּא הֲוֹון יְתִיבִין. אָמַר רִבִּי אַבִּינָּא. מִפְּנֵי הָרַמָּאִין. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. בְּכָל פּוּמָךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא. אֱמוֹר לֵיהּ בְּפַלְגּוּת [פּוּמָך]. אֲתַא רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי הָרַמָּאִין.
משנה תורה, הלכות חגיגה ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל:
משנה תורה, הלכות חגיגה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
כיצד הוא קורא תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם ומביאין בימה גדולה ושל עץ היתה ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך כדי להדרו ברוב בני אדם והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה ישב ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת וקורא הפרשיות שאמרנו עד שהוא גומר וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות ומוסיף שבע ברכות ואלו הן:רצה ה' אלהינו בעמך ישראל וכו' מודים אנחנו לך וכו' אתה בחרתנו מכל העמים וכו' עד מקדש ישראל והזמנים כדרך שמברכין בתפלה הרי שלש ברכות כמטבען רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד וחותם בה בא"י השוכן בציון חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם וחותם בה הבוחר בישראל ששית מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם וחותם בה בא"י מקדש הכהנים שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להושע בא"י שומע תפלה:
משנה מדות ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים. ושלש עשרה פרצות היו שם. שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות. לפנים ממנו החיל. עשר אמות. ושתים עשרה מעלות היו שם. רום המעלה חצי אמה. ושלחה חצי אמה. כל המעלות שהיו שם. רום מעלה חצי אמה. ושלחה חצי אמה. חוץ משל אולם. כל הפתחים והשערים שהיו שם גובהן עשרים אמה. ורחבן עשר אמות. חוץ משל אולם. כל הפתחים שהיו שם היו להן דלתות. חוץ משל אולם. כל השערים שהיו שם היו להן שקופות. חוץ משער טדי. שהיו שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו. כל השערים שהיו שם. נשתנו להיות של זהב. חוץ משער ניקנור. מפני שנעשה בהן נס. ויש אומרים מפני שנחשתן מצהיב:
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו׳ - הטקסט מספריא
המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת הנשים בשוה ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בחמש עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת ישראל בשוה ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו שלש מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה על של ישראל שתי אמות ומחצה:
ומהלך כל עזרת הכהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח בשוה ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה והאולם וההיכל כולו בשוה:
נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית שתים ועשרים אמות וגובה שער הר הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך כדי שיהא כהן העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל בשעה שמזה מדם הפרה נוכח ההיכל:
ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחות לעזרת הנשים ששם הלוים נותנין הכנורות והנבלים והמצלתים וכל כלי השיר ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן:
הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול אם היו גגותיהן שוין עם קרקע העזרה תוכן חול וגגותיהן קדש ואם אינן שוין אף גגותיהן חול שהגגות והעליות לא נתקדשו לפיכך גגים אלו אין אוכלין שם קדשי קדשים ולא שוחטין קדשים קלים:
היו בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וגגותיהן חול לכל דבר:
המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול החלונות ועובי החומה כלפנים בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה:
בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו:
אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות ומשה רבינו מלך היה:
וכיצד מוסיפין על העיר עושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבהם והולכים בית דין אחר שתי התודות ושתי התודות זו אחר זו ועומדין בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פנה ופנה ועל כל אבן (ואבן) שבירושלים ואומר ארוממך י"י כי דליתני וגו' עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם ואוכלים שם לחם תודה אחת משתי התודות והשנייה נשרפת וע"פ הנביא שורפין את זו ואוכלין את זו:
וכן אם הוסיפו על העזרה מקדשין אותה בשיירי המנחה מה ירושלים התודה שנאכלת בה מקדשתה אף העזרה שיירי המנחות שאין נאכלין אלא בה הן שמקדשין אותה בהן ואוכלין אותן בסוף המקום שקדשו:
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא:
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה:
משנה תורה, הלכות בית הבחירה א׳:ט׳ - הטקסט מספריא
ואין בונין בו עץ בולט כלל אלא או באבנים או בלבנים וסיד ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה אלא של אבנים או לבנים.
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ו׳ - הטקסט מספריא
העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה נסקל היה שוגג מביא חטאת קבועה כיצד הוא מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר קטרת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם עד שישמע השואל כאלו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ בקול נמוך עד מאד וכאלו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו כל אלו מעשה אוב הן והעושה אחד מהן נסקל.
כיצד מעשה הידעוני מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה וידבר בפיו דברים שעתידים להיות וכל אלו מיני עבודת כוכבים הן ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות וגו'.
הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה ואם עשה בעדים והתראה נסקל שנאמר אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וגו' ואזהרה שלו מנין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולהלן הוא אומר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש כיצד היו עושים מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכהניהם עובדי האש ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותו ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכהנים ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודת כוכבים אחרת אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו ששמה מולך לפיכך העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת חוץ ממולך פטור.
אינו חייב כרת או סקילה עד שימסור בנו למולך ויעבירו ברגליו באש דרך העברה מסר ולא העביר העביר ולא מסר או שמסר והעביר שלא בדרך העברה פטור ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצת שנאמר כי מזרעו נתן למולך מקצתו ולא כולו.
אחד זרע כשר ואחד זרע פסול אחד בניו ובנותיו בניהם ובני בניהם על כל יוצאי ירכו הוא חייב מפני שהן זרעו אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו או שהעביר עצמו פטור העביר אחד מזרעו והוא ישן או שהיה סומא פטור.
מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה' שכן היה דרך עובדי כוכבים שנאמר ולא תקים לך מצבה וכל המקים מצבה לוקה וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה לפיכך אין עושין כן לה' ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה.
במה דברים אמורים בשאר (הארצות) אבל במקדש מותר להשתחות על האבנים שנאמר בארצכם בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן להבדיל בין פניהם ובין האבנים ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן הולך למקום אחר ומשתחוה או שוחה על צדו ומטה כדי שלא ידביק פניו באבן.
כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות אבל לעבודת כוכבים אחד השתחויה בפישוט ידים ורגלים או בלא פישוט ידים ורגלים משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל.
הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אף על פי שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים נוטעין אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם.
אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצרות אע"פ שהוא בבנין ואינו עץ נטוע הרחקה יתירה היא שנאמר כל עץ אלא כל האכסדראות והסבכות היוצאות מן הכותלים שהיו במקדש של אבן היו לא של עץ.
רש"י על שופטים ט״ז:כ״א - הטקסט מספריא
וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה. מְקוֹם תְּחִלַּת קִלְקוּלוֹ:
וַיְהִי טוֹחֵן. בָּרֵחַיִם, מְלָאכָה כְּבֵדָה וְרַבּוֹתֵינוּ (סוטה י א) פֵּרְשׁוּ מַה שֶּׁפֵּרְשׁוּ:
רש"י על דברים ל״א:ט׳ - הטקסט מספריא
ויכתב משה, ויתנה. כְּשֶׁנִּגְמְרָה כֻּלָּהּ נְתָנָהּ לִבְנֵי שִׁבְטוֹ (עי' ספרי דברים ל"ד):
ויכתב משה ... ויתנה AND MOSES WROTE [THIS LAW] AND GAVE IT [UNTO THE PRIESTS, THE SONS OF LEVI] — When it was completely finished he gave it to the sons of his tribe.
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לד ‹ וילך ‹ שיחה א ‹ 188 לקו"ש חי"ט ע' 323