297

הקדוש־ברוך־הוא, אלא בענין של "חוט השערה": "היום", בתחילה, מסכים היצר הרע, כביכול, שההתעסקות בדרכי הטבע לא תסתור לקיום התורה והמצוות. הוא רק מדגיש שהתורה מייחסת חשיבות לטבע. אבל "למחר", בסופו של דבר, הוא הופך את דרכי הטבע לעיקר.

וכך פירש כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁰ את מאמר חז"ל⁴¹ "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך": הוא איננו מתחיל מיד לפתות את היהודי לעשות את ההיפך מרצונו האמיתי⁴², ולעבור, ח"ו, על רצון הקדוש־ברוך־הוא. להיפך, הוא אומר לו "עשה כך": הוא מסכים לקיום התורה והמצוות, ומסביר שיש לכך בסיס לפי ההגיון של הנפש הבהמית. על ידי שהוא מערב את מציאותו בקיום התורה והמצוות, והוא מרגיל את היהודי לכך שיש צורך בהסכמת היצר, הוא מצליח בסופו של דבר במטרתו "ולמחר אומר... עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".

לפיכך, הדרך להתגבר כראוי על תחבולות היצר הרע, איננה על ידי עבודה שלפי טעם ודעת – כי עבודה כזאת מייחסת חשיבות למציאות הטבעית – אלא על ידי התבטלות כלפי רצון הקב"ה, מסירות נפש, למעלה מטעם ודעת, כך שאין כלל מקום למציאות אחרת מלבד רצון הקב"ה.

[וזאת בדומה להבדל שבין "לחסות בה'", לבין "לבטוח באדם" (כדלעיל בסעיף ג'):

מצד דרגת "בטוח באדם", ממלא כל עלמין, צריכה להיות השתדלות בדרכי הטבע, כי לגבי דרגה זו תופס הטבע מקום.

ואילו מצד "לחסות בהוי'", סובב כל עלמין, אין מקום לדרכי הטבע, וסדר העבודה הוא – "והוא יכלכלך": אמנם, ישנם "כלים", אבל הם באים מלמעלה, בדומה למה שהוסבר, שגם כאשר האדם עוסק בדרכים טבעיות, אין הם לגביו מציאות עצמאית, עד אשר לא יתכן לומר שיש "עזרת איש", כי דרכי הטבע מאוחדות עם הקב"ה].

לכן ההכנה לגאולה היא "לא יקוה לאיש...": אז יסור לגמרי ההעלם וההסתר של הטבע, ויראו בעיני בשר שהטבע עצמו הוא אלקות. ולפיכך יהיה אז "כטל מאת ה'... לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם", כמו "והוא יכלכלך".

ז. ההסבר לקשר בין ההפטרה לבין חטא בעל פעור ותיקונו

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין ההפטרה לבין סוף פרשת בלק, ששם מסופר על חטא בעל פעור, ועל תיקון החטא על ידי מסירות הנפש⁴³ של