תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יח י"ב-י"ג תמוז

שיחה א

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־22 עמודים חיפוש חדש

308שיחה א

יב־יג תמוז

א. ימים מיוחדים שבחודש תמוז

כידוע, יש לכל חודש תוכן מיוחד משלו¹, ומובן², כיוון שהכל בהשגחה פרטית, שחודש שיש בו יום מיוחד או ימים מיוחדים, הרי תוכנו של החודש קשור למשמעות היום הזה או הימים האלה.

לדוגמא: בחודש אדר מביאים ימי הפורים³ לכך שהחודש כולו הפך לזמן של שמחה – "החודש אשר נהפך להם..."⁴, עד אשר להלכה כשר החודש כולו לקריאת מגילה⁵, וכן "משנכנס אדר מרבין בשמחה"⁶. בדומה לכך נקרא חודש ניסן חודש הגאולה⁷, מפני שבחמשה־עשר בו היתה הגאולה ממצרים.

לגבי חודש תמוז רואים, שהוא כולל בתוכו שני ענינים מנוגדים:

היום המיוחד שבחודש, המוזכר בתורה שבכתב (בנביאים)⁸, הוא "צום הרביעי", צום שבעה עשר בתמוז⁹, 309שביום זה "הובקעה העיר"¹⁰. זהו ענין כללי בחודש¹¹, כמובן מכך שהצום נקרא על שם החודש כולו¹² – "צום פתח שערי ירושלים וגו'". ומש"פ לאח"ז בשער התוך "שער העזרה שער נקנור וכו'" [דלא כברד"ק ומצו"ד שם, שקאי על שער העיר, וברד"ק שם דוישבו בשער התוך הוא "אחר שהבקעה העיר" (וקאי על השרים)] – עכצ"ל, דכוונתו שלאחרי קיום נבואה הנ"ל נתקיים גם ההמשך שלה (ולכן הוסיף "וגו'") – "ועל כל חומותי" (כולל חומות ביהמ"ק שבתוכה. ועפ"ז יתורץ בירמי' (א, טז) שם דלכאורה אינו מזכיר העיקר – ביהמ"ק וחומה שלו).

[ובקאפיטל נב שם (ועד"ז במ"ב כה, ג־ד) אפשר לפרש, דמש"נ "בתשעה לחודש" קאי רק על "ויחזק הרעב גו'" שבפסוק זה, ולא על מש"נ בפסוק שלאח"ז "ותבקע העיר גו"***].

וראה לקמן הערה 41. ואכ"מ.

11) ראה תרגום שני שם.

12) ובפרט לפמ"ש (ריטב"א ר"ה שם. תענית שם. תשב"ץ ח"ב סרע"א) דלכתחילה נקבע הצום 310הרביעי" – הצום של ה"רביעי לחדשים"¹³.

לפי זה קשור תוכנו של חודש תמוז להיפוכה של השמחה – לפורענות, במיוחד כאשר משבעה עשר בתמוז והלאה מתחילים ימי בין המצרים, ימי אבילות.

מצד שני נתגלה בדורנו עוד יום מיוחד בחודש זה, שהוא בעל תוכן מנוגד – חג הגאולה – י"ב־י"ג תמוז, כאשר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר שוחרר באופן סופי ממאסר ומגלות. זו לא היתה גאולה פרטית, אלא כפי שהוא כותב במכתבו המפורסם¹⁴: "לא אותי בלבד גאל הקדוש־ברוך־הוא בי"ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה...", וזה כולל את כל סוגי היהודים. כלומר, זהו חג הגאולה לכל ישראל.

ולפי כל האמור לעיל מובן, שענין הגאולה הוא תוכן עיקרי וכללי של חודש תמוז כולו.

[אין להקשות: כיצד לא ידעו במשך כל הדורות עד לדורנו, שענין הגאולה הוא תוכנה של חודש תמוז, כי אם להיפך, היה ידוע, לפי התורה שבכתב, רק על ענין הפורענות שבו?

כי בתורה בכלל מוצאים, שמתגלים ומתחדשים באופן תמידי ענינים חדשים בה, ויחד עם זאת "הכל ניתן למשה מסיני"¹⁵, וההסבר לכך הוא, שלכל ענין יש זמן משלו שבו הוא צריך להתגלות¹⁶, ואשר מאז יש לקיימו, בדומה לימי הפורים¹⁷ וכדומה.

וכך גם בעניננו: דווקא עתה, בדור של עקבתא דמשיחא, בסמוך ממש לביאת גואל אחרון – מלך המשיח, זהו הזמן שבו צריך היה להתגלות ענין הגאולה שבתמוז.

ב. הניגודים שבשם "תמוז"

כשם שקיימים שני ימים מיוחדים בחודש תמוז, המנוגדים בתוכנם, כך קיימים ניגודים גם בשמו של החודש עצמו – "תמוז":

א) "תמוז" הוא שמה של עבודה זרה, כנאמר בתורה שבכתב, ביחזקאל¹⁸, "הנשים יושבות מבכות את התמוז" ("דמות א' שמחממים אותו..."¹⁹) – שזהו הקצה הירוד ביותר.

ב) מצד שני, מוסבר בהרחבה בספרי חסידות, שהחום העצום של תקופת תמוז, שנכלל במשמעות המילה "תמוז" 311– "לשן היסק"²⁰, הוא ענין נעלה ביותר בפנימיות. כי כשם שכל דבר בעולם "משתלשל" ונובע ממהותו הפנימית, משורשו הרוחני, כך משתלשלת השמש הגשמית מ"שמש הוי'"²¹ ("שמש ומגן ה' אלקים"²²),

ולכן²¹ היא גם משל לאי־ההשתנות שלמעלה (אני ה' לא שניתי²³) ולהתבטלות העולמות²⁴ – שזהו ההיפך מעבודה זרה.

זריחת השמש בימי הקיץ היא בפנימיותה זריחה של שמש הוי'²⁵. וחוזקו של החום בתקופת תמוז קשור לחוזקת גילוי שם הוי'²⁶. כלומר, בתקופת תמוז מאיר שם הוי', שמעל לטבע, בעוצמה רבה יותר מאשר בכל השנה.

בכך יובן בפשטות כיצד קוראים יהודים לחודש במילה שהיא שם של עבודה זרה, והרי יש איסור של "ושם אלקים אחרים לא תזכירו..."²⁷?

אמנם, "כל עבודת כוכבים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה"²⁸, ו"תמוז" מוזכר בתורה, כדלעיל, אך בכל זאת, רק "מותר להזכיר", ואין זה הכרח – ומדוע נבחר מלכתחילה שם, שצריך לקבל עליו היתר?

לפי האמור לעיל אין זו שאלה כלל: אנו קוראים לחודש "תמוז" משום הענין הנעלה שבשם זה²⁹ – שאז מאיר בחוזקה החום של "שמש הוי'".

אמנם, יש המשתמשים באותה מילה לשם של עבודה זרה, אך על כך יש לומר, בדומה למאמר חז"ל³⁰ בענין דומה "יאבד עולמו מפני השוטים?!" (בתמיהה): האם משום ש"שוטים" משתמשים ב"תמוז" כשם של עבודה זרה, צריך הדבר למנוע את האפשרות לשבח את ה' בענין הנעלה של חודש תמוז, ש"שמש הוי'" מאירה בעוצמה רבה?!

גם במקרה זה רואים אותו חידוש כבסוף סעיף א: המוזכר בתורה 312שבכתב, והידוע במשך כל הדורות, הוא דוקא הצד הירוד ביותר של "תמוז" – שזהו שם של עבודה זרה, ודוקא פנימיות התורה, כפי שנתגלתה בדורות האחרונים בתורת החסידות, מגלה ומפרסמת את הענין הנעלה ביותר שב"תמוז" – את העוצמה הרבה של ה"חום" של "שמש הוי".

ג. תכלית הגלות – הגאולה

לכאורה, ניתן היה להסביר את הענין שבאותו חודש קיימים שני ניגודים – צום, מפני גלות וחורבן, וחג, משום גאולה, שדוקא "היא הנותנת":

תכליתו של הצום³¹ איננה הצער והצום כשלעצמו ח"ו, אלא שהצום יהפוך לששון ולשמחה ולמועדים טובים"⁸, וזה מובן באופן של קל וחומר, מן הגורם לצום, הגלות, שתכליתה איננה הגלות עצמה ח"ו, אלא היציאה מן הגלות והזכיה בגאולה.

וכדי להזכיר ליהודי אודות ענין זה, כדי לעוררו ולהביאו לידי עשיית כל התלוי בו למען חיסול הגלות, על־ידי ביטול הגורם לגלות – "מפני חטאינו גלינו מארצנו..."³²,

קבע הקדוש־ברוך־הוא בחודש תמוז, שהוא זמן של פורענות, יום של גאולה. כשם שבחודש אב קבוע גם־כן יום־טוב של חמשה עשר באב³³ ושבת נחמו, המזכירים את הנחמה³⁴ שתגיע על האבלות של תשעה באב ועל הגבורות והדינים של חודש אב בכלל.

אך אין די בהסבר זה, כי:

א) הסבר זה היה מתאים לו יום הגאולה היה בא לאחר היום המדגיש את הגלות (כבחודש אב, כאשר חמשה עשר בו ושבת נחמו באים לאחר תשעה באב).

אך י"ב־י"ג תמוז הם לפני שבעה עשר בתמוז³⁵ (ובין המצרים), ומכך מובן, שענין הגאולה שבתמוז איננו מסוג הגאולה הבאה (מאוחר יותר) כתוצאה מן הגלות, אלא גאולה שהיא הכנה לגלות.

ב) כאשר שני ענינים אלו, גלות וגאולה, באים ביחד, באותה תקופה, באותו חודש, מובן, שבעיקר צריכה לבלוט המטרה – הגאולה.

אף אם נאמר שענין הגלות צריך להיות מורגש, כי על־ידי כך מתגברת הגאולה – שכן דוקא משום ש"לקתה בכפליים" באה אחר־כך "נחמה בכפליים"³⁶ – אך הרי בכל זאת, הוא טפל לגאולה, שהוא הגורם לגאולה הנעלה.

313[ויש לומר שזוהי הסיבה למנהג ישראל להוסיף³⁷ לשמו של חודש אב – כמובא בתרגום³⁸ ובמשנה^* – את המילה "מנחם" – מנחם אב – כדי להדגיש מיד בשמו של החודש, שעיקרו הוא הניחום על הענינים של אב³⁹].

ולפיכך נדרש הסבר: אם נאמר שבתמוז קיים ענין הגאולה, כיצד ייתכן שבמשך דורות רבים כל־כך היה ידוע רק על הטפל, על הצום, והעיקר לא היה ידוע?

ד. שתי דרכים להסתכלות על הצום

מכל האמור מובן, שתוכנו של חודש תמוז הוא, אכן, ענין ה"צום" שבו, אלא שבכך ישנם שני אופנים, להבנת ענין הצום:

א) הצום כפי שהוא בחיצוניות – נראה כדבר של פורענות.

ב) פנימיותו של הצום – כפי שיהיה לעתיד לבוא, שאז יהיה "ונגלה כבוד הוי'"^* – יום של ששון ושמחה ומועד טוב. כלומר, ההכרה לא רק בפורענות לצורך גאולה, אלא בכך שהצום עצמו הוא בפנימיותו "ששון ושמחה", כי⁴⁰ גם הפורעניות עצמן הן בפנימיותן ביטוי לאהבת ה' לישראל⁴¹, ולכן "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו" כך "רחץ ה' את צואת בנות ציון"⁴².

[ויש לומר שדבר זה נרמז גם בסדר קביעת לוח השנה – א"ת ב"ש כו' – כמצויין על־ידי גדולי ופוסקי ישראל⁴³, שתשעה באב, וכן שבעה עשר בתמוז שהוא תחילת החורבן של תשעה באב, חל תמיד באותו יום בשבוע, שחל בו יום ראשון של פסח. כלומר, זהו רמז 314ששניהם בפנימיות הם ענין אחד, ביטוי לחסד ה'].

יתר־על־כן: בענין ה"גבורה" מלובשת פנימיות האהבה, אשר מתגלה יותר בענין הפכי. בדומה לאב המעניש את בנו על שעשה מעשה אשר היה אסור לו לעשותו, הרי אז תקיפותו של האב היא תוצאה של האהבה העזה שלו, שבגללה כל כך נוגעת לו התנהגות בו, עד שהוא פועל נגד טבע תכונותיו. פנימיות האהבה מתבטאת בפעולות נוגדות, בתקיפות.

בכך מוסבר בספרי חסידות, שלעתיד לבוא יהפוך תשעה באב ליום־טוב, ואף ליום טוב גדול יותר מימים טובים אחרים⁴⁴.

שהרי, לכאורה: אמנם, לאחר שיבנה בית־המקדש השלישי כבר לא יהיה מקום להתאבל בתשעה באב על בית־המקדש שחרב, אך מדוע יהא זה יום־טוב – "הלא אין כאן אלא היציאה מן היגון ויהיה אם כן כאילו לא נחרב שלא יהיה ט' באב יום מר"?⁴⁵

ההסבר לכך הוא, שתוכנו הפנימי של תשעה באב עתה הוא פנימיות אהבתו של ה'. אך כל עוד גלויה מידת הגבורה וה"רוגז" של הקדוש־ברוך־הוא, בזמן הגלות, ופנימיות האהבה היא בהעלם, הרי יום תשעה באב הוא צום.

אך "לאחר שעשה הדין וכלה הרוגז"⁴⁶, כפי שיהיה לעתיד לבוא, תישאר ותתגלה רק פנימיות האהבה הקשורה ליום זה, ולפיכך יהיה זה יום של ששון ושמחה וכו'.

ה. גאולת י"ב תמוז – "טעימת" פנימיות הצום

ויש לומר, שזוהי הסיבה לכך שבמשך כל הדורות יכול היה להיות בגלוי רק ענין הצום שבתמוז, כי, כדלעיל, פנימיות האהבה, והגאולה שבחודש תמוז מתבטאת דוקא במידת ה"גבורה".

רק בדור של עקבתא דמשיחא, כאשר כבר מתחילה ה"טעימה" וה"התנוצצות" של הגאולה העתידה⁴⁷, הגיע הזמן לאפשר "לטעום" גם מענין זה – להבחין שפנימיותו של הצום, ושל ימי בין המצרים⁴⁸, היא ענין נעלה ביותר.

לפיכך קבע הקדוש־ברוך־הוא כהכנה לימי בין המצרים את הנס של י"ב־י"ג תמוז, במיוחד כאשר בגאולה זו באו 315לידי ביטוי שני הניגודים שבכל גלות, שבתחילה צריכה להיות מידה של "גבורה", כי "יתרון האור" נובע דוקא "מן החשך"⁴⁹, אך "לאחר שעשה הדין" רואים שהחשך וה"גבורה" היו בפנימיות רוב־חסד ו"יתרון האור":

מצד אחד עבר הרבי את היסורים ועינויי המאסר באופן חמור ביותר, עד לפסק־דין של היפך החיים ר"ל,

אך מצד שני, ראו בגאולת י"ב תמוז, שכל מהלך הענינים של המאסר לא היה בפנימיותו ענין של "הגבלה", כי אם להיפך – עוצמה חזקה מאד של חסד⁵⁰, הכנת הדרך להרחבת הפעילות של הרבצת התורה באופן שונה לחלוטיין ונעלה הרבה יותר, ולהתפרסות בכל רחבי תבל.

ובלשון חז"ל⁵¹ (כפי שהתבטא בה הרבי (מוהרש"ב) נ"ע⁵² לגבי מאסרו של אדמו"ר הזקן) – הזית הזה כשכותשין אותו (דוקא) הוא מוצאי שמנו – הכתישה היא שלב בתהליך של "מוציא שמנו"⁵³.

יתר־על־כן: גאולת י"ב תמוז הפכה גם את אחד מימי המאסר עצמם ליום של ששון ושמחה, יום זה לא הפך רק להכנה והתחלה לגאולה המאוחרת יותר של י"ב תמוז, אלא הוא עצמו הפך ליום של גאולה, כשם שהצום עצמו הופך לששון ולשמחה:

ג' תמוז, שבו שוחרר הרבי ממאסר ונשלח לשלוש שנות גלות, היה נראה אז, באותה שנה, כשלב נוסף של המאסר – שילוח לגלות, שהיא קשה בפרטים מסויימים כמוות, כפי שמסביר זאת בעל ה"חינוך"⁵⁴,

עד כדי כך, שלא ידעו אז אם זאת הקלה, או שזוהי רק דרך כדי להיפטר מן הלחצים שבאו מחו"ל לשחרור הרבי, ואחר־כך יחפשו שוב עלילה וכו', ר"ל.

גאולת י"ב תמוז גילתה, שיום ג' תמוז היה, לאמיתו של דבר, שלב ראשון לגאולה⁵⁵, ולא תחילת גלות – יום של ישועה והצלה. ויותר מכך: הישועה וההצלה של יום זה, שבו שוחרר הרבי ממאסר, גדולה יותר, בפרטים מסויימים, מגאולת י"ב תמוז, שהיתה גאולה מגלות⁵⁶.

316ו. ההסבר לניגודים שב"תמוז"

בכך יובנו יותר שני הניגודים שבשם "תמוז":

במשך כל הדורות, כאשר בתמוז הורגש רק התוכן החיצוני, הצום והפורענות שבו, היה מפורסם תמוז רק כשם של עבודה זרה. כלומר, זוהי תקופה של העלם והסתר מוחלט של האלקות (עד לשם של עבודה זרה).

אך כאשר מתקרבת הגאולה, גילתה פנימיות התורה, המגלה את הפנימיות של כל דבר, גם את המשמעות הפנימית של "תמוז"⁵⁷, שדוקא בחושך יש "יתרון האור" עוצמה חזקה של חום "שמש הוי".

ולאחר שענין זה התגלה בתורה, הוא ירד אחר־כך לעולם, והתבטא בנס של י"ב תמוז, שבו ראו בעיני בשר את הגילוי העצום של "שמש הוי'" שמעל לטבע, שהכניע את ההעלם והחושך הנמוכים ביותר, הסמיכים ביותר, והמתנגדים החמורים ביותר לתורה ולמצוות, עד שהם עצמם הסכימו לשחרור הרבי, ביודעם שזה יעודד את העוסקים בהרבצת התורה במדינה ההיא. כלומר, מי שאסרו את הרבי עקב פעילות בהרבצת התורה, הם עצמם "הסכימו" לעידוד והרחבת פעילות זו במדינה ההיא!

ז. ההוראה: שמחה גם בימי בין המצרים

אחת מן ההוראות הפשוטות ביותר שיש ללמוד מן הענין הנ"ל היא:

כאשר מתקרבים ימי בין המצרים, ויהודי מתחיל לחשוב על החושך העצום שבגלות בכלל, ובמיוחד בתקופה של עקבתא דמשיחא, הוא עלול ליפול לתוך יאוש ח"ו, בלי לדעת כיצד להתגבר על כל הקשיים.

אמנם, הוא יודע, שבאמצעות הסבל והיסורים של הגלות הוא יגיע אחר־כך ליתרון בגאולה, אך עתה הוא שרוי בכל זאת בגלות המרה והאפלה, וכיצד הוא יכול עתה להתגבר על כל הקשיים?

לכך באה ההוראה המלמדת ומעודדת, שלהיפך: דוקא בדור זה, דרא דעקבתא דמשיחא, ישנו הגילוי של פנימיות התורה, שגילתה ופרסמה את התוכן הפנימי של ימים אלו, שבהם קיימת האהבה העזה של הקדוש־ברוך־הוא לישראל. וכהכנה לימים אלו ישנו חג הגאולה י"ב־י"ג תמוז, שהראה כיצד אפשר בזמן הזה של הגלות עצמה⁵⁸ לגלות את המעלה הפנימית הזאת, כך שמתבטלים גם בחיצוניות ההעלם וההסתר.

זה מעודד ומחזק את היהודי לשים לב בימים אלו לתוכן הפנימי של הגלות, ובודאי לא להיות מושפע ממרירותה של הגלות.

317אמנם, הוא צריך לקיים את כל דיני האבילות של בין המצרים לכל פרטיהם, כנדרש על־פי שולחן־ערוך, אך הוא מוצא דרכים לקיים גם בימים אלה על פי התורה עניני שמחה, לדוגמא: באמצעות עריכת סיום מסכת, ועשיית "יומא טבא לרבנן"⁵⁹ גם בימים אלה, עד שאף מותר לאכול סעודת בשר כאשר עורכים סיום מסכת בתשעת הימים⁶⁰. ובכלל, לעסוק יותר בלימוד התורה, שהיא "משמחי לב"⁶¹, ובמיוחד בלימוד הלכות בית הבחירה אודות בנין בית־המקדש וכדומה, שעל־ידי לימוד התורה בעניני "צורת הבית", הרי "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית"⁶².

והתנהגות זאת מביאה לידי גילוי⁶³ פנימיות ימי בין המצרים, כפי שהם יהיו לעתיד לבא, כאשר יהפכו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

הערות

עמוד 308

1. ראה תרגום שני לאסתר ג, ז. וכל חודש יש לו מזל מיוחד (ר"ה יא, ב ובפרש"י שם. וצע"ק בשבת קנו, א שלא הובא מזל חודש). ובכל חודש מאיר צירוף מיוחד דשם הוי' (הובאו במשנת חסידים במקומם). ועוד.
2. וכן מוכח בתרגום שני שם.
3. ולהעיר ממגילה יג, ב: נפל פור בחודש אדר .. ובשבעה באדר נולד. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 368 ואילך.
4. מג"א ט, כב.
5. ירושלמי ריש מגילה. וברמ"א או"ח סתרפ"ח ס"ז: והכי נהוג.
6. תענית כט, סע"א (ואילך). מג"א או"ח סתרפ"ו סק"ה.
7. שמו"ר פט"ו, יא. ועד שאמרז"ל: בניסן נגאלו בניסן עתידין להגאל (דעת ר"י ר"ה יא, רע"א. ובשמו"ר שם סתם כוותי').
8. זכרי' ח, יט.
9. כ"ה בירושלמי תענית פ"ד ה"ה. ספרי ואתחנן עה"פ שמע ישראל. תוספתא סוטה ספ"ו. רמב"ם בפיה"מ לר"ה פ"א מ"ג. הל' תעניות פ"ה ה"ד. טאו"ח סתקמ"ט (אבל ראה ב"י שם ד"ה ור' עקיבא). רד"ק ומהר"י קרא זכרי' שם. ולדעת כמה כ"ה הגירסא גם בבבלי ר"ה יח, ב. (הובא בחי' הר"ן וריטב"א שם. דק"ס שם). אבל גירסת רוב הספרים בבבלי שם (וראה ראב"ע זכרי' שם, יח) "זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר" – והבבלי לשיטתי' אזיל ד"בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז" (תענית כח, סע"ב. וכ"ה בטושו"ע או"ח שם ס"ב), והקרא דזכרי' איירי לאחרי חורבן בית ראשון. אבל ראה הערה הבאה. והירושלמי לשיטתי' (תענית שם) ד"קילקול חשבונות יש כאן" וגם בראשונה הובקעה בי"ז בו. וכן צ"ל בספרי ותוספתא שם (שהרי הוזכר שם* "שבו הובקעה העיר"). והרמב"ם שכתב (הל' תעניות שם ה"ב) ד"הובקעה ירושלים בחורבן שני" ומ"מ מפרש הכתוב דזכרי' על י"ז תמוז כנ"ל – כי לשיטתו נקבע הצום גם בראשון לי"ז תמוז, מפני שבאותו היום** (נשתברו הלוחות ו)בטל התמיד (ראה צפע"נ לרמב"ם שם)***.
. ורק זה (דלא כבירושלמי שם).
. ואין מתענין גם בט' תמוז – מפני שלא רצו הצבור לקבל (ראה צפע"נ שם, שמפרש כן דברי הירושלמי תענית שם). או דבטל התמיד חמיר מבקיעת העיר.
. ועפ"ז י"ל דאין להוכיח ממ"ש "הובקעה ..

עמוד 309

10. וראה טו"א לר"ה שם "דאפילו לגמ' דידן בא' נמי הובקעה בי"ז כו'" (אלא ששם כתב ש"מפני קלקול החשבונות לא הי' מתענין בו (בי"ז) אלא בט'"). והא דאמרו בתענית שם דבראשונה הובקעה העיר בט' תמוז – "איכא למימר כמו שהפסוק לא רצה לשנות ממה שהיו סבורים הכי נמי התנא" (גבורות ארי תענית שם, עיי"ש ובטו"א שם). [ויומתק יותר ע"פ מה שמפרש בחדא"ג מהרש"א תענית שם, דקלקול חשבונות פירושו (לא טעות בחשבון, כ"א) ש"לפי קלקול חשבונות של האויבים שמונין לחמה לא הי' רק בט' תמוז", אבל "בודאי בי"ז בתמוז בחודש הלבנה נבקעה העיר גם בראשונה" (ומעולם התענו בי"ז לחודש הלבנה)*]. וכן מוכח שיטת רש"י בפירושו לנ"ך, שהרי הביא (ירמי' א, יב) "כ"א יום .. שבין י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית" – ועה"פ (שם לט, ב. שם נב, ו־ז) דבט' נבקעה העיר. לא העיר כלום! ועכצ"ל שס"ל, ד(המשך) הכתוב (שם לט, ג) "ויבואו גו' וישבו בשער התוך" מוכיח**, דבט' תמוז נכבשה רק חומה החיצונה (ו"הבקעה העיר" היינו התחלת הבקיעה. ודוחק קצת) וחומה הפנימית דהביהמ"ק) נכבשה רק אח"כ (בי"ז תמוז), וכפרש"י שם "שנתקיימה כאן נבואה כו' ובאו גו' בחורבן שני" שיטתו בחורבן ראשון (רא הערה הבאה) – כי אין מזה נפק"מ מכיון שבלא"ה נקבע הצום (גם אז) לי"ז תמוז, ומכיון דלא ברירא לי' נקט רק חורבן שני..
11.
12.
. ע"פ המבואר בפנים לתווך בין הבבלי וירוש' – מתורץ מ"ש במג"א (סתקמ"ט סק"ב) ד"בעל נפש יתענה גם בט', מיהו בירוש' איתא שבראשונה הי' ג"כ בי"ז כו'" – שבפשטות כוונתו (כמ"ש במחה"ש שם) דלפ"ז גם בעל נפש אי"צ להחמיר, ומשמע שכ"ה מסקנתו – והרי בבלי וירוש' הלכה כבבלי?.
. עפ"ז מתורץ מה שבתענית שם (משא"כ בירושלמי ושו"ע שם) הובא הכתוב דקאפיטל נב – ולא דקאפיטל לט שקדמו – כי בקאפיטל לט מוכרח הזמן רק בנוגע להתחלתו "ויבואו" – דקאי (לפרש"י) על נבואה העליונה "שערי ירושלים". לחודש זה (הרביעי) סתם ולא ליום מסויים (עיי"ש).
. ועד"ז יש לתרץ במ"ש רש"י (ירמי' א שם) "תשעה באב שבו נשרף הבית" – אף שמפורש לפנ"ז (מ"ב כה, ח־ט) "בשבעה לחודש .. וישרף את בית ה'" – כי "בשבעה לחודש" קאי רק על הנאמר בפסוק ח', ולא על "וישרוף גו'" שבפסוק שלאח"ז, שהי' אח"כ (וראה תענית כט, א: בשבעה נכנסו כו'). ומ"ש בירמי' (נב, יב) "בעשור לחודש" [והתירוץ בתענית שם (הובא ברד"ק (ורלב"ג) מ"ב שם, מהר"י קרא ירמי' שם) דבט' סמוך לחשיכה הציתו כו' ונשרף (רובו) בעשור – לא נזכר ברש"י. אבל ראה רש"י איכה א, ב) – כי שם קאי גם על "ואת בית המלך .. בית הגדול" (שם, יג), ששריפת כהנ"ל נגמרה בעשור לחודש. [והסתירה בין הכתוב דמ"ב שם דנבוזראדן בא בז' לחודש ובירמי' שם שבא בעשור לחודש – שאין רש"י מתרצה – כי מפורש בפשש"מ: במ"ב שם נאמר שבא לירושלים, ובירמי' שם – ש"בא גו' עמד לפני מלך בבל" (משא"כ להרד"ק ירמי' שם שהוכרח לסרס הכתוב)].

עמוד 310

13. ר"ה שם. ספרי ותוספתא שם.
14. נדפס בסה"מ תרפ"ח ע' קמו ואילך. סה"מ תש"ח ע' 263 ואילך. וזה עתה (תשל"ח) עוה"פ בקונטרס בפ"ע.
15. נסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 70. ח"ז ע' 207. ועוד.
16. ראה בארוכה לקו"ש ח"ז שם.
17. להעיר משבועות לט, א. וראה צפע"נ למג"א ט, כז.
18. ח, יד.
19. פרש"י שם. מפרש"י נ"ך שם. מו"נ ח"ג פכ"ט (ועיי"ש ששייך להזמן דחודש תמוז).
. דשמו אשר יקראו לו כו' הוא כלי לחיות כו' (שער היחוד והאמונה פ"א).

עמוד 311

20. לשון רש"י שם.
21. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 163, וש"נ.
22. תהלים פד, יב.
23. מלאכי ג, ו.
24. תניא פל"ג. שער היחוד והאמונה פ"ג.
25. סד"ה ביום השמיני עצרת תרל"ב. לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 3.
26. המשך תער"ב פרק קפ.
27. משפטים כג, יג. מכילתא (ופרש"י) שם. סנהדרין סג, ב.
28. סנהדרין שם. וביראים סי' עה (ביראים השלם – סי' רמה. ובשינוי לשון) "כיון שהתורה הזכירה ודאי נתבטלה"*. אבל להעיר מדעת זקנים בעה"ת בשלח יד, ב. וצ"ל שמחלק בין הזכרת גרידא, להזכרה לצורך שנותן בו ממשות (שאז אסור גם אם הוזכרה בתורה) – כמשנ"ת בלקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 349 ואילך. ובפרט שבנדו"ד הוא לא רק הזכרה כ"א קביעת שם חודש**.
29. ובפרט ע"פ הידוע דשם כל דבר הוא חיותו (ופנימיותו) – והרי הפנימיות דתמוז הוא התוקף דשמש הוי', כדלקמן סעיף ו'.
30. משנה וברייתא ע"ז נד, ב.
. ושם: אינו אסור להזכיר אלא שם הניתן לאליל לשם אלקות כו' אבל שם הדיוטות כו' שלא ניתן השם לשם אלקות ואינו נשמע אלקות ואדנות מותר.
. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ג ע' 167 ואילך.

עמוד 312

31. ראה תרגום שני שם שסיבת הצום מסובב שלה הוא ג"כ ד"לא חזי למיקם עקתא". – וצע"ק ממחז"ל דמגלגלין חובה ליום חיוב (תענית כט, א).
8.
32. נוסח התפלה – מוסף דיו"ט.
33. משנה סוף תענית.
34. ראה (בנוגע לט"ו באב) רשימות הצ"צ לאיכה (אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' א'צו). ד"ה נחמו עת"ר. ועוד.
35. והתחלת הגאולה – כבר היתה בג' תמוז, כדלקמן בפנים.
36. ראה יל"ש ישעי' רמז תמה. וראה אוה"ת לנ"ך שם. ד"ה נחמו שם רפ"ח.

עמוד 313

37. ועד שי"א שבכתובות וכו' כותבים מנחם במקום אב (גט פשוט סקכ"ו סקל"ה) וראה אנציקלופדיא תלמודית מע' אב הדעות בזה, וש"נ.
38. תרגום שני למג"א שם. תיב"ע שלח יג, כה.
*. תענית פ"ה מ"ה־ו. ועוד.
39. וגם שם "אב" עצמו מורה על הרחמים – יל"ש שם עה"פ (נא, יב) אנכי אנכי. וראה ד"ה נחמו שם פ"י. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 61.
*. ישעי' מ, ה.
40. בכל הבא לקמן – ראה בארוכה אוה"ת מסעי ס"ע א'שפד ואילך. וראה גם תורת חיים בראשית מ, סע"ג ואילך. רשימות הצ"צ לאיכה שם (ע' א'מה). ועוד. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 66. ולהעיר ג"כ מרשימות הצ"צ לאיכה שמפרש כו"כ פסוקי איכה למעליותא, עיי"ש בארוכה.
41. ונתגלה גם בעת החורבן גופא, וכמחז"ל (מדרש תהלים מזמור עט. איכ"ר פ"ד, יד) דשפך הקב"ה חמתו על עצים ועל אבנים כו'. וראה לקו"ש ח"ב שם. ואולי י"ל, שלפי שיטת הירושלמי שנבקעה העיר בי"ז תמוז (כנ"ל הערה 9) – מה שנאמר בכתוב "בתשעה לחודש" (וכקושיית מפרשי הירושלמי שם. וראה חת"ס לירוש' שם. יפה עינים לר"ה יח, ב) הוא מפני שהגזירה היתה על ט' תמוז, אלא שהקב"ה האריך אף (מפני תוקף חסדו) עד י"ז תמוז שלא תבקע העיר אולי יחזרו בתשובה. וע"ד שעיכב גבריאל הגחלים (ויק"ר פכ"ו, ח. מדרש משלי א, כד. ועוד). וראה יומא עז, א. ואכ"מ. וע"פ משנת"ל (הערה 10) דעת רש"י, דבט' תמוז נכבשה חומה החיצונה ומ"מ לא כבשו חומה הפנימית ונכנסו לעיר עד י"ז תמוז – נמצא, שעכבם הוי' באמצע החומות ח' יום אולי יחזרו בתשובה!
42. ישעי' ד, ד. אגה"ק סכ"ב.
43. טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ג.

עמוד 314

44. שהרי מלובש בו פנימיות האהבה. וראה פסיקתא רבתי פי' על נהרות בבל בסופו: אין שמחה בא אלא בתשעה באב כו'".
45. ל' אוה"ת מסעי שם ע' א'שפה בתחילתו.
46. ל' אוה"ת שם ע' א'שפו.
47. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 51. ועוד.
48. עדמשנ"ת (לקו"ש שם ע' 270 ואילך) שע"י פנימיות התורה מאיר גם עתה הפנימיות שביסורים כו', "כצאת השמש בגבורתו" (ומשו"ז דוקא פנימיות התורה מפרש עניני התוכחה – כברכות (בלקו"ת בחוקותי מח, א ואילך. אוה"ת תבא ע' תתרצב ואילך). וראה לעיל הערה 40). ועיי"ש שזהו ענין נעלה יותר מג' האופנים המבוארים בתניא (פכ"ו. אגה"ק סי"א. אגה"ק סכ"ב) כי ע"י פנימיות התורה רואים גם עתה מלכתחילה הפנימיות שבזה.

עמוד 315

49. לשון הכתוב – קהלת ב, יג. וראה ספר הערכים־חב"ד ע' אור – ביחס לחשך סעיף ה' (ע' תקפא־ב), וש"נ. וראה שם סעיף ט' (ע' תקצו ואילך) וש"נ.
50. ומטעם זה י"ל שגם הימים שבין ט"ו סיון (יום בו נאסר כ"ק מו"ח אדמו"ר) וי"ב תמוז ימי סגולה הם, כמשנ"ת כמ"פ (לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 303. ועוד).
51. ראה מנחות נג, סע"ב. שמו"ר ר"פ תצוה.
52. ס' השיחות תורת שלום ע' 26 (ושם: והגם שקשה לאמר אבל האמת הוא כן).
53. וראה לקו"ש חי"ג ע' 242 – די"ל שימי המאסר (כ"ט יום ומקצת יום למ"ד) היו "יום לשנה" לשנות (מוצא שמנו–) נשיאותו, עיי"ש.
54. מצוה תי.
55. ולהעיר שג' תמוז חל לעולם ביום בשבוע שחל א' דפסח (התחלת גאולת מצרים). וי"ל, דזה שג' תמוז חל ביום בשבוע שחל י"ז תמוז, הוא להורות שגאולה זו מגלה הפנימיות של הצום (ע"ד הנ"ל בפנים סעיף ד' – לענין פסח ותשעה באב).
56. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 297. ועוד.

עמוד 316

57. ראה לעיל הערה 48.
58. ובזה יש עילוי גם על היפוך הצומות לעתיד (לאחרי שיתבטל הגלות).

עמוד 317

59. שבת קיח, סע"ב ואילך. רמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ו. וראה באר היטב שם.
60. ראה רמ"א או"ח סתקנ"א ס"י. ובמג"א שם (סקל"ג): דגם לגמר מצוה עושין סעודה.
61. שו"ע או"ח בהל' ת"ב (ר"ס תקנד). (משיחות ש"פ שלח וש"פ חוקת תשל"ז)
62. תנחומא צו יד. וראה בארוכה לקמן ע' 446 ואילך.
63. וי"ל שעי"ז מגלה זה ש"יכול לתקן שלא ע"י יסורים .. כי הוא כל יכול" (אוה"ת מסעי ע' א'שצא בתחילתו).

מצוטט ב־22 עמודים

לקוטי שיחות 4

כרך לג ‹ הוספות ‹ כח סיון ‹ 274 לקו"ש חי"ח ע' 309
כרך טו ‹ חיי שרה-שק"מ כסלו ‹ שיחה א ‹ 183 לקו"ש חי"ח ע' 308
כרך כג ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ח ‹ 279 לקו"ש חי"ח ע' 308
כרך כג ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה י ‹ 303 לקו"ש חי"ח ע' 308

תורת מנחם 15

א - שנת ה'שי"ת ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'שי"ת לקו"ש חי"ח ע' 308
ז - שנת תשי"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ג', י"ח תשרי, ב' דחוה"מ סוכות ה'תשי"ג. לקו"ש חי"ח ע' 310
ח - שנת תשי"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשי"ג. לקו"ש חי"ח ע' 310
ט - שנת תשי"ג - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'תשי"ג. לקו"ש חי"ח ע' 310
יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ג' פ' פינחס, י"ב תמוז ה'תשי"ד. לקו"ש חי"ח ע' 308
יג - שנת תשט"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ג' פ' וישב, י"ט כסלו ה'תשט"ו. לקו"ש חי"ח ע' 310
טו - שנת תשט"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשט"ז. לקו"ש חי"ח ע' 310
טו - שנת תשט"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום א' פ' וישב, י"ט כסלו ה'תשט"ז. לקו"ש חי"ח ע' 310
כו - שנת תשי"ט - חלק שלישי ‹ בס"ד. ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ט לקו"ש חי"ח ע' 310
כח - שנת תש"כ - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שלח, כ"ג סיון, מבה"ח תמוז ה'תש"כ. לקו"ש חי"ח ע' 310
ד - שנת תשי"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות ה'תשי"ב. לקו"ש חי"ח ע' 310
לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת י"ט כסלו, ה'תשכ"ג לקו"ש חי"ח ע' 310
נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת ש"פ קרח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ח ע' 310
נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, ד' מנחם-אב, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ח ע' 313
סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ח ע' 310

מאמרים מלוקטים 2

חלק ד ‹ בס"ד. ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז ה'תשל"ו לקו"ש חי"ח ע' 314
חלק ד ‹ בס"ד. י"ג תמוז, ה'תשמ"ב לקו"ש חי"ח ע' 314

מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

תקס"ט ‹ כתיב ולקחתי דגני ‹ רנו לקו"ש חי"ח ע' 310