שיחה א

300שיחה א

חוקת בלק

-

א. יש קשר בין הפרשיות חוקת־בלק לי"ב־י"ג תמוז

כבר דובר פעמים רבות אודות הנאמר ב"של"ה"¹, שכל מועדי השנה, ואפילו "מועדי דרבנן", קשורים לפרשיות התורה הנקראות בסמוך להם. מכך מובן ש"חג הגאולה"² של י"ב־י"ג תמוז, שבו שוחרר כ"ק מו"ח הרבי לגמרי ממאסרו וגלותו, קשור לתוכן של הפרשות חוקת־בלק³.

ובכך יש שלוש נקודות: (א) הקשר לפרשת חוקת, (ב) הקשר לפרשת בלק, (ג) הקשר לשתי הפרשות ביחד, כי, כאמור פעמים רבות⁴, כאשר שתי פרשות מחוברות ונקראות ביחד באותה שבת, הן נעשות פרשה אחת (הקריאה נחלקת לשבעה קרואים, נקראת הפטרה אחת בלבד ועוד). ומכך מובן, תמוז –

שבנוסף לתוכן הנפרד שיש בכל פרשה

בפני עצמה, יש תוכן משותף לשתי

הפרשות, אשר על כן הן יכולות

להתחבר ולהיעשות כפרשה אחת –

והקשר של חג הגאולה י"ב־י"ג תמוז

לפרשות חוקת־בלק קיים גם לגבי

התוכן המשותף לשתיהן⁵.

ב. הקשר שבין פרשת חוקת לבין י"ב־י"ג תמוז – מסירות נפש

שמה של הפרשה הראשונה הוא

"חוקת". המשמעות הפשוטה של

"חוקה" היא – ציווי שאין לו טעם

וסיבה, ומקיימים אותו רק משום "חקה

חקקתי גזירה גזרתי"⁶ – זהו רצון

הקדוש־ברוך־הוא.

ענין ה"חוקה" בעבודת ה' הוא

עבודה של מסירות נפש⁷, שהיא

למעלה מטעם ודעת. כי בהגיון

ובשכל ניתן למצוא טעמים לעשיית

פעולות המוסיפות למציאות האדם

ולשלמותו, אך לא "להשליך חייו

מנגד", "לבטל" את מציאותו⁸. בכך 300מוסבר⁹ מדוע "לא נאמר ענין המסירות נפש מפורש בתורה שבכתב"¹⁰, כי תורה שבכתב "הוא בחינה חכמה", ומסירות נפש היא נעלית מחכמה וטעם ודעת.

וזהו הקשר שבין מהותו של חג הגאולה י"ב־י"ג תמוז לבין פרשת חוקת: פעילותו של בעל הגאולה והשמחה למען הפצת התורה במדינה ההיא, אשר בעקבותיה הוא נאסר, היתה באופן של "חוקת", במסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. הוא עמד יחידי כנגד גזירות של ממשלה תקיפה ועריצה, במדינה אשר בתנאים ששרדו בתקופה ההיא היה כמעט בלתי אפשרי לצאת את גבולה, ולמרות זאת הוא לא התחשב כלל בכל ההפרעות המסוכנות ופעל להפצת התורה והיהדות במסירות נפש.

ג. שתי הדרגות של "חוקה"

שמה של פרשה זו, לפי מנהג ישראל, אינו "חוקת התורה", אלא "חוקת" בלבד¹¹. וניתן לומר שהסיבה לכך היא:

ה"חוקה" של פרה אדומה, אשר אודותיה מדובר בפרשה, שונה גם מחוקים אחרים בכך שהיא לגמרי אינה ניתנת להבנה, ואשר לכן אמר אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם¹²: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה... אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

[זהו גם הטעם לכך שנאמר "זאת חוקת התורה", שמצות פרה אדומה היא החוקה היחידה של התורה כולה – כי היא "חוקה" גם יחסית לחוקים אחרים. היא חוקה אמיתית הנעלית לגמרי מהבנת האדם¹³].

ובכך מובן מדוע נקראת הפרשה בשם "חוקת" סתם, ולא "חוקת התורה":

אמנם, כל החוקים הם למעלה מן השכל, אך גם בדעתו של האדם "מתקבל", שאין האדם צריך לסמוך על שכלו בלבד, אלא עליו לקיים גם חוקים שאין הוא מבינם. דברים אלה אמורים לגבי חוקים שאינם ההיפך מן ההגיון. אמנם, האדם בשכלו אינו מבין את טעמם, אך הוא משיג, או לפחות אינו שולל אפשרות, שבחכמה ובמחשבה נעלות הרבה יותר יש לכך טעם.

אך לא כך לגבי פרה אדומה. זוהי חוקה שאין לה בסיס בהגיון, והיא ההיפך מן השכל¹⁴, ונעלית לחלוטין 301אפילו מדרגת החכמה והשכל שלפי התורה – חוקה זו מקיים היהודי רק מתוך התבטלות לרצון הקדוש־ברוך־הוא.

ד. שתי הדרגות במסירות נפש

בדומה לכך יש שני אופנים במסירות נפש¹⁵:

יש דרגה של מסירות נפש הכרוכה ב"חישובים". אמנם, "חישובים" של קדושה, אך בכל זאת אלה הם שיקולים כלשהם. כלומר, שלפני שפועלים במסירות נפש מעיינים תחילה בשולחן ערוך¹⁶ אם חייבים למסירות נפש זו לפי התורה. זוהי "חוקת התורה" – זוהי "חוקה" ומסירות נפש כפי שהיא מוגדרת ו"מדודה" לפי התורה, מצד השכל והחכמה של קדושה, אשר משום כך יש בה כבר הגבלה מסויימת.

האופן האחר של מסירות נפש הוא, כאשר אין עורכים שום שיקולים וחישובים, ודרגה זו של מסירות נפש נקראת "חוקה" סתם – היא נעלית גם מ"חוקת התורה"¹⁷, כי היא נובעת מעצם הנפש של היהודי, הנעלית בשרשה מן התורה¹⁸, כדברי חז"ל¹⁹ "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם למחשבת התורה. ומצד הקשר העצמותי שבין היהודי לקדוש־ברוך־הוא, הנעלה מן התורה, גם מסירות הנפש של היהודי לקיים את רצון ה' נעלית מכל הגבלה וחישוב.

ואופן כזה של מסירות נפש היה אצל בעל הגאולה והשמחה^*.

ה. מסירות הנפש של הרבי היתה באופן של "חוקת"

הפצת התורה והיהדות על ידי בעל הגאולה והשמחה השתרעה על פני תחומי פעילות רבים מאד: שליחת רבנים ושוחטים למקומות שהם היו דרושים שם, הקמת מקואות טהרה, יסוד ישיבות לבחורים מבוגרים, הפעלת "חדרים" לתינוקות של בית רבן, וכו'.

אך גזירת הממשלה העיקרית, אשר היוותה את הסיבה העיקרית לאסור את הרבי, לא היתה כל כך פעילותו להפצת התורה וחיזוק היהדות בין היהודים המבוגרים, אלא דוקא עקב התמסרותו 302לחינוך תינוקות של בית רבן. ובלי להתחשב בכל הסכנות, התמסר הרבי דוקא לפעילות מן הסוג הזה בלהט ובהתלהבות מיוחדת ובהיקף ביותר.

ולכאורה יש מקום לשאלה: אמנם היה הכרחי לעסוק בהפצת התורה ובחיזוק היהדות, אך מדוע לעשות זאת בדרך שעל פי טבע אין לה כלל סיכויים להצליח? לכאורה טוב יותר היה להתעסק בהפצת תורה בדרך שיש לה סיכויים להצליח על פי הטבע – ולא לעסוק בפעילות באופן המעמיד, בדרך הטבע, בסכנה את כל הפצת התורה בכל התחומים. וכאן התמיהה אף חזקה יותר: כיצד ייתכן להעמיד בסכנה את חיזוק התורה והמצוות והיהדות בין בני חיוב למען לימוד התורה של תינוקות של בית רבן?

ויש לומר, שהתשובה לכך היא, שעבודתו של הרבי היתה באופן של "חוקת" אמיתית – מסירות נפש ללא כל חישובים שכליים. בידעו את שליחותו, שהוא נשיא ישראל הצריך לדאוג לקיום כלל ישראל – התלוי בלימוד התורה של תינוקות של בית רבן²⁰, וכמאמר חז"ל²¹ "אם אין גדיים אין תיישים" – הוא התמסר במסירות נפש הגדולה ביותר להקמת והחזקת "חדרים" לילדים קטנים ביותר.

אמנם, בדרך הטבע לא נראה שפעילות זו תתקיים תקופה ארוכה ותצליח – ואילו היתה זו מסירות נפש המוגבלת ומדודה בחישובים הגיוניים, לפי שכל התורה, אז היה מקום לטענה כזאת,

אך כיון שמסירות הנפש של הרבי היתה באופן של "חוקת", אין משפיע כאן שום חישוב, אם תהיה הצלחה או ח"ו לאו, או אם הוא בכלל ינצל אם לאו ח"ו – כל זאת שייך לקדוש־ברוך־הוא:

[בדומה למה שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנאצר²², שאם תהיה להם זכות יציל אותם הקדוש־ברוך־הוא, אך גם אם לאו – "והן לאו" – בכל מקרה הם לא ישתחוו ח"ו לפסל. גם אילו לא ינצלו, לא יהא זה משום שלנבוכדנאצר יש אפשרות או רשות להרגם²³, אלא זאת מאת הקדוש־ברוך־הוא, ונבוכדנאצר הוא רק שליחו של הקדוש־ברוך־הוא לבצע זאת²⁴].

303ו. מסירות הנפש של הרבי בכל שלוש התקופות של נשיאותו

את דרגת מסירות הנפש באופן של "חוקת", ראו אצל הרבי במשך כל תקופת נשיאותו בעלמא הדין – במשך כל שלושים שנות נשיאותו²⁵ אשר נחלקו לשלוש תקופות של "עשר שנים"²⁶:

בעשר השנים הראשונות נעשתה פעילות של הפצת תורה ויהדות במצב של סכנת נפשות בפועל ממש.

בתקופה השניה היה הרבי במדינה שבה היו רבים מאחינו בני ישראל, והיה זה מקום המתאים להפצת תורת החסידות באופן נרחב ביותר – אך הדבר היה כרוך מהגבלות, שסיבתן היתה²⁷: "ויקנאו בו אחיו"²⁸. והרבי, בידעו ש"ואביו שמר את הדבר"²⁸ – שהקדוש־ברוך־הוא הטיל עליו גם שם את השליחות של הפצת התורה והחסידות – פעל שם מתוך מסירות נפש.

והתקופה השלישית ב"חצי כדור התחתון"²⁹, במקום אשר שם שררה שנים רבות ההנחה ש"אמריקה היא אחרת"³⁰ – שכאן אי אפשר ח"ו להתנהג בשלימות כפי שצריך. כאן צריך היה לעמוד כנגד זרם אדיר, ולנטוע תורה וחסידות במקום אשר בהסתכלות שטחית לא היה מסוגל לכך כלל.

ז. בכל תקופה נדרשת מסירות נפש שונה

כאמור, בכל שלוש התקופות היתה עבודה מתוך מסירות נפש בלתי מוגבלת – אך בכל תקופה היה זה באופן מיוחד:

מסירות הנפש בשתי התקופות האחרונות אינה דומה כלל למסירות הנפש בתקופה הראשונה, אשר היתה כרוכה בסכנת נפשות בפועל ממש³¹. ויותר מכך, בפעילותו להפצת התורה בתקופה זו העמיד הרבי בסכנה לא רק את חייו שלו בלבד, אלא הוא שלח גם אחרים לשליחויות שהיו כרוכות בסכנת נפשות. והרי אצל הרבי מסירות נפש כזו, להביא יהודי אחד לידי סכנה, היא קשה ועמוקה הרבה יותר מאשר להעמיד את עצמו בסכנת נפשות.

ויותר מכך: היו מקרים שבהם שליחים כאלה נאסרו על ידי הממשלה ונידונו לגלות, ליסורים³² וכו' – ואז צריך היה למחרת לפעול שוב מתוך 304מסירות נפש ולבחור יהודי ולשגרו כממלא־מקום של השליח שנתפס.

אבל, מצד שני, בתקופה השניה היה קושי שונה, ובמובן מסויים קשה הרבה יותר, כאשר צריך היה להתמודד עם ענין הטענות וכו' של "אחיו": מדוע כך ומדוע לא אחרת וכו', אך למרות זאת ממשיכים בפעילות – זה קשה במדה מסויימת יותר מאשר הדבר הקודם, ונדרש לכך הלך רוח של מסירות נפש עמוקה יותר.

ושונה לחלוטין היתה מסירות הנפש אשר נדרשה בתקופה השלישית, כאשר צריך היה לשחות נגד הזרם, לא להירתע מפני המלעיגים³³ והמפריעים. אך עם כל זאת לא הסתפק הרבי בבניית ארבע אמות הפרטיות שלו, והגיעו אז יועצים בהצעה להסתגר ולהסתפק ב"אני את נפשי הצלתי", בטענם שאי אפשר להילחם נגד כל העולם וכו' – אך הוא התמסר לפעילות של הפיכה המדינה כולה למקום תורה.

ח. מסירות הנפש של הרבי נובעת מעצם הנפש

בדרך הטבע לא ייתכן שאצל אותו אדם תהיה מדה שווה של מסירות נפש בכל אופני העבודה השונים כל כך, כי בעבודה שיש אליה נטיה והתלהבות, מסירות הנפש היא רבה יותר מאשר בעבודה אחרת וכדומה – אך כיצד תיתכן אותה מדה רבה ביותר של מסירות נפש בכל אופני העבודה השונים כל כך?

ההסבר לכך הוא, שאצל הרבי האירה נקודת מסירות הנפש הנובעת מעצם הנפש, ולכן היתה כל מהותו מסירות נפש. ולפיכך לא היה שום הבדל באיזה אופן צריך היה בה מסירות הנפש "להתלבש" – בכל עבודה היתה מסירות נפש עצמותית.

ט. שייכותו של חג הגאולה לפרשת בלק

הקשר שבין חג הגאולה לפרשת בלק הוא:

חז"ל³⁴ אומרים שבלק שנא את ישראל "יותר מכל שונאים". לכן הוא רצה להרע לישראל למרות שהם לא הורשו לקחת את ארצו ונצטוו "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה"³⁵,

הוא לא יכול היה לשאת את מציאותו של היהודי, יותר מכך: גם לאחר שראה שהוא בלבד אינו מסוגל להתייצב כנגד ישראל, הוא הטריח עצמו בטירחה גדולה ביותר³⁶ והביא מישהו אחר, את בלעם, והכל כדי לגרום נזק לישראל.

בדומה לכך היה גם במאסר ובגאולה של הרבי, הפעילות של הפצת התורה היתה – כפי שכותב הרבי באגרתו 305המפורסמת לי"ב תמוז³⁷ – "מותרת היא על פי חוק המדינה". והמאסר והגלות נגרמו עקב הלשנה של אלו אשר חפשו דרך לנקום "בשומרי דת משה וישראל נגד חוקי המדינה".

כלומר, כיון שהם לא יכלו לסבול יהודי דתי ויהדות, הם טרחו בעמל רב – אפילו "נגד חוקי המדינה" – והעיקר להפריע לפעילות הרבי.

וכפי שארע במעשה בלק ובלעם, שלא זו בלבד שבלק לא הצליח לבצע את אשר רצה: "ארה לי את העם הזה"³⁸, אלא, אדרבה – שכירתו את בלעם אף גרמה לכך שישראל יבורכו, באמצעות בלעם עצמו, אשר "היה שונאם יותר מבלק"³⁹, בברכות נעלות ביותר, "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה"⁴⁰ –

כך היה גם אצל בעל הגאולה והשמחה, שאותם אנשים אשר אסרו את הרבי, הם עצמם היו צריכים לסייע לשחרורו, עד אשר הם גרמו לכך שהרבי יצא מן המדינה ההיא⁴¹.

י. פרשות חוקת־בלק מחוברות – ענין של שטות דקליפה

לאחר מכן בא הקשר שבין הגאולה לבין פרשות חוקת־בלק ביחד (כדלעיל בסעיף א), וההוראה הנלמדת מכך לעבודתו הרוחנית של כל אחד ואחד.

ויש לומר שההסבר בענין זה הוא:

להתנגדות של בלק לישראל ניתן עדיין למצוא איזושהי סיבה, כדבריו "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה"⁴², וכל אנשי מואב פחדו מאד מישראל – "ויגר מואב מפני העם"⁴³.

אך ישנה התנגדות לישראל שהיא באופן של "חוקת־בלק", השנאה וההתנגדות – "בלק" – היא ללא שכל וסיבה, אלא באופן של "חוקת". יותר מכך: לא זו בלבד שאין סיבה והגיון לשנאה, אלא הנסיון להרע לישראל הוא ההיפך מן ההגיון, כי ברור שלא יצליחו בכך.

כפי שמוצאים בסיפור של בלק ובלעם, שבלעם ידע שהוא לא יצליח בפעולתו, כי בהיותו נביא⁴⁴ וכשמעו מהקדוש־ברוך־הוא "לא תאור את העם 306כי ברוך הוא"⁴⁵, הוא בודאי לא יצליח לבצע את "ארה... את העם הזה"³⁸, וכפי שהוא אמר לבלק "לא אוכל לעבור את פי ה'"⁴⁶, "הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר"⁴⁷ –

אך למרות זאת, עקב שנאתו העצמותית לישראל, הוא לא יכול היה להתאפק, וניסה למלא את בקשת בלק "ארה לי את העם הזה".

וכדומה לכך ניתן למצוא בעבודה הרוחנית של כל אחד, כפי שמבאר הרבי במאמר של יום ההילולא שלו⁴⁸, שיש שטות דקליפה שהיא למטה מן הדעת. כמו התנהגויות רבות שאנשים מתנהגים בהן רק "משום שכך נוהגים כולם" והן "כמו חוק שבלתי מזיזים אותו", כגון "זמני אכילה וזמני השינה", שבדרך־כלל הם "בלתי נידחים כלל ועיקר", בה בשעה שלזמני לימוד התורה ולזמני התפילה אין קביעות, ולפעמים דוחים אותם לחלוטין ח"ו – שלהתנהגות כזאת אין מקום לפי ההגיון.

ועל־ידי העבודה הרוחנית של "חוקת" – שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת, כפי שמבאר הרבי במאמרו, הופכים את ה"שטות דקליפה" לשטות דקדושה.

יא. ההתנגדות לרבי באופן של "חוקת־בלק"

באופן זה, של "חוקת־בלק", היתה ההתנגדות לרבי:

כידוע⁴⁹, רצה "לולב" – אחד משני היהודים אשר אסרו את הרבי – לשאת את התיק של הרבי בעת שאסרו אותו, באמרו "חסידים נשארים חסידים, סבי נשא את חבילותיו של סבך, ואני רוצה לשאת את חבילתך". וגם במאורע מאוחר יותר, הוא קרא לרבי בדברו אליו "רבי!"⁵⁰.

וזאת בדומה לדברי אדמו"ר האמצעי⁵¹ על מלשינו, אשר למרות הכל קראו "רבי", ש"פיו הכשילו", נפלט מפיו מה שבפנימיות הוא מכיר בעצמו שזו האמת.

וכך בעניננו, שהתבטאותיותיו של "לולב" כלפי הרבי נבעו מכך שבנפשו פנימה הוא הכיר באמת⁵².

ובלי להתחשב בכך – ובמיוחד לאחר שהרבי הזהיר אותו במפורש שהוא בסופו של דבר יסבול יסורים עקב זאת⁵³ (כפי שאכן ארע, שבסופו של דבר שפטה הממשלה את אלה אשר אסרו את הרבי וכו'), עשה לולב את 307אשר עשה. התנגדותו היתה למטה מטעם ודעת.

ועל־ידי כך שהרבי נהג באופן של "חוקת", מסירות נפש למעלה מטעם ודעת, בוטלה כל ההתנגדות באופן של "וכל אויביך..."⁵⁴,

עד אשר, כאמור לעיל הם עצמם היו צריכים לשחרר את הרבי, ונוסף עוד יום־טוב לישראל, וזה יהפוך בסופו של דבר את כל חודש תמוז לששון ולשמחה ולמועדים טובים⁵⁵, בקרוב ממש.