310

הרביעי" – הצום של ה"רביעי לחדשים"¹³.

לפי זה קשור תוכנו של חודש תמוז להיפוכה של השמחה – לפורענות, במיוחד כאשר משבעה עשר בתמוז והלאה מתחילים ימי בין המצרים, ימי אבילות.

מצד שני נתגלה בדורנו עוד יום מיוחד בחודש זה, שהוא בעל תוכן מנוגד – חג הגאולה – י"ב־י"ג תמוז, כאשר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר שוחרר באופן סופי ממאסר ומגלות. זו לא היתה גאולה פרטית, אלא כפי שהוא כותב במכתבו המפורסם¹⁴: "לא אותי בלבד גאל הקדוש־ברוך־הוא בי"ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה...", וזה כולל את כל סוגי היהודים. כלומר, זהו חג הגאולה לכל ישראל.

ולפי כל האמור לעיל מובן, שענין הגאולה הוא תוכן עיקרי וכללי של חודש תמוז כולו.

[אין להקשות: כיצד לא ידעו במשך כל הדורות עד לדורנו, שענין הגאולה הוא תוכנה של חודש תמוז, כי אם להיפך, היה ידוע, לפי התורה שבכתב, רק על ענין הפורענות שבו?

כי בתורה בכלל מוצאים, שמתגלים ומתחדשים באופן תמידי ענינים חדשים בה, ויחד עם זאת "הכל ניתן למשה מסיני"¹⁵, וההסבר לכך הוא, שלכל ענין יש זמן משלו שבו הוא צריך להתגלות¹⁶, ואשר מאז יש לקיימו, בדומה לימי הפורים¹⁷ וכדומה.

וכך גם בעניננו: דווקא עתה, בדור של עקבתא דמשיחא, בסמוך ממש לביאת גואל אחרון – מלך המשיח, זהו הזמן שבו צריך היה להתגלות ענין הגאולה שבתמוז.

ב. הניגודים שבשם "תמוז"

כשם שקיימים שני ימים מיוחדים בחודש תמוז, המנוגדים בתוכנם, כך קיימים ניגודים גם בשמו של החודש עצמו – "תמוז":

א) "תמוז" הוא שמה של עבודה זרה, כנאמר בתורה שבכתב, ביחזקאל¹⁸, "הנשים יושבות מבכות את התמוז" ("דמות א' שמחממים אותו..."¹⁹) – שזהו הקצה הירוד ביותר.

ב) מצד שני, מוסבר בהרחבה בספרי חסידות, שהחום העצום של תקופת תמוז, שנכלל במשמעות המילה "תמוז"