331
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הקדוש־ברוך־הוא, כי (ב) זה בדומה לצאן "שנפל בה דבר, שהרועה אינו אשם בכך. והקדוש־ברוך־הוא מצווה למנותם כי אצל "בעל הצאן" חביבה הצאן, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה.
ז. המנין קשור לפטירת משה
אך פירוש זה אינו "חלק":
ישראל היו אז "בערבות מואב מעבר לירדן ירחו"30 מוכנים להיכנס לארץ ישראל, וכבר נגזרה הגזירה "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ..."31, וממילא באה העת32 של "ונאספת (משה) אל עמיך"33 – אשר על־כן נאמר (מיד לאחר מנין בני ישראל, ופרשת בנות צלפחד שהיתה בהמשך למנין), "עלה אל הר העברים הזה..."34, ואחר כך ציוה הקדוש־ברוך־הוא על משה לסמוך את יהושע35.
וכיון שמנין של רועה הוא, כדלעיל, כדי לדעת כיצד להנהיג את צאן מרעיתו להבא – להתמסר אליהם ולשומרם מפגיעות נוספות – צריך היה לשתף במנין זה גם את יהושע, כאלעזר, שצריך היה תיכף להיות רועה ישראל36?
בדוחק ניתן לומר, שהקדוש־ברוך־הוא ידע שעד הסתלקותו של משה יעברו עוד מספר חדשים, לכן חשוב המנין למשה, לפחות לחדשים שבהם הוא יהיה עדיין הרועה37.
אך כיון שהסבר זה לאי שיתוף יהושע – שיהיה רועה כעבור מספר חדשים במצב שונה לגמרי של ישראל ולמשך יותר מארבע עשרה שנים – "אינו חלק", מביא לכן רש"י פירוש נוסף, שהמנין אכן קשור לפטירת משה – "עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין".
אלא שהפירוש השני קשה יותר מן הראשון, כי38 לפי זה אין המנין קשור ל"ויהי אחרי המגפה", אלא ל"קרב למות". ולכן מביאו רש"י רק כפירוש שני, והפירוש הראשון הוא העיקרי לפי פשוטו של מקרא.
ח. אין חביבות לגבי "בועל ארמית"
אך צריך להבין: אכן, מדוע היה כאן המנין מצד ה"רועה", משה רבינו, ולא מצד הקדוש־ברוך־הוא – בעל הצאן – בכוונה לדעת "כמה נותרו בהם להודיע
הערות
- 30. ס"פ חוקת.
- 31. חוקת כ, יב.
- 32. ואף שכבר נצטווה (פרשתנו כה, יז) "צרור את המדינים גו'" – אי"ז ציווי למלחמה, כ"א (כפרש"י) "עליכם לאייב אותם". וכדמוכח מהא שנאמר לו אח"כ בדיבור בפ"ע (מטות לא, ב) "נקום נקמת בנ"י מאת המדינים גו'". אבל ראה פרש"י פרשתנו (שם, יח): לא צוה להשמיד כו'.
- 33. פרשתנו כז, יג. וראה פרש"י שם, טו.
- 34. שם, יב. וראה פרש"י שם.
- 35. שם, יח ואילך.
- 36. ולהעיר מאלשיך כאן.
- 37. וגם: עדיין חשב משה "שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ" (פרש"י פרשתנו שם, יב).
- 38. אבל מ"ש בשפ"ח ד"קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה" – י"ל שהרי תיכף לאחרי המנין נאמר "עלה גו' ונאספת גו'", כנ"ל בפנים. וראה רע"ב כאן.
רש"י על במדבר כ״ז:ט״ו - הטקסט מספריא
וידבר משה אל ה' וגו'. לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָן שֶׁל צַדִּיקִים, כְּשֶׁנִּפְטָרִים מִן הָעוֹלָם מַנִּיחִים צָרְכָּן, וְעוֹסְקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר (ספרי):
לאמר. אָמַר לוֹ, הֲשִׁיבֵנִי אִם אַתָּה מְמַנֶּה לָהֶם פַּרְנָס אִם לָאו (שם):
'וידבר משה אל ה וגו׳ AND AND MOSES SPAKE TO THE LORD, [LET THE LORD … SET A MAN OVER THE CONGREGATION] — This statement serves to show the praise of the righteous: when they are about to depart from the world, they abandon all thought of their own affairs and occupy themselves with the affairs of the community (Sifrei Bamidbar 138).
לאמר saying (more lit., to say, i.e., that God should say, or answer him) — He said to Him, “Answer me whether You will appoint a leader for them or not” (Sifrei Bamidbar 138).
רש"י על במדבר כ״ז:י״ב - הטקסט מספריא
עלה אל הר העברים. לָמָּה נִסְמְכָה לְכָאן? כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, אָמַר אוֹתִי צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַנְחִיל, שֶׁמָּא הֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְאֶכָּנֵס לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה גְּזֵרָתִי בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. דָּ"אַ — כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מֹשֶׁה לְנַחֲלַת בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שָׂמַח וְאָמַר, כִּמְדֻמֶּה שֶׁהֻתַּר לִי נִדְרִי; מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר עַל בְּנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, נִכְנַס לַשַּׁעַר וְהוּא אַחֲרָיו, לֶחָצֵר וְהוּא אַחֲרָיו, לַטְּרַקְלִין וְהוּא אַחֲרָיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִכָּנֵס לַקִּיטוֹן, אָמַר לוֹ בְּנִי מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה אָסוּר לִכָּנֵס (ספרי):
עלה אל הר העברים GO UP INTO [THIS] MOUNT ABARIM — Why does this follow immediately here? Because when the Holy One, blessed be He, said to Moses, (v. 7) “Thou shalt surely give them an inheritance in the land” he (Moses) said, “It is me that the Omnipresent has commanded to apportion the inheritance. Perhaps then the decree that I must die in the wilderness is annulled and I shall enter the Promised Land!” Whereupon God said to him, “My decree remains exactly as it was” (Midrash Tanchuma, Pinchas 9). — Another explanation: As soon as Moses entered into the territory of the sons of Gad and the sons of Reuben (the eastern side of the Jordan, which, having been assigned to these tribes, might be regarded as part of the Promised Land), he rejoiced, saying, “It seems to me that the vow regarding me has been annulled in my favour”. God, therefore, said to him, My decree remains exactly as it was. A parable! It may be compared to the case of a king who decreed against his son that he should not enter the door of his palace. He (the king) entered within the gate, and he (the son) went after him (without the father raising any objection); to the audience chamber, and he after him. But as soon as he was about to enter his sleeping-chamber (his private room) he said to him, “My son, from here and further on you may not go” (Sifrei Bamidbar 134:4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.