332
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שהיא חביבה...", ואז חשוב היה מספר הנותרים הן מן ה"מגפה" והן מ"הרגו איש אנשיו", כדלעיל, שלגבי בעל הצאן לא כל־כך חשוב כיצד נפגעו הצאן?
ההסבר לכך הוא:
ישראל עברו על חטא "בועל ארמית", שבו, כפי שפירש רש"י לפני כן"39 "קנאין פוגעין בו", ללא שום עדות, בית דין וכדומה. בן החמש למקרא מבין כבר אפוא את החומרה היוצאת מן הכלל של עבירה זו, עד כדי כך שהיא הביאה לידי מותם של כמאתיים אלף יהודים, כפי שאומר על כך רש"י40 "אלקיהם של אלה שונא זימה הוא" – ומובן, שלא ייתכן כאן ענין של חביבות (ומנין) עקב כך.
דבר זה יומתק בדרך ההלכה: בועל ארמית הוא חטא אשר, כלשון הרמב"ם41, "יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב... והבן מן הכותית אינו בנו...", וכפי שמסביר הרוגוצ'ובי42, שעל ידי חטא זה הוא "מאביד נפשות מישראל על ידי דאזיל זרעם בתרה".
כלומר43: בכל העבירות האחרות, יהיו אשר יהיו, אין עוברים את ה"גבולות"44 שהציב הקדוש־ברוך־הוא בין ישראל לעמים, כי גם לאחר שעוברים עבירה נשארים ישראל45. ואילו בועל ארמית, אשר הבן שצריך היה להיות מ"נפשות מישראל" הוא "אזיל בתרה", ונהיה נכרי, הרי מדה כנגד מדה, שהוא נחשב "מחוץ" לצאן מרעיתו (לגבי ענין החביבות),
כהמשך לשון הרמב"ם: "ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש־ברוך־הוא מהם...",
ולכן אין כאן מנין של חביבות "לידע מנין הנותרות": אלו שלא חטאו אינם "נותרים" מן החוטאים – כאילו אין כלל קשר ביניהם.
ט. ההוראות הנלמדות מכך
מכך נלמדות הוראות בשני הקצוות:
מצד אחד רואים עד כמה פוגם החטא של בועל ארמית, שה"הפסד" אינו רק בכך "שאזיל זרעם בתרה", אלא גם החוטא עצמו מתנתק על ידי כך מצאן מרעיתו של הקדוש־ברוך־הוא.
וזוהי גם הוראה לגבי הזכות הגדולה והאחריות העצומה של אלה שיש בידם למחות ולעכב אפילו יחיד, ואפילו פעם אחת, מלהיכשל ר"ל בחטא זה – כולל אלו שכבר נכשלו בכך ר"ל.
ואילו מצד שני רואים, שלגבי הדאגה לצרכיהם, שמירה מפני זאבים
הערות
- 39. בלק כה, ז.
- 40. בלק כד, יד.
- 41. הל' איסו"ב פי"ב ה"ז. נעתק בטור ורמ"א אה"ע סט"ז ס"ב.
- 42. עה"ת – פרשתנו ע' רסב.
- 43. ראה בכ"ז בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 158 ואילך.
- 44. ראה פרש"י קורח טז, ה.
- 45. סנהדרין מד, רע"א.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ב:ז׳ - הטקסט מספריא
עון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי י"י.
רש"י על במדבר ט״ז:ה׳ - הטקסט מספריא
בקר וידע וגו'. עַתָּה עֵת שִׁכְרוּת הוּא לָנוּ וְלֹא נָכוֹן לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו, וְהוּא הָיָה מִתְכַּוֵּן לִדְחוֹת שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בָהֶם (שם):
בקר וידע ה' את אשר לו. לַעֲבוֹדַת לְוִיָּה:
ואת הקדוש. לִכְהֻנָּה:
והקריב. אוֹתָם אליו; וְהַתַּרְגּוּם מוֹכִיחַ כֵּן "וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי", "יְקָרֵב לְשִׁמּוּשֵׁיהּ"; וּמִ"אַ בקר, אָ"ל מֹשֶׁה, גְּבוּלוֹת חָלַק הַקָּבָּ"ה בְּעוֹלָמוֹ, יְכוֹלִים אַתֶּם לַהֲפֹךְ בֹּקֶר לְעֶרֶב? כֵּן תּוּכְלוּ לְבַטֵּל אֶת זוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וַיַּבְדֵּל" (בראשית א'), כָּךְ "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ" וְגוֹ' (דהי"א כ"ג):
בקר וידע וגו׳ TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN [WHO ARE HIS] — “Now (this hour of the day)” — he meant — “is a time of excessive drinking, and it is therefore not proper to appear before Him”. But his real intention in postponing the matter was that perhaps they might repent (abandon their opposition) (Midrash Tanchuma, Korach 5).
'בקר וידע ה את אשר לו TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN WHO ARE TO BE HIS for the Levitical service,
ואת הקדוש AND HIM WHO IS HOLY enough for the priesthood,
והקריב AND HE WILL BRING them אליו UNTO HIM. The Targum proves that this is so (i.e. that Scripture alludes to two different matters), for it renders the first phrase by “He will bring near to Him”, and the second by “He will bring near to His service”. — A Midrashic explanation of the word בקר (instead of the more usual מחר) is the following: Moses said to him (Korah): “The Holy One, blessed be He, has assigned bounds in His world; can you, perhaps, change the morning into evening? Just as little, will you be able to make this (Aaron’s appointment as High Priest) of none effect, — as indeed it states, (Genesis 1:5) “and it was evening and it was morning… (Genesis 1:4) “and God separated (ויבדל) [light from darkness]”; and in the same sense (that the separation should be of a permanent character) it states, (I Chronicles 23:13) “and Aaron was separated (ויבדל) that he should be sanctified [as most holy … to minister unto him]” (Midrash Tanchuma, Korach 5).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.