שיחה ד

293שיחה ד

בלק

א. יש קשר בין פרשת בלק לבין ראשית הפטרתה

ההלכה¹ היא שהפטרה של פרשה צריכה להיות "מענין הפרשה", ואף יותר מכך: "מעין" סיום הפרשה².

וכך גם ברור, לכאורה, הקשר שבין פרשה בלק לבין הפטרתה: בהפטרה³ מסופר על דברי הקדוש־ברוך־הוא לישראל: "עמי, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים...", שזהו תוכן פרשת בלק.

אבל מובן – במיוחד לפי הידוע⁴, שמלכתחילה באה ההפטרה במקום כל הקריאה בתורה בשבת ויום טוב – שהקשר בין ההפטרה לפרשה איננו בפסוק אחד בלבד, אלא בתוכן הכללי. ולפי הידוע⁵, שתוכנו של כל ענין נרמז בראשיתו, מובן, שיש קשר בין התחלת ההפטרה⁶ – "והיה שארית יעקב בקרב ד עמים רבים... אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם" לבין (סוף) פרשת בלק.

ב. בהפטרה ובפרשה מדובר על תקופות של התחלת גאולה

בהפטרה מדובר על תחילת הגאולה. כלומר, לא על התקופה של "משיח ודאי", לאחר סיום כל המלחמות, ולאחר ש"אהפוך⁷ אל עמים... לעבדו⁸ שכם אחד"⁹ – שהרי בהפטרה מסופר על מלחמות עם אומות העולם – "והיה שארית יעקב בגויים... כאריה בבהמות יער... ורמס וטרף..."¹⁰.

יתר־על־כן: בתקופה המתוארת בהפטרה יהיה עדיין רע לא רק מבחוץ – מאומות העולם, אלא גם מבפנים – אצל ישראל עצמם, כנאמר¹¹ "והכרתי כשפים מידך... והכרתי פסיליך... ונתשתי אשיריך...". והרע הוא בעוצמה חזקה כל־כך, עד אשר יש צורך בסיוע מלמעלה 294כדי להתגבר עליו, כפי שמדייקת התורה: "והכחדתי", "ונתשתי",

כי בהפטרה מדובר על התקופה של התחלת הגאולה, בעת ההכנות האחרונות לגאולה השלמה.

גם בפרשה, פרשת בלק, מדובר על תקופת דומה, לפני הכניסה לארץ ישראל בפעם הראשונה: בני ישראל כבר היו אז "בערבות מואב מעבר לירדן ירחו"¹², מוכנים לכניסה לארץ ישראל בגאולה העתידה, ובמיוחד לפי הידוע¹³, שאילולא החטא, היתה הגאולה השלמה מתגשמת בעת הכניסה הראשונה לארץ ישראל.

ג. ההכנה לגאולה:

הסתמכות על ה'

ההכנה לגאולה היא, כנאמר בתחילת ההפטרה, "אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם": אמנם, נמצאים עדיין לפני הגאולה השלמה, אך בכל זאת אין צורך לסמוך ולהזדקק לבני אדם, ואף ליהודים, כנאמר¹⁴ "ארור הגבר אשר יבטח באדם", ו"אתם קרויין אדם"¹⁵, אלא יסמכו לגמרי על הקדוש־ברוך־הוא, כנאמר¹⁶ "ברוך הגבר אשר יבטח בה'".

בפסוק זה מדובר על תקופת תחילת הגאולה, ומובן, שבמילים "לא יקוה לאיש..." אין הכוונה לשלול רק התנהגות אסורה, שהיא מנוגדת לתורה, שעליה נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם", אלא גם התנהגות של "יקוה לאיש" שיש לה בסיס בתורה, ואשר גם היא לא תהיה אז.

נאמר¹⁷ "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", ומוסבר ב"ספרי"¹⁸: "יכול יהא יושב¹⁹ ובטל, תלמוד לומר: בכל אשר תעשה". כלומר, לפי התורה צריך להכין כלי לדרך הטבע²⁰, ו"אין סומכין על הנס"²¹, וכיון שבדרך הטבע נזקקים ל"איש", ואפילו ללא־יהודים, הרי שיש בתורה בסיס להתנהגות "יקוה לאיש".

אין סתירה בין האמור לבין "ארור הגבר אשר יבטח באדם", כי כאשר מכינים כלי טבעי, אין בוטחים על הטבע מצד עצמו ("יקוה לאיש") אלא בוטחים בקדוש־ברוך־הוא, שהוא יעזור באמצעות הכלי שהוכן בדרך הטבע²².

זהו החידוש שבתקופת הגאולה: אז יהיה "כטל מאת ה'..." – "שאין בא לעולם על ידי אדם ולא יבקשו בני אדם 295עליו, כך לא יקוה ישראל לעזרת איש, כי אם לה'"²³.

[בדומה לכך מוסבר בתורת החסידות²⁴ הפסוק!²⁵ "טוב לחסות בה' מבטוח באדם" – שמן הלשון "טוב לחסות בה' מבטוח באדם" מובן, שגם "בטוח באדם" היא התנהגות מותרת, אבל טוב יותר "לחסות בה'" –

שבמילים "בטוח באדם" הכוונה היא לאדם העליון, לדרגת ממלא כל עלמין, שבה צריך כל אדם להשתדל ולהכין כלי טבעי להשראת ברכת ה'²⁶. לפיכך "טוב לחסות בה'", דרגת סובב כל עלמין, שמצד דרגה זו אין צורך בהשתדלות טבעית, אלא "והוא יכלכלך"²⁷, הקדוש־ברוך־הוא מכין גם את הכלי²⁶].

ד. המטרה – איחוד ה"טבע" עם "אלקות"

המטרה בכך איננה ביטול הטבע, אלא, להיפך, בירור הטבע והעלאתו²⁸, עד אשר יהיה גלוי לעין כל, שגם הטבע מאוחד עם הקדוש־ברוך־הוא.

מכך מובן בעניננו, שב"לא יקוה לאיש" אין הכוונה לביטול עזרת ה"איש", אלא שהטבע עצמו יהיה מאוחד עם הקדוש־ברוך־הוא, עד אשר לא יראו בכך עזרת איש, אלא רק עזרת ה':

בענין של "אשר תעשה" אפשריים שני אופנים:

א) האדם יודע שהטבע איננו מציאות עצמאית, אלא "כגרזן ביד החוצב בו"²², אך למרות זאת תופס אצלו הטבע מקום, כיון שהקדוש־ברוך־הוא ציוה שיהיה "תעשה" – שצריך להכין כלי טבעי, ובגלל ציווי הקדוש־ברוך־הוא יש לטבע חשיבות בעיני האדם²⁹.

ב) האדם מתעסק בטבע רק מפני ציווי הקדוש־ברוך־הוא, אך אין הוא רואה בו שום חשיבות, אלא רק אמצעי לביצוע רצון הבורא³⁰.

זהו ההסבר³¹ לדברי חז"ל³² על הפסוק³³ "והיה אמונת עתך...", ש"אמונת, זה סדר זרעים" – "שמאמין בחי העולמים וזורע":

296אמנם טבעי הוא שכאשר זורעים – צומח הזרע, ולא חשוב מי הוא הזורע – אם הוא יהודי אם לאו, או אפילו כאשר זרע נקלט באדמה מעצמו, הרי טבע האדמה להצמיח,

יתר־על־כן: תכונה זו נקבעה באדמה באופן המתואר בתורה³⁴ "זרע וקציר... לא ישבותו" –

אך בכל זאת, אין לטבע שום חשיבות אצל יהודי, וכאשר הוא זורע אין הוא עושה משום שלפי הטבע תגרום הזריעה לצמיחה, אלא רק מפני שהוא "מאמין בחי העולמים", ולכן "וזורע".

ה. ההבדל בין שני האופנים הנ"ל מתבטא במעשה

ההבדל בין שני האופנים הנ"ל איננו רק בהרגשת מידת הבטחון, אלא נובע מכך הבדל בהתנהגות בפועל במחשבה, בדיבור ובמעשה:

כאשר "אשר תעשה" הוא לגבי האדם מציאות עצמאית, והטבע הוא דבר ממשי, הרי ה"תעשה" וקיום התורה והמצוות הם שני ענינים שונים אצלו. וכאשר יש סתירה ביניהם – לדוגמא: אם הוא יאריך בתפילה הוא עלול להפסיד בעסקיו, אם יהדר במתן צדקה אולי יחסר לו ממון להשקיע בעסק וכדו' – הרי אז יש אצלו מצב של "ולאום מלאום יאמץ"³⁵: אף כאשר הוא מוותר על ההתעסקות בדרכי הטבע, ביודעו ש"ברכת ה' היא תעשיר"³⁶, ושדרכי הטבע הן רק כלי ל"ברכת ה'", והוא מקיים את התורה והמצוות, הרי שכל זה נעשה אצלו בדרך של מלחמה והתגברות על הנפש הבהמית. ותמיד קיימת האפשרות ההפוכה של "ולאום מלאום יאמץ", ח"ו, שהצד השלילי יגבר.

לעומת זאת, כאשר ה"תעשה" איננו תופס אצלו מקום, והוא עושה זאת רק כדי לקיים את רצון הבורא, הרי שזה עצמו ענין של עבודת ה': לגביו "וכל מעשיך"³⁷ ו"בכל דרכיך"³⁸ אינם ענין נפרד מ"לשם שמים"³⁷ ו"דעהו"³⁸, אלא הם מאוחדים זה בזה כענין אחד.

וכיון שאין קיימת לגביו מציאות אחרת מלבד רצון הקדוש־ברוך־הוא, מובן, שמצוה אחת איננה סותרת למצוה אחרת, אלא להיפך: "מצוה גוררת מצוה"³⁹.

ו. ההתגברות על היצר – על ידי התבטלות מוחלטת לרצון ה'

ההבדל בין שתי דרכי ההתנהגות הללו איננו מתחיל מלכתחילה בפיתוי היצר הרע שהיהודי יעבור ח"ו על רצון 297הקדוש־ברוך־הוא, אלא בענין של "חוט השערה": "היום", בתחילה, מסכים היצר הרע, כביכול, שההתעסקות בדרכי הטבע לא תסתור לקיום התורה והמצוות. הוא רק מדגיש שהתורה מייחסת חשיבות לטבע. אבל "למחר", בסופו של דבר, הוא הופך את דרכי הטבע לעיקר.

וכך פירש כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁰ את מאמר חז"ל⁴¹ "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך": הוא איננו מתחיל מיד לפתות את היהודי לעשות את ההיפך מרצונו האמיתי⁴², ולעבור, ח"ו, על רצון הקדוש־ברוך־הוא. להיפך, הוא אומר לו "עשה כך": הוא מסכים לקיום התורה והמצוות, ומסביר שיש לכך בסיס לפי ההגיון של הנפש הבהמית. על ידי שהוא מערב את מציאותו בקיום התורה והמצוות, והוא מרגיל את היהודי לכך שיש צורך בהסכמת היצר, הוא מצליח בסופו של דבר במטרתו "ולמחר אומר... עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".

לפיכך, הדרך להתגבר כראוי על תחבולות היצר הרע, איננה על ידי עבודה שלפי טעם ודעת – כי עבודה כזאת מייחסת חשיבות למציאות הטבעית – אלא על ידי התבטלות כלפי רצון הקב"ה, מסירות נפש, למעלה מטעם ודעת, כך שאין כלל מקום למציאות אחרת מלבד רצון הקב"ה.

[וזאת בדומה להבדל שבין "לחסות בה'", לבין "לבטוח באדם" (כדלעיל בסעיף ג'):

מצד דרגת "בטוח באדם", ממלא כל עלמין, צריכה להיות השתדלות בדרכי הטבע, כי לגבי דרגה זו תופס הטבע מקום.

ואילו מצד "לחסות בהוי'", סובב כל עלמין, אין מקום לדרכי הטבע, וסדר העבודה הוא – "והוא יכלכלך": אמנם, ישנם "כלים", אבל הם באים מלמעלה, בדומה למה שהוסבר, שגם כאשר האדם עוסק בדרכים טבעיות, אין הם לגביו מציאות עצמאית, עד אשר לא יתכן לומר שיש "עזרת איש", כי דרכי הטבע מאוחדות עם הקב"ה].

לכן ההכנה לגאולה היא "לא יקוה לאיש...": אז יסור לגמרי ההעלם וההסתר של הטבע, ויראו בעיני בשר שהטבע עצמו הוא אלקות. ולפיכך יהיה אז "כטל מאת ה'... לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם", כמו "והוא יכלכלך".

ז. ההסבר לקשר בין ההפטרה לבין חטא בעל פעור ותיקונו

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין ההפטרה לבין סוף פרשת בלק, ששם מסופר על חטא בעל פעור, ועל תיקון החטא על ידי מסירות הנפש⁴³ של 298פנחס, כנאמר⁴⁴ "ויכפר על בני ישראל":

בתורת החסידות⁴⁵ מוסבר, שהשורש של חטא בעל פעור – "שפוערין... ומוציאין רעי וזו היא עבודתו"⁴⁶ – הוא במתן חשיבות לתענוג גשמי, שהוא הפסולת של תענוג שלמעלה.

כיצד הופכים את הפסולת, תענוג גשמי, לעיקר? דבר זה נובע מכך שדרכי הטבע נחשבות בעיני האדם, וכך הוא עלול ר"ל לשקוע בענינים גשמיים.

כך מובן גם מאמר חז"ל⁴⁷ לגבי הכפרה על חטא בעל פעור, ש"עד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים" – כי הכפרה המושלמת של חטא זה היא רק לעתיד לבוא, כאשר הטבע יזדכך לחלוטין, ויראה בבירור איחוד הטבע עם אלקות, ואז לא תהיה אפשרות להפיכת הענינים הגשמיים לעיקר.

לכן היתה הכפרה על ידי מסירות הנפש של פנחס, מסירות נפש שעליה אומרת התורה עצמה "אין מורין לו"⁴⁸, ואפילו מעל לשכל של קדושה. כאמור לפני כן, שרק על ידי התבטלות שמעל לטעם ודעת אפשר להימנע כראוי מן ההבחנה בין טבע לבין אלקות, למרות שהתורה אומרת "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה".

ח. הקשר של ענין זה לכניסה לארץ ישראל

כך מובן הקשר שבין הענין שלעיל לבין הכניסה לארץ ישראל, שבסמוך אליה התרחשו המאורעות של פרשת בלק, כאמור:

במדבר היה המן – הנהגה נסית, שבה אי אפשר לטעות ולחשוב שמעשה בני אדם יוצר משהו, כנאמר⁴⁹ "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", והמן ניתן רק לאותו יום, ונדרש בטחון גמור בה' יתברך, דבר יום ביומו⁵⁰.

לעומת זאת, בכניסה לארץ ישראל התחיל⁵¹ סדר עבודה של "ארץ נושבת"⁵². ולכן צריך היה להזהיר תחילה על הענין של "בעל פעור", שלמרות שצריך לחיות לפי הטבע, בכל זאת "לא יקוה לאיש...": צריך לדעת שהטבע איננו מציאות עצמאית, 299וגם שם נדרש אותו בטחון בה' יתברך, כפי שהיה במדבר.

ט. ההוראה לסוף הגלות

וזוהי ההוראה הנלמדת מכך לגבי הימים האחרונים של הגלות, כאשר מתכוננים לכניסה לארץ ישראל על ידי משיח צדקנו:

אמנם, שרויים עדיין, כפי שרואים במוחש, בחושך הכפול והמכופל⁵³ של תקופת הגלות, להיפך מאתחלתא דגאולה⁵⁴, אך בכל זאת, כיון שכל הענינים שלעתיד לבוא הם "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"⁵⁵

– ובמיוחד בדורנו זה, בהכנות האחרונות לגאולה על ידי משיח צדקנו, כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵⁶, שמשיח "עומד אחר כתלנו"⁵⁷, ויותר מכך: "כותלי" הגלות כבר בוערים⁵⁸ –

הרי שצריכה להיות עבודה מן הסוג של "לא יקוה לאיש..." בעבודתו של כל אחד ואחד, שלא לייחס חשיבות לדרכי הטבע, ולבטוח רק בקדוש־ברוך־הוא.

ועל ידי כך "נגאל" כל אחד מן הדאגות והענינים המטרידים אותו, כי כאשר עוסקים בענין של "בכל אשר תעשה" רק כדי לבצע את רצון הקדוש־ברוך־הוא, אין שקועים בכך ואין מוטרדים על ידי כך, כי החשיבות היא בביצוע רצון ה' בלבד.

והגאולה הפרטית⁵⁹ של כל אחד ואחד היא הכנה ו"כלי" לגאולה הכללית על ידי משיח צדקנו, עד ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"⁶⁰.