שיחה א

318שיחה א

פינחס

-

א. יש קשר בין פינחס לבין השמות "יוסף" ו"יצחק"

ימי הגאולה י"ב־י"ג תמוז בשנת תרפ"ז, כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר שוחרר ממאסרו, חלו בימים שלישי ורביעי של פרשת פינחס.

כך גם לגבי יום הולדתו, י"ב תמוז תר"ם¹, אומר הרבי², ש"בתקופה שבה קוראים בתורה את פרשת פינחס³ נולדתי .. והרוב המכריע של המאורעות שארעו עמי וסביבי .. נרמזות בהעלם ובגלוי בפרשת פינחס".

כלומר, גאולתו ועבודתו ועניניו של הרבי באופן כללי קשורים קשר הדוק לעניני פינחס, אשר על שמו נקראת הפרשה, כפי שנרמז גם בכך ששמו השני של בעל הגאולה – "יצחק" – הוא בגימטריא "פינחס"⁴, כנאמר בספר תמוז –

הזהר⁵. הגימטריא השווה של שני

השמות מצביעה על קשר פנימי

ביניהם⁶, במיוחד כאשר הגימטריא

מובאת בתורה.

רואים גם קשר בין פינחס לבין שמו

הראשון של בעל הגאולה – יוסף – כי

פינחס הוא מזרעו של יוסף, כמודגש

בתורה⁷ "ואלעזר בן אהרן לקח לו

מבנות פוטיאל ("מזרע יוסף שפטפט

ביצרו"⁸) לו לאשה ותלד לו את פינחס".

מכך שדוקא השם השני של בעל

הגאולה, יצחק, קשור לפינחס בגלוי –

פינחס בגימטריא יצחק – ואילו השם

הראשון, יוסף, קשור לפינחס באופן

נסתר, יש לומר, שהקשר שבין בעל

הגאולה לבין פינחס הוא דוקא בעבודה

הרוחנית המתבטאת בשם "יצחק",

ואילו הענין הקשור לשם "יוסף" הוא

נסתר יותר, כדלהלן.

ב. מסירות הנפש של הרבי בדומה לקנאות פינחס

הקשר הפשוט והגלוי⁹ שבין דרכו 318של בעל הגאולה לבין פינחס הוא בכך¹⁰, שמעשה פינחס הוא מעשה קנאות, "בקנאו את קנאתי"¹¹, הנובע מההלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"¹², וענין זה אינו דין בשולחן ערוך¹³. שחייבים לנהוג בו, כי קנאי "הבא לימלך – אין מורין לו"¹⁴.

יותר מכך: לא זו בלבד ש"אין מורין לו", אלא (לפי חלק מה"ראשונים"¹⁵) אין זו אפילו הוראה וציווי לקנאי, אלא "הרשות בידו".

בדומה לכך היתה גם דרכו של בעל הגאולה¹⁶ – "בקנאו את קנאתי". מסירות הנפש שלו למען הפצת התורה וחיזוק היהדות במדינה ההיא, – שגרמה למאסרו, היתה באופן שאין היא חובה על פי ההלכה, "אין מורין לו", אלא "רשות בידו", כפי שמוצאים בהלכה, שמסירות נפש שאינה למען שלושת הדברים של "יהרג ואל יעבור", אלא על יתר מצוות לא־תעשה, מצוות עשה וכדומה, איננה חובה וציווי, אלא "הרשות בידו"¹⁷.

ג. מעשה פינחס – מסירות נפש גם מצד הנשמה

ניתן לשאול: השוואה זו קשורה בעיקר לסוף פרשת בלק, ששם מסופר על מעשה הקנאות של פינחס, וכפי שבשנים רבות (הרוב?) חלים יום ההולדת וימי הגאולה י"ב־י"ג תמוז בשבוע¹⁸ של פרשת בלק¹⁹ – אך מהו הקשר גם לעניני פינחס הכתובים בפרשת פינחס?

כדי להבין זאת יש להקדים את המבואר בתלמוד הירושלמי²⁰ שמעשה פינחס היה "שלא ברצון חכמים", ו"ביקשו לנדותו²¹ אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם²² וגומר".

מכך מובנת יותר גדולת מעשה 319הקנאות שלו, כי לפני ש"קפצה עליו רוח הקודש", הוא ידע²³ שהמעשה הוא "שלא ברצון חכמים", כלומר, שלפי דעת חכמי התורה אין מקום להתנהגותו²⁴, ואם כך היתה קנאותו מסירות נפש לא של הגוף בלבד²⁵, אלא גם מצד הנשמה²⁶, כי זהו מעשה שאינו ברצון חכמי התורה עד כדי כך ש"ביקשו לנדותו" –

אך למרות כל זאת, כאשר ראה פינחס שזהו מצב של "וישב ישראל בשטים"²⁷ – "(אין אדם עובר עבירה אלא אם כן) נכנס בו רוח שטות"²⁸, ופרצה מגיפה בישראל²⁹, הרי במה נחשבת אצלו מסירות הגוף והנפש גם יחד, אם רק ביכלתו להביא לידי "השיב את חמתי מעל בני ישראל"!

ד. בפרשת פינחס מתגלית מסירות הנפש שמעל לתורה

דרך זו של "קנאו את קנאתי" באופן של מסירות נפש נובעת מעצם הנפש של היהודי, שנעלית במקורה מן התורה³⁰, ולכן גם מסירות נפש זו היא למעלה מההגבלות של התורה³¹. ולכן גם השכר על כך הוא: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", וזאת מעל להגבלות התורה, שהרי לפי התורה עוברת הכהונה בירושה מהאב לילדיו, וכיון שפינחס עצמו עדיין לא היה כהן³², לא היתה הכהונה יכולה לעבור "לזרעו אחריו...". אך כיון ש"קנא לאלקיו"²², קנאותו היתה 320"לאלקיו", מעל לגבולות התורה, לכן נתן לו הקדוש־ברוך־הוא את הכהונה "לו ולזרעו אחריו", על־אף שלפי הכללים שקבע הקדוש־ברוך־הוא בתורה אין מקום לדבר זה.

לפי זה מובן, שדוקא בפרשת פינחס, שבה אמר הקדוש־ברוך־הוא "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל", התגלה אופן הקנאות של פינחס, מתוך מסירות נפש בגופו ובנשמתו, שבלי להתחשב בכך שלמטה לא היה מעשהו ברצון חכמי התורה והם "ביקשו לנדותו", היה זה הרצון העליון לאמיתו, כפי שזה נעלה מן התורה.

ה. מסירות הנפש של הרבי – גם ברוחניות

בדומה לכך אנו מוצאים גם אצל בעל המאסר והגאולה: לא זו בלבד שפעולתו להפצת התורה וחיזוק היהדות נעשתה מתוך מסירות נפש בגופו ממש, על ענינים שלפי התורה אין חייבים למסור את הנפש עליהם, כאמור לעיל, ש"אין מורין לו",

אלא שהיה זה באופן שגם כמה מגדולי וחכמי ישראל בתקופה ההיא לא הבינו דרך זו ולא הסכימו עמה, והם נהגו אחרת³³, בדומה לאמור לעיל לגבי פינחס (מסירות נפש בכל צעד ושעל אשר גם כללה יהודים זולתו, כדלקמן);

ובמיוחד כאשר הפעילות סיכנה את כל עבודת הקודש שלו, כאמור לעיל³⁴, שהגזירה העיקרית שבגללה אסרו אותו היתה התמסרותו לחינוך תינוקות של בית רבן.

כלומר, יחד עם מסירות הנפש בגופו ממש היתה לו מסירות נפש גם בנשמתו, ברוחניות, בהעמידו בסכנה גם את כל עבודתו, וזאת מפני שהמצב במדינה ההיא נגע לעצם קיום היהודים והיהדות, שלא יכבה נר ישראל ח"ו, ולכן הוא לא התחשב בשום חישובים ושום הגבלות במסירות נפשו עבור יהודים.

וגם בעניננו, כאצל מעשה פינחס, נתגלה מאוחר יותר, לאחר השחרור מהמאסר, לעין כל³⁵, שהיה זה "אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל", שזוהי הדרך האמיתית וההכרחית במצב כזה, וגם למטה בגלוי הסכימו לדרך זו³⁶.

[ההבדל הוא, שהענין של "קנאין פוגעין בו" של מעשה פינחס נותר 321בגדר הלכה "ואין מורין לו", ואילו לגבי אופן העבודה הרוחנית של הרבי היווה עצם השחרור הוראה ברורה מלמעלה שזוהי הדרך האמיתית, ומורין כן,

כפי שראו בפועל שבעל הגאולה "הורה" כך ואף הדריך אחרים ל"הורות" כך.

דוקא דרך זו שמרה על גחלת היהדות של היהודים במדינה ההיא, אצלם ואצל "זרעו אחריו ברית כהונת³⁷ עולם"].

ו. מסירות הנפש של יצחק – גם ברוחניות

לפי זה יובן הקשר שבין פינחס לבין יצחק, כאמור לעיל שפינחס בגימטריא יצחק³⁸ – כי אופן זה של מסירות נפש קשור ונובע מעקידת יצחק – יצחק בשלימותו:

מסירות הנפש של יצחק לא היתה רק הקרבת הגוף כפשוטה³⁹, אלא גם מסירות נפש עמוקה ונעלית יותר – ברוחניות, כי בנוסף לכך שהיה זה, לכאורה, בניגוד להבטחת ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע"⁴⁰, היתה העקידה גם פעולה שבאמצעותה עלול היה להיעקר "העיקר ששתל אברהם"⁴¹ – עבודתם הרוחנית של אברהם ויצחק בנו⁴² בפרסום שמו של הקדוש־ברוך־הוא בעולם והמשכיותו של עם ישראל בכלל, ואף־על־פי־כן לא זו בלבד שיצחק הלך לקיים את ציווי ה' לאברהם, אלא הוא אף לא שאל כלל שאלות והלך בלב שלם⁴³.

ז. "גימל" – הכנה, "דלית" – ישום מעשי

בכל זאת יש הבדל בין עבודתו של פינחס לבין עבודתו של בעל הגאולה, כנרמז בכך ששמו של הרבי הוא יוסף יצחק, ולא יצחק בלבד⁴⁴.

322הדבר יובן לפי המבואר בתורת הקבלה והחסידות על ההבדל שבין יוסף לבין יצחק⁴⁵, שיוסף הוא בגימטריא שלש פעמים שם ב"ן, ויצחק – ארבע פעמים שם ב"ן.

במילים פשוטות יותר ניתן להבין את ההבדל לפי דברי הגמרא⁴⁶ אודות האותיות גימ"ל דל"ת – "גמול דלים", ש"גימל" רומזת ל"גומל חסדים", וה"דלת" – לדל.

ההסבר לכך הוא⁴⁷: משמעות ההבדל בין נתינת הצדקה – "גומל (גימל)" לבין קבלתה בפועל – "דל (דלת)" היא, שהענין של "גימל", הנתינה, היא ההכנה למעשה, ואילו אצל ה"דל", כאשר העני מקבל את הצדקה בפועל, מתבצע המעשה בפועל – "החייתה את נפש העני"⁴⁸.

מכך מובן לגבי כל נתינה ו"השפעה", שה"גימל" רומזת להכנה להשפעה, כשהיא אצל המשפיע בלבד, וה"דלת" רומזת להשלמת ההשפעה, קבלת השפע על ידי המקבל.

וכך גם לגבי האדם עצמו: "גימל" רומזת למצב שבו שרוי האדם בהכנה לפעולה, שבאופן כללי נכללים בכך כחות נפשו, שכל ומדות. ואילו התוצאה ויישום כחות אלו במעשה בפועל נרמזת ב"דלת".

ח. המשמעות של "ג'" ו"ד'" זה בהמשך לזה

לפי זה מובן הקשר שבין המספרים שלש וארבע הבאים זה בסמוך לזה: כל הורדת שפע ו"המשכה" נחלקת, באופן כללי, לשלושה (ג) סוגים וקוים, וסיום ההמשכה, כפי שהיא מתבטאת במעשה בפועל, היא הדבר הרביעי (ד), שבא לאחר ההמשכה של ג' הבחינות הקודמות.

[בדומה לענין העולמות: ישנם ג' עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, והעולם הרביעי⁴⁹ הוא עולם העשיה⁵⁰].

ולכן מצביעה "ג" (בסדר הספירות), לספירת היסוד – משפיע – הכוללת בתורה את כל ג' הקוים, ו"ד" מצביעה על ספירת המלכות (ה"רגל" הרביעית של ה"מרכבה"), המשפיעה בפועל בעולמות.

בדומה לכך שני הענינים הנרמזים בשני השמות יוסף ויצחק, המרכיבים ביחד שם אחד, ודוקא בסדר זה: קודם "יוסף" ואחר כך⁵¹ "יצחק", כי שניהם הם בהמשך זה לזה: יוסף הוא, כידוע^*, דרגת "יסוד", שהיא ההכנה להשפעה ולהמשכה עד שהיא מגיעה לפועל ("גימל" – גמול). והשם יצחק רומז לקבלת ההשפעה ("דלת" – 323דלים), ובאדם עצמו זהו המעשה בפועל, כאמור.

ובעבודת האדם באופן כללי: ההכנה עד המעשה בפועל – "ג" – היא בדרגת "נשמע", והעבודה בפועל – "ד" היא דרגת "נעשה".

ט. "פינחס" – "נעשה" בלבד, "יוסף יצחק" – "נעשה ונשמע"

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין אופן מסירות הנפש של פינחס לבין אופן מסירות הנפש של הרבי כפי שמובע בשמותיהם:

פינחס לא היה נשיא הדור, לא הוא צריך היה לצוות ללכת במסירות נפש, אלא הוא היה השליח⁵² אשר בצע את המעשה בפועל, ואצל שליח צריך להתבטא בעיקר ה"נעשה" – "פינחס" בגימטריא "יצחק", בבחינת "ד" (ד' פעמים שם ב"ן), ולא כל כך ההכנה ל"נעשה" (הענין של "נשמע"), כי זה עלול לפעמים להפריע לביצוע המעשה בשלימות⁵³.

וכיון שסוף מעשה במחשבה תחילה⁵⁴, סוף העשיה נוגעת ל"תחילה", שלפני המחשבה, אף לפני תחילת המחשבה⁵⁵, לכן השיג פינחס במסירות נפשו שמעל להגבלות התורה את הענין של "קנא לאלקיו" ו"בקנאו את קנאתי", כלומר, הוא הגיע עד דרגת "תחילה" הנעלית ממה שנקבע מצד "מחשבה תחילה", מצד דרגת התורה⁵⁶.

לפינחס היתה ההכנה של "נשמע", שהוא קבל מנשיא הדור, "משה רבינו", כפי שנרמז בדבריו "מקובלני ממך"⁵⁷, אך הענין של "נשמע" היה מוסתר אצלו אחר כך. בגלוי הודגש אצלו ביצוע השליחות: "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".

אבל אצל נשיא הדור, אשר "הנשיא הוא הכל"⁵⁸, צריכים להיות וישנם שני ענינים אלו בשלימותם, הן "נעשה" והן "נשמע", כפי שמודגשים בשמו "יוסף יצחק". הן ההכנה, "נשמע" – יוסף, והן קבלת ההשפעה, "נעשה" – יצחק.

וכפי ששני ענינים אלו נראו בפועל אצל בעל הגאולה והשמחה: מסירות נפש למען הפצת התורה והיהדות לכל סוגי היהודים, קטנים וגדולים: בניית מקוואות, שליחת רבנים, שוחטים, מוהלים וכדומה למקום שזקוקים להם שם, ארגון "חדרים" לתינוקות של בית רבן עבור לימוד "א־ב", שליחת 324מלמדים וכדומה – "נעשה", ומצד שני דרכו בהנהגה ללמוד ולגלות את הענינים העמוקים ביותר בנגלה שבתורה ובפנימיות התורה – עד רזין דרזין – "נשמע".

י. אצל שלוחי נשיא הדור העיקר הוא "נעשה"

כך מובן יותר הקשר שבין בעל הגאולה ושמו יוסף־יצחק לבין פינחס, וכן נלמדת הוראה לכל יהודי בעבודתו בפועל:

משלוחיו דרש הרבי ודורש גם עתה דרך של "חטוף ואכול חטוף ואישתי"⁵⁹, מעל לחישובים. כלומר: קודם כל צריך להיות הענין של "נעשה" "יצחק" בגימטריא "פינחס".

צריך לצאת החוצה ולהשפיע על יהודים לקיים תורה ומצוות. אך מי שעדיין אינו ממש מוכן לכך, הענין של "נשמע" בעניני התורה והמצוות שעליו להשפיע על יהודי זולתו עדיין חסר אצלו, בכל זאת צריך לקיים את ה"נעשה", ההתבטלות וההתמסרות ליהודי נוסף, כפי שהיה אצל פינחס, אשר מסר נפשו כדי להביא לידי "השיב את חמתי מעל בני ישראל". ובעצם השפעתו על היהודי השני, צריך להיות הדגש העיקרי על מעשה בפועל, כי המעשה הוא העיקר⁶⁰, וכך הוא "פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים דהרהור לאו כדבור דמי ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרוא... ואם הוציא בשפתיו ולא כיוון לבו יצא ידי חובתו"⁶¹.

ובמיוחד כאשר נמצאים בסוף תקופת הגלות, בסיום עקבתא דמשיחא, ואין פנאי לחכות עד שיושלם אצלו הענין של "נשמע", כי הנה־הנה משיח בא, וצריך לנצל כל רגע לעבודה במסירות נפש, של "נעשה".

ויותר מכך: כיוון שעושים זאת בשליחותו של נשיא הדור, יש בעבודה במילא הענין של "נשמע", בבחינת "יוסף", כפי שפינחס אמר "מקובלני ממך", כאמור. וכאשר הוא משפיע על יהודי אחר בענין של "נעשה", יש גם ליהודי זה ענין של "נשמע".

זה נרמז גם בשם יצחק שהוא ד' – ד' פעמים שם ב"ן – ש"ד" הוא המספר "ארבע", כל הארבעה, כולל ה"ג" שלפניו⁶², ולא רק ה"רביעי" בלבד.

ועל־ידי עבודה זו זוכים לגילוי פינחס הוא אליהו⁶³ מבשר הגאולה⁶⁴, 325שגם עבודתו קשורה ל"נעשה" – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..."⁶⁵,

וגם גאולה זו⁶⁶, הגאולה הרביעית, קשורה למספר ארבע, ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבוא⁶⁷, ד' כוסות של פורענות שהקדוש־ברוך־הוא עתיד להשקות את אומות העולם, וכנגדן עתיד הקדוש־ברוך־הוא להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות...⁶⁸, בקרוב ממש.