346

וכיוון שעליהם אין שום ציווי בענין זה³², ומשה לא היה עולה להר בהיותו אנוס, שעל כך נאמר "לא תעשה דבר"³³, הם רק גורמים לכך שמשה לא יקיים את ציווי ה' אליו – סברו ישראל, שהחובה החלה עליהם שלא להיות כפויי טובה, דוחה את ענין הגרימה³⁴.

לפי כל הנ"ל מובן מדוע אין רש"י ממשיך ואומר את סוף דברי ה' "וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה", אלא מציינם ברמז בלבד (וכו'): ישראל לא התכוונו, חלילה, למחות נגד הקב"ה, אלא להיפך, לקיים לפי דעתם, את חובתם מהתורה על אי כפיות טובה; לפיכך, אם היה רש"י כותב בפירוש "כל מי שיש בו כח למחות..." ניתן היה לפרש זאת, כמו לגבי בני דורו של נח והמצרים כמרידה ("מוחה") של ישראל כנגד הקדוש־ברוך־הוא³⁵. לכן הוא רומז על כך באמרו "וכו'".

י. ישראל הבינו את דברי ה' למשה כפתח לתליית הדבר בו

בכל זאת יש צורך להרחיב את ההסבר: הן סוף סוף היה ציווי של ה' למשה לעלות להר, וכיצד רצו ישראל לא לאפשר לו לקיים את ציווי ה'?

ההסבר לכך הוא: ישראל הבינו, שעצם העובדה שה' דבר רק אל משה, והציב תנאי למותו (לאחר קיום "עלה אל הר") מוכיחה, שלא רק שדבר זה יתאפשר רק "על כרחן"³⁶ של ישראל, כבמלחמת מדין, אלא "כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו"³⁷ (למנוע את ה"עלה"), ובמיוחד כאשר משה יהא אנוס – כמו בגזירת מעשה העגל.

יא. פטירת משה נוגעת ל"עצם" קיום ישראל

לעומקם של דברים ולפנימיותם יש לומר: אמנם כבר היה זה לאחר קביעת גזר־הדין על פטירת משה, אך כיון שזהו ענין של ציבור, יכולה תשובת הציבור לבטל את גזר הדין "אף־על־גב שנחתם"³⁸.

גם זוהי סיבה לכך שרש"י איננו ממשיך ואומר "כל מי שיש בו כח למחות..." מפני שלאמיתו של דבר יש לישראל כח למחות, כביכול, ולבטל את גזר־הדין [כפי שמוצאים זאת שלש פעמים, באמצעות תפילת משה בעצמו³⁹, וכשם שתפילת משה הועילה⁴⁰ לביטול מחצית הגזירה של