347

"ובאהרן התאנף ה'", כך יכלו תפילת הציבור ומעשיו לבטל את "גם בי התאנף הוי'" ואת "והוי' התאנף בי" – כמו שמוצאים זאת לגבי התורה, שהקדוש־ברוך־הוא אומר נצחוני בני נצחוני"⁴¹].

אם כך, מדוע באמת לא ביטלו ישראל את הגזירה? על כך רומז הפסוק באמרו "בעצם היום הזה", ש"היום הזה" – פטירת משה ביום זה – נוגעת ל"בעצם" – לעצם קיום ישראל; אם היה משה מכניס את ישראל לארץ ישראל, ומעשי משה הם נצחיים⁴², לא יכול היה להיות אחר כך הענין של "גלינו מארצנו"⁴³, ואז לא היה ענשם של ישראל באופן של "שפך הקדוש־ברוך־הוא חמתו על העצים ועל האבנים"⁴⁴, אלא על ישראל עצמם, חלילה. לפיכך היה מוכרח להתקיים הענין של "עלה אל הר העברים...".

יב. ההוראה לכל יהודי

ההוראה הנלמדת מכך לעבודת ה' של כל אחד ואחד היא:

בנפשו של כל יהודי קיימת "בחינת" משה רבינו, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בהרחבה בתניא⁴⁵. יכול אפוא היהודי לטעון: אם הקדוש־ברוך־הוא רוצה שאלמד תורה ואקיים מצוות, מדוע הוא קבע שבחינת משה שבנפשו תהיה בהעלם, עד כדי כך שניתן לחשוב שאין היא קיימת כלל, ח"ו ובגלוי חשים רק את הנפש הבהמית?

התשובה על כך היא, שזוהי טובה לישראל, כי דוקא כך מתהווה הענין של "בעצם היום הזה": רק כאשר מושקעת כאן עבודה – כאשר היהודי עמל כדי להסיר את ההסתרה הקיימת בו ובעולם בכלל – רק אז מתגלה ה"עצם", עצמיותו של היהודי⁴⁶, ואז רואים שההעלם וההסתר היוו רק הכנה להתעלות הבאה לאחריהם, לגאולה על־ידי בחינת משה שבנפשו, ומגאולה פרטית לגאולה כללית, שהרי משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון⁴⁷.