שיחה א

326שיחה א

פינחס

א. דברי רש"י על "ויהי אחרי המגפה...", והשאלה על כך

על המילים שמצטט רש"י מן הפסוק¹ "ויהי אחרי המגפה" הוא מוסיף "וגו'"^*1, כרמז לציווי מניית ישראל המופיע אחר כך: "ויאמר ה' אל משה... שאו את ראש כל עדת בני ישראל...", ומפרש: "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות".

בפשטות, וכדברי מפרש"י רש"י², כוונת רש"י היא: מהדגשת הפסוק "ויהי אחר המגפה..." מובן, שאין הכוונה רק לספר שהמנין היה לאחר המאורע הקודם^*, המגפה, אלא גם בקשר למגפה – ומתעוררת השאלה: מהו הקשר בין המגפה לבין מנין בני ישראל? את זאת מסביר רש"י באמצעות "משל לרועה... והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות".

אך קשה להסביר כך, כי המנין כבר אינו חידוש אצל התלמיד לאחר שרש"י כבר פירש בתחילת פרשת במדבר: "מתוך חבתן לפניו מונה אותן כל שעה", כאשר בביטוי "כל שעה" הכוונה היא לכל תקופה שבה חל שינוי במצב בני ישראל³, כפי שממשיך שם רש"י: "כשיצאו ממצרים... וכשנפלו בעגל... כשבא להשרות שכינתו..." – מבין התלמיד גם בעניננו, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה למנות את ישראל לאחר המגפה "מתוך חבתן לפניו", בדיוק כשם ש"וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים".

ואף אם נאמר שרש"י אינו רוצה לסמוך על כך שהתלמיד יזכור את אשר למד בפרשת במדבר, די היה אילו הזכיר בקיצור: "לידע מנין הנותרים".

ב. שאלות נוספות על המשל שמביא רש"י

בנוסף לכך יש להבין:

א) מה מוסיף המשל, שמביא רש"י, להבנת הנמשל? לכאורה גם הנמשל עצמו הוא ברור ופשוט גם ללא המשל⁴: משה רבינו, רועה ישראל, 327שמסר נפשו עבור צאן מרעיתו, מנה את ישראל כדי לדעת "מנין הנותרות" שעליו לרעות.

ב) ה"משל לרועה... והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות", שבו הרועה הוא החפץ לדעת "מנין הנותרות", אינו מתאים, לכאורה, לנמשל, שבו הקדוש־ברוך־הוא – בעל הצאן, ציוה למנות את ישראל, ולא מרצון ה"רועה", משה, מצד עצמו.

בדוחק ניתן לפרש את כוונת הנמשל, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה למשה דבר שהיה חשוב למשה, כפי שזה חשוב לרועה במשל, אך עדיין קשה:

רש"י היה יכול להביא מלכתחילה משל על "בעל הצאן" ולא על "רועה"?

ג) יותר מכך: בתנחומא⁵ ובבמדבר רבה⁶ אכן מובא משל "לזאב שנפל על הצאן הוצרך⁷ בעל הצאן למנותם..." – ורש"י משנה וכותב "משל לרועה..."⁸.

ד) והתמיהה אף חזקה יותר: רש"י עצמו מביא בפרשת תשא⁹, במנין בני ישראל לאחר "מעשה העגל מפני שנכנס בהם מגפה" – "משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם..." – ומדוע, אפוא, אומר רש"י כאן "משל לרועה..."?

ה) הבדלים נוספים: (א) בפרשת תשא אומר רש"י "משל... שנפל בה דבר", וכאן – "שנכנסו זאבים¹⁰ לתוך עדרו"? (ב) בפרשת תשא הוא מדגיש במשל את ענין החביבות – "להודיע שהיא חביבה עליו", ואילו כאן, במשל על הרועה, אין זה נזכר כלל¹¹, (ג) במדרשים נאמרים הביטויים "על הצאן" "לתוך הצאן"⁶ – ואילו רש"י משנה ואומר "לתוך עדרו".

328ג. מדוע מביא רש"י פירוש

שני?

לאחר מכן ממשיך רש"י: "דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירים במנין". מובן מדוע מביא פירוש זה כ"דבר אחר" ולא כפירוש הראשון והעיקרי, כי לפי פירוש זה אין מובן הקשר שבין "שאו..." לבין "ויהי אחרי המגפה¹². אך מצד שני אין מובן: מהו הקושי בפירוש הראשון שבגללו מביא רש"י את הפירוש השני, שלפיו אין קושי זה¹³?

ד. כוונת רש"י במלים "ויהי..." כשלעצמן

ההסבר לכך הוא:

רש"י אינו בא לפרש כאן רק את הקשר בין "ויהי אחר המגפה" לבין "שאו...", כי את זאת, כאמור, כבר יודעים מפירוש רש"י בפרשת תשא ובמדבר, אלא כוונתו לפרש ענין מוקשה במילים "ויהי אחר המגפה וגו'" כשלעצמן:

בסוף פרשת בלק מסופר שה"נצמדים לבעל פעור" נענשו בשני אופנים: (א) "ויחר אף ה' בישראל – שלח בהם מגפה"¹⁴ ו"המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף"¹⁵. (ב) "ויאמר... שופטי ישראל הרגו איש אנשיו"¹⁶, כפי שמסביר זאת רש"י¹⁷: "כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה¹⁸ רבוא ושמונה אלפים, 329כדאיתא בסנהדרין¹⁹, לפי חשבון זה יוצא, שההרוגים על־ידי שופטי ישראל היו יותר ממאה ושבעים²⁰ אלף²¹.

לפי זה מתעוררת תמיהה גדולה בפסוקנו: מדוע מודגש בפסוק "אחר המגפה", שהמנין היה כדי לדעת כמה נותרו מהמגפה, בעוד אשר לפי החישוב חשוב יותר לדעת את "מנין הנותרים" מכך ש"הרגו איש אנשיו", שבכך נהרגו יותר מאשר פי שבע²² ממספר "המתים במגפה"²³?!

כדי ליישב תמיהה זו מביא רש"י "משל לרועה שנכנסו זאבים...", כפי שיוסבר להלן.

ה. ההבדל בין מנין על־ידי בעל הצאן לבין מנין על־ידי הרועה

ההבדל בפשטות בין "בעל הצאן" המצווה על הרועה למנות את צאנו "לידע מנין הנותרות", לבין "רועה" המונה את הצאן בעצמו הוא:

כאשר בעל הצאן מורה למנות את הצאן כדי לדעת "מנין הנותרות" הרי הוא מתכוון בכך לבטא את חביבות הצאן, כפי שאומר רש"י בפרשת תשא: "מנה את צאני... להודיע שהיא חביבה עליו". כלומר, חשובה כאן רק העובדה שהכבשים שנספרים נותרו שלמים, ואין זה משנה אם הרועה היה אשם במה שאירע לכבשים האחרים או לא – העיקר היא שלמות הצאן ש"נותרו בהם".

לעומת זאת, כאשר הרועה מונה את הצאן "לידע מנין הנותרות", אין זה כדי להראות את חביבות ה"נותרות", אלא בעיקר בגלל תפקידו כרועה – במטרה להתמסר יותר ל"צאן הנותרות", לשומרן ממקרה דומה בפעם אחרת.

לכן מובן, שזה מתאים בעיקר כאשר הרועה חש עצמו אשם בחסרון צאן מן העדר. ואילו כאשר אירע הדבר באופן שהרועה לא היה יכול למנוע, אז אין נדרש ממנו למנות את הצאן כדי לדעת "מנין הנותרות", כי בעבודתו שלו, כרועה הצאן, לא נפגם דבר.

בכך מובן ההבדל, שבמשל "בעל הצאן", בפרשת תשא, אומר רש"י "שנפל בה דבר", וב"משל הרועה" – "שנכנסו זאבים":

330רועה אינו יכול לשמור צאנו מ"דבר", ולכן אין הוא אשם כאשר "נפל בה דבר". אך הוא יכול – ואדרבה, זהו תפקידו – לשמור על הצאן מפני זאבים, על ידי מקל וכדומה, ואם "נכנסו זאבים... והרגו בהן" הרי זו אשמת הרועה.

ולפיכך, במשל על "בעל הצאן", שבחביבותו לצאנו אין הבדל כיצד נפגע הצאן, אומר רש"י "נפל בה דבר" (והמצב בפרשת תשא היה דומה יותר ל"דבר"²⁴, כדלהלן). ואילו ב"משל לרועה..." הוא אומר "נכנסו זאבים...", כי מקרה כזה נוגע לאופן מילוי התפקיד של ה"רועה".

ו. ההבדל בין המצב במגפה למצב במעשה העגל

לפי זה מובנת התשובה לתמיהה שהוזכרה לעיל על המילים "ויהי אחרי המגפה" – על ידי "משל לרועה...":

כאשר "שופטי ישראל" הרגו "איש אנשיו" היה זה באופן שבית דין שפטו ודנו אותם למיתה, ומשה רבינו לא יכול היה להרגיש אשמה במותם, ולמנות עקב זאת את ה"נותרים".

אך לא כן היה ב"מגפה", שעצירתה היתה קשורה למשה, כפי שאומר רש"י בסוף פרשת בלק²⁵: "נתקבצו שבטו של שמעון... אמר להם משה זו אסורה... נתעלמה ממנו הלכה", ורק לאחר מכן, כאשר פינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה..."²⁶ והרג את זמרי, אז – "ותעצר המגיפה"²⁷. ואמנם, הענין ש"נתעלמה ממנו הלכה" בא מלמעלה בכוונה, כפי שאומר רש"י²⁶, "כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו" – הרי רק כלפי שמים גלוי שמשה לא היה אשם בכך, אך משה בעצמו יכול היה לחשוב, שהיתה זו שכחה²⁸, שעכבה בינתיים את עצירת המגפה²⁹.

לכן אומר רש"י, שהמנין "אחרי המגפה מוסבר על ידי "משל לרועה שנכנסו זאבים... והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות": זהו מנין אשר (א) נדרש ממשה, הרועה, (ב) "לידע מנין הנותרות" מן ה"מגפה", הוא ענין שיכול היה, לדעת משה, להימנע בדומה ל"שנכנסו זאבים לתוך עדרו...", או לפחות, ניתן היה להקטין את הנזק, והיו יותר נותרות.

לעומת זאת במעשה העגל, בפרשת תשא, היה משה בהר, ולא היה לו כלל קשר לתוצאות עונשי החטא, ולכן אין מקום לכך שמשה כרועה ימנה את צאן מרעיתו מצד עצמו.

לכן אומר שם רש"י (א) "משל לצאן החביבה על בעליה..." – שהמנין אינו מצד ה"רועה", אלא מצד "בעל הצאן", 331הקדוש־ברוך־הוא, כי (ב) זה בדומה לצאן "שנפל בה דבר, שהרועה אינו אשם בכך. והקדוש־ברוך־הוא מצווה למנותם כי אצל "בעל הצאן" חביבה הצאן, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה.

ז. המנין קשור לפטירת משה

אך פירוש זה אינו "חלק":

ישראל היו אז "בערבות מואב מעבר לירדן ירחו"³⁰ מוכנים להיכנס לארץ ישראל, וכבר נגזרה הגזירה "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ..."³¹, וממילא באה העת³² של "ונאספת (משה) אל עמיך"³³ – אשר על־כן נאמר (מיד לאחר מנין בני ישראל, ופרשת בנות צלפחד שהיתה בהמשך למנין), "עלה אל הר העברים הזה..."³⁴, ואחר כך ציוה הקדוש־ברוך־הוא על משה לסמוך את יהושע³⁵.

וכיון שמנין של רועה הוא, כדלעיל, כדי לדעת כיצד להנהיג את צאן מרעיתו להבא – להתמסר אליהם ולשומרם מפגיעות נוספות – צריך היה לשתף במנין זה גם את יהושע, כאלעזר, שצריך היה תיכף להיות רועה ישראל³⁶?

בדוחק ניתן לומר, שהקדוש־ברוך־הוא ידע שעד הסתלקותו של משה יעברו עוד מספר חדשים, לכן חשוב המנין למשה, לפחות לחדשים שבהם הוא יהיה עדיין הרועה³⁷.

אך כיון שהסבר זה לאי שיתוף יהושע – שיהיה רועה כעבור מספר חדשים במצב שונה לגמרי של ישראל ולמשך יותר מארבע עשרה שנים – "אינו חלק", מביא לכן רש"י פירוש נוסף, שהמנין אכן קשור לפטירת משה – "עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין".

אלא שהפירוש השני קשה יותר מן הראשון, כי³⁸ לפי זה אין המנין קשור ל"ויהי אחרי המגפה", אלא ל"קרב למות". ולכן מביאו רש"י רק כפירוש שני, והפירוש הראשון הוא העיקרי לפי פשוטו של מקרא.

ח. אין חביבות לגבי "בועל ארמית"

אך צריך להבין: אכן, מדוע היה כאן המנין מצד ה"רועה", משה רבינו, ולא מצד הקדוש־ברוך־הוא – בעל הצאן – בכוונה לדעת "כמה נותרו בהם להודיע 332שהיא חביבה...", ואז חשוב היה מספר הנותרים הן מן ה"מגפה" והן מ"הרגו איש אנשיו", כדלעיל, שלגבי בעל הצאן לא כל־כך חשוב כיצד נפגעו הצאן?

ההסבר לכך הוא:

ישראל עברו על חטא "בועל ארמית", שבו, כפי שפירש רש"י לפני כן"³⁹ "קנאין פוגעין בו", ללא שום עדות, בית דין וכדומה. בן החמש למקרא מבין כבר אפוא את החומרה היוצאת מן הכלל של עבירה זו, עד כדי כך שהיא הביאה לידי מותם של כמאתיים אלף יהודים, כפי שאומר על כך רש"י⁴⁰ "אלקיהם של אלה שונא זימה הוא" – ומובן, שלא ייתכן כאן ענין של חביבות (ומנין) עקב כך.

דבר זה יומתק בדרך ההלכה: בועל ארמית הוא חטא אשר, כלשון הרמב"ם⁴¹, "יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב... והבן מן הכותית אינו בנו...", וכפי שמסביר הרוגוצ'ובי⁴², שעל ידי חטא זה הוא "מאביד נפשות מישראל על ידי דאזיל זרעם בתרה".

כלומר⁴³: בכל העבירות האחרות, יהיו אשר יהיו, אין עוברים את ה"גבולות"⁴⁴ שהציב הקדוש־ברוך־הוא בין ישראל לעמים, כי גם לאחר שעוברים עבירה נשארים ישראל⁴⁵. ואילו בועל ארמית, אשר הבן שצריך היה להיות מ"נפשות מישראל" הוא "אזיל בתרה", ונהיה נכרי, הרי מדה כנגד מדה, שהוא נחשב "מחוץ" לצאן מרעיתו (לגבי ענין החביבות),

כהמשך לשון הרמב"ם: "ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש־ברוך־הוא מהם...",

ולכן אין כאן מנין של חביבות "לידע מנין הנותרות": אלו שלא חטאו אינם "נותרים" מן החוטאים – כאילו אין כלל קשר ביניהם.

ט. ההוראות הנלמדות מכך

מכך נלמדות הוראות בשני הקצוות:

מצד אחד רואים עד כמה פוגם החטא של בועל ארמית, שה"הפסד" אינו רק בכך "שאזיל זרעם בתרה", אלא גם החוטא עצמו מתנתק על ידי כך מצאן מרעיתו של הקדוש־ברוך־הוא.

וזוהי גם הוראה לגבי הזכות הגדולה והאחריות העצומה של אלה שיש בידם למחות ולעכב אפילו יחיד, ואפילו פעם אחת, מלהיכשל ר"ל בחטא זה – כולל אלו שכבר נכשלו בכך ר"ל.

ואילו מצד שני רואים, שלגבי הדאגה לצרכיהם, שמירה מפני זאבים 333וכדומה, הרי משה רבינו – הרועה הנאמן של כל ישראל, שמוסר נפשו עבור כל יהודי⁴⁶ – מתמסר גם ליהודים כאלו⁴⁷, עד כדי כך שגם הם נחשבים לצאן מרעיתו, והמנין הוא "לידע מנין הנותרות"⁴⁸, גם הם חלק מ"עדרו", ויותר מכך – אין הם חלק "בקצה המחנה"⁴⁹, אלא "תוך עדרו",

והנהגה זו נעשית תורה והוראה לכל יהודי. שלהם אומרים⁵⁰: זכרו תורת משה עבדי.