336

אפוא, שעדותם שונה, וענין העדות אינו קיים כראוי.

בדרך הדרוש וההלכה – נאמר בספרי "כשהעדים מעידים, אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד, עדותם קיימת, ואם לאו – אין עדותם קיימת, כך אילו אמר משה: האזינו השמים, ושותק – היו שמים אומרים: לא שמענו אלא בהאזנה. ותשמע הארץ – היתה הארץ אומרת: לא שמעתי אלא בשמיעה. בא ישעיהו⁴² וסמך לדבר: שמעו שמים והאזיני ארץ – ליתן האזנה ושמיעה לשמים, והאזנה ושמיעה לארץ". אך רש"י אינו מביא זאת בפירושו, והסיבה לכך מובנת, מפני שלפי זה יוצא, שעד לתקופת ישעיהו לא היתה עדותם של השמים והארץ מכוונת כנדרש⁴³, בעוד אשר מפשט הפסוקים נראה שהם נעשו מיד לעדים כראוי⁴⁴.

לכן מצטט כאן רש"י רק את המילים "האזינו השמים" ואומר: "ותהיו אתם עדים בדבר", בלשון רבים, שהשמים בעצמם הם עדים בלשון רבים⁴⁵, כפי שכבר למדנו מספר פעמים לפני כן בפירוש רש"י⁴⁶, שיש יותר מ"שמים" יחידים. ואחר־כך הוא מוסיף "וכן ותשמע הארץ", שגם הארץ כשלעצמה היא קבוצת עדים^*, כידוע, שהארץ כוללת עשרות ארצות⁴⁷. ואם כך, קיימת כאן עדות מכוונת – השמים והארץ הם שתי קבוצות עדים⁴⁸.

ט. השמים והארץ הפכו לעדים ע"י בית־דין

בדברי רש"י יש ענין הלכתי נוסף:

לכאורה, יש להבין: כיצד אומר משה רבינו "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" והופכם על־ידי כך לעדים – מנין שהם רוצים להיות עדים לישראל, ולהענישם אם יחטאו?

על כך רומז רש"י באומרו "שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים" – וכדי להסביר זאת יש להקדים ולציין, שבעדות שבסוף פרשת נצבים אין מוזכרת הקהלה מיוחדת של ישראל⁴⁹. ולעומת זאת, בסוף פרשת וילך, כאשר נאמר "ואעידה בם את השמים ואת