330
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
רועה אינו יכול לשמור צאנו מ"דבר", ולכן אין הוא אשם כאשר "נפל בה דבר". אך הוא יכול – ואדרבה, זהו תפקידו – לשמור על הצאן מפני זאבים, על ידי מקל וכדומה, ואם "נכנסו זאבים... והרגו בהן" הרי זו אשמת הרועה.
ולפיכך, במשל על "בעל הצאן", שבחביבותו לצאנו אין הבדל כיצד נפגע הצאן, אומר רש"י "נפל בה דבר" (והמצב בפרשת תשא היה דומה יותר ל"דבר"24, כדלהלן). ואילו ב"משל לרועה..." הוא אומר "נכנסו זאבים...", כי מקרה כזה נוגע לאופן מילוי התפקיד של ה"רועה".
ו. ההבדל בין המצב במגפה למצב במעשה העגל
לפי זה מובנת התשובה לתמיהה שהוזכרה לעיל על המילים "ויהי אחרי המגפה" – על ידי "משל לרועה...":
כאשר "שופטי ישראל" הרגו "איש אנשיו" היה זה באופן שבית דין שפטו ודנו אותם למיתה, ומשה רבינו לא יכול היה להרגיש אשמה במותם, ולמנות עקב זאת את ה"נותרים".
אך לא כן היה ב"מגפה", שעצירתה היתה קשורה למשה, כפי שאומר רש"י בסוף פרשת בלק25: "נתקבצו שבטו של שמעון... אמר להם משה זו אסורה... נתעלמה ממנו הלכה", ורק לאחר מכן, כאשר פינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה..."26 והרג את זמרי, אז – "ותעצר המגיפה"27. ואמנם, הענין ש"נתעלמה ממנו הלכה" בא מלמעלה בכוונה, כפי שאומר רש"י26, "כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו" – הרי רק כלפי שמים גלוי שמשה לא היה אשם בכך, אך משה בעצמו יכול היה לחשוב, שהיתה זו שכחה28, שעכבה בינתיים את עצירת המגפה29.
לכן אומר רש"י, שהמנין "אחרי המגפה מוסבר על ידי "משל לרועה שנכנסו זאבים... והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות": זהו מנין אשר (א) נדרש ממשה, הרועה, (ב) "לידע מנין הנותרות" מן ה"מגפה", הוא ענין שיכול היה, לדעת משה, להימנע בדומה ל"שנכנסו זאבים לתוך עדרו...", או לפחות, ניתן היה להקטין את הנזק, והיו יותר נותרות.
לעומת זאת במעשה העגל, בפרשת תשא, היה משה בהר, ולא היה לו כלל קשר לתוצאות עונשי החטא, ולכן אין מקום לכך שמשה כרועה ימנה את צאן מרעיתו מצד עצמו.
לכן אומר שם רש"י (א) "משל לצאן החביבה על בעליה..." – שהמנין אינו מצד ה"רועה", אלא מצד "בעל הצאן",
הערות
רש"י על שמות ט״ז:כ״ב - הטקסט מספריא
לקטו לחם משנה. כְּשֶׁמָּדְדוּ אֶת לְקִיטָתָם בְּאָהֳלֵיהֶם מָצְאוּ כִפְלַיִם, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: לֶחֶם מִשְׁנֶה – מְשֻׁנֶּה, אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּנָּה לְשֶׁבַח בְּרֵיחוֹ וְטַעְמוֹ (שם):
ויגידו למשה. שְׁאָלוּהוּ מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם; וּמִכָּאן יֵשׁ לִלְמֹד שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיד לָהֶם מֹשֶׁה פָּרָשַׁת שַׁבָּת שֶׁנִּצְטַוָּה לוֹמַר לָהֶם וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וְגוֹ', עַד שֶׁשָּׁאֲלוּ מַה זֹּאת, אָמַר לָהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שֶׁנִּצְטַוֵּיתִי לוֹמַר לָכֶם, וְלְכָךְ עֲנָשׁוֹ הַכָּתוּב שֶׁאָמַר לוֹ עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם, וְלֹא הוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל:
לקטו לחם משנה THEY COLLECTED DOUBLE BREAD — when they measured in their tents what they had gathered they found it double — two Omers for each person (cf. Rashi on v. 5). (Rashi appears to supply אשר before לקטו: It came to pass on the sixth day, what they gathered אשר לַקטו, was double bread.) A Midrashic explanation is that משנה in לחם משנה signifies מְשֻׁנָּה different, changed, — that day it was changed for the better as regards its smell and its taste (Tanchuma Yashan).
ויגידו למשה AND THEY TOLD IT TO MOSES — They asked him, “How is this day different from other days?” — From this we may learn that Moses had not yet told them the section regarding the Sabbath which he had been commanded to say to them: (v. 5) “And it shall come to pass on the sixth day they shall prepare etc.” — he did not do this until they asked him, “What is this?” Then he said to them, (v. 23) “This is that which the Lord hath said” this is that which I was commanded to say to you previously, but I forgot to do so (Cf. Shemot Rabbah 25:10). On this account Scripture (God) punished him, in that He said to him, (v. 28) “How long will ye refuse [to keep my commandments]”, and He did not exclude him from the general body, by saying, “how long will they refuse etc.”
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.