שיחה ב

334שיחה ב

פינחס

א. השאלה על "ויאמר משה... ככל אשר ציוה

ה'..."

בסוף הפרשה, לאחר פירוט הקרבנות: תמיד, מוספי השבת, ראש חודש ומוספי כל מועד, נאמר: "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה".

מדוע צריכה התורה לציין שמשה מסר לבני ישראל כל זאת, וכי הכרחי להודיע שמשה קיים את ציווי ה' אליו¹ "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני..."?

והרי במספר מקומות² אנו מוצאים, שכתוב רק ציווי ה' אל משה, ולא מסירת הציווי על ידי משה לישראל (והסיבה לכך פשוטה: מובן מאליו, שאם הקדוש־ברוך־הוא אמר את הדברים למשה כדי שיעבירם לישראל, בודאי ביצע זאת משה, והדבר פשוט כל־כך, עד אשר רש"י אינו מציין זאת בפירושו³), ומדוע, אפוא, צריכה התורה כאן לספר זאת?

רש"י מפרש על כך: להפסיק הענין,

ב דברי רבי ישמעאל⁴, לפי שעד כאן דבריו של מקום, ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחילה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו".

אך צריך להבין: אמנם, אילו לא נכתב הפסוק "ויאמר משה אל בני ישראל....", היה משתמע מן הפסוקים (כיון שמיד לאחר־כך כתובה פרשת נדרים שהיא "מתחלת בדבורו של משה"), שהפרשה הקודמת לא נמסרה על ידי משה לישראל. אבל, בכל זאת, כיצד תיתכן בכלל מחשבה כזאת, שמשה לא קיים את הוראת ה' "צו את בני ישראל ואמרת אליהם"⁵?

334ב. השאלות על פירוש רש"י, ופירוש הרמב"ן

הרמב"ן מסביר את דברי רבי ישמעאל⁶ "להפסיק הענין" כך: אילו לא נכתב הפסוק "ויאמר משה..." לא היו יודעים לאיזו פרשה מוסב הפסוק⁷ "וידבר משה אל ראשי המטות...": אם לאחריו – לדינים שבפרשת מטות, או שמא לפניו – לדינים שבפרשתנו. לכן נאמר בסוף פרשתנו "ויאמר משה אל בני ישראל...", כדי "להפסיק הענין", כדי שידעו שבמילים "וידבר משה אל ראשי המטות...", מתחיל ענין חדש – ענין הנדרים.

וכך היא המשמעות של "להפסיק הענין" – "במקומות רבים בספרא ובספרי", כפי שאומר הרמב"ן, וכפי שהוא אף מוסיף, שרש"י עצמו אומר⁸ על הפסוק (שבהמשך פרשת מטות⁹) "ועתה הרגו... וכל אשה... הרגו", שהפעם השניה של "הרגו" נאמרה כדי "להפסיק הענין". כלומר, שאילו לא היתה נכתבת בשנית, לאחר "וכל אשה...", המילה "הרגו", לא היו יודעים אם המילים "וכל אשה..." משתייכות לקבוצה הקודמת, של "הרגו כל זכר...", או לקבוצה שבהמשך¹⁰ "וכל הטף... החיו לכם".

אבל את פירוש רש"י כאן אי אפשר להסביר כך. כי רש"י משנה את סגנון ה"ספרי"¹¹ ("איני יודע במה ענין מדבר"), וכותב בפירוש, שלולא הפסוק "ויאמר משה..." ניתן היה לטעות, ולחשוב ש"לא אמר להם זו (אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו"), ולא כפירוש הרמב"ן, שניתן היה לטעות ולחשוב שהפסוק שאחר־כך "וידבר משה אל ראשי המטות..." משתייך לפסוקים שלפניו¹².

ג. השינוי בפרשת אמור

בנוסף לכך, צריך להבין, כשאלת הרמב"ן: גם בפרשת אמור, בסוף פרשת המועדות, אומרת התורה¹³ "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל". ואכן, מוצאים במדרשי חז"ל¹⁴ מספר הסברים לנחיצות שבכתיבת פסוק זה, ואילו רש"י אינו מסביר זאת.

335ואין מובן: אם לפי פשוטו של מקרא יש צורך להסביר מדוע מספרת התורה שמשה העביר את ציווי ה' אודות המועדים לישראל, צריך היה רש"י להסביר זאת במקום שנתקלים בכך בתורה בפעם הראשונה¹⁵ (בפרשת אמור), ולא להמתין עד לפסוקנו?

יותר מכך: את הסברו של רש"י – "עד כאן דבריו של מקום..." – אי אפשר לומר בפרשת אמור, כי שם מתחילה הפרשה שאחרי־כן ב"דבריו של מקום" – "וידבר ה' אל משה לאמר".

ד. ההסבר להדגשת התורה לגבי מסירת הפרטים לישראל בפרשת אמור

הטעם שדווקא כאן מתעוררת השאלה – מדוע צריך לכתוב שמשה העביר את הציווי לבני ישראל, ולא בפרשת אמור – אפשר להסביר באופן פשוט ביותר:

פרשת המועדות שבפרשת אמור נאמרה בסמוך להקמת המשכן¹⁶ (אפילו לפני מנין בני ישראל – "באחד לחודש השני" – שאודותיו מסופר בחומש במדבר¹⁷). ובין המצוות וההלכות המפורטות שם, ישנן כאלה המתבצעות רק בארץ ישראל, לדוגמא: עומר¹⁸, חדש¹⁹, שתי הלחם²⁰.

לפיכך ניתן היה לחשוב: אמנם, משה בודאי העביר את כל ציוויי ה' לישראל – ויותר מכך: בדרך כלל הוא עשה זאת מיד לאחר שמיעת הציווי מהקדוש־ברוך־הוא, כפי שמובן מפירוש רש"י, במתן תורה²¹, "שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם" – אבל במקרה זה הוא לא העביר את כל הפרטים מיד, כי אין הם חשובים למעשה מיד²² באותו זמן²³, 336כאשר משה היה עסוק²⁴ בטיפול בכל "הדבר הקשה" אשר "יביאון אל משה"²⁵, וב"הודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון"²⁶ בחיי היום יום.

וזאת, במיוחד לפי הדעה של הברייתא, המובאת בפירוש רש"י בפרשת אמור²⁷, שפרשת המועדות שם נאמרה לאחר פרשת הדגלים, והיו, אפוא, פרשיות רבות²⁸ אחרות, שהיו חשובות באותו זמן למעשה. לדוגמא: מנין בני ישראל, דגלים, מסעות, פסח שני ועוד.

לכן מוסיפה שם התורה בסוף "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", כדי להדגיש, שמשה העביר לבני ישראל מיד את כל פרטי הדינים שבפרשה זו, וזה עצמו מלמדנו, שכוונת ההוראה למשה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה'..." היא, שהוא יעביר לבני ישראל את כל הפרטים מיד.

לעומת זאת בפרשתנו, אין סיבה לדחות את מסירת הדברים, ומובן מאליו, שמיד לאחר הוראת ה' "צו את בני ישראל ואמרת אליהם..." העביר משה לבני ישראל את כל הדינים. ובמיוחד, כאשר מדובר בסיום ארבעים השנים, ואם לא עכשיו – אימתי^*?

ותמוה: מדוע נכתב הפסוק "ויאמר משה אל בני ישראל..."?

על כך עונה רש"י "להפסיק הענין... שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו", כפי שיוסבר להלן סעי' ז. ה. ההסבר לציון שמו של

רבי ישמעאל

לפי זה מובן מדוע מציין רש"י את שמו של בעל המאמר – "דברי רבי ישמעאל"²⁹:

ההסבר שלעיל על הצורך בכתיבת הפסוק "וידבר משה... אל בני ישראל" בפרשת אמור – שאילולא כן ניתן היה לחשוב שהוא דחה זאת למועד מאוחר 337יותר (שלפי הסבר זה צריך לחפש הסבר לפסוק שבפרשתנו) – מתאים רק לפי דעת רבי ישמעאל³⁰, ש"כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד"³¹, שלפי זה אפשר לומר, כדלעיל, שמשה דחה את מסירת פרטי הדינים של פרשת המועדות.

אבל לפי הדעה החולקת עליו – רבי עקיבא – הסוברת ש"כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב"³¹, יוצא, שנאמרו כל פרטי המצוות גם כאשר לא היו חשובים למעשה. ואם כך, מדוע נחשוב שמשה דחה את מסירת הדינים למועד מאוחר יותר?

לפי זה יש לומר, שבהתאם לשיטת רבי עקיבא אין זה כלל קושי מלכתחילה – כי הוא סובר שזוהי דרך התורה³², שלפעמים נכתב דיבור ה' אל משה, לפעמים – דיבור משה לבני ישראל, ולפעמים – שניהם. ולכן, אין כלל קושי גם על הפסוק שבפרשתנו.

ואין לשאול: מדוע אי אפשר לומר תירוץ זה – שהפסוק לא נכתב כדי למנוע טעות בהבנת הפרשה, אלא מפני דרך הכתוב בלבד – גם לפי רבי ישמעאל?

כי יש לומר, שבזה תלויה המחלוקת הנ"ל בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל:

לפי רבי עקיבא, ש"כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב", צריך לומר, שלמרות שכל המצוות נאמרו, בכלליהן ובפרטיהן, שלוש פעמים: בסיני, באוהל מועד, ובערבות מואב, בכל זאת, אין התורה מפרטת את השלוש הפעמים בכל המצוות, ורק חלק מהן מפורטות פעמיים,

וכך בעניננו: פעם אחת מפרטת התורה גם את דברי משה לבני ישראל, ופעם אחרת – לא³³.

אך ההסבר לדברי רבי ישמעאל ש"כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד" אפשר לומר³⁴: לדעתו – באופן כללי כל פרט נכתב בתורה כפי שהיה במציאות, אלא־אם־כן יש הכרח לשנות. לכן הוא סובר, שפרטי המצוות נאמרו במקום ששם הם מפורשים בתורה, ולא שלוש פעמים³⁵.

וכך בעניננו: כיון שהתורה מפרטת דוקא כאן "וידבר משה... אל בני 338ישראל", צריך לומר, שיש כאן חידוש, השייך דוקא לפרשה זו.

ו. עניני המועדות – בשתי פרשיות, וההסבר לכך

עניני המועדות מחולקים לשתי פרשיות:

(א) בפרשת אמור, ששם מודגש בעיקר איסור מלאכה והמצוות של כל מועד, אך גם מוזכרים שם הקרבנות של כל יום טוב. (ב) בפרשתנו, שבה הדגש העיקרי הוא על פרטי הקרבנות שהביאו בכל יום, שבת, ראש חודש, יום טוב, אך נזכר גם איסור המלאכה.

את הסיבה לכך ניתן להסביר בשתי דרכים:

א) ענינים אלו נאמרו למשה כשתי פרשיות נפרדות בזמנים שונים: פרשת אמור – בסמוך להקמת המשכן, ופרשתנו – בסיום ארבעים השנים.

[פרשת הקרבנות שבפרשתנו לא נאמרה מיד לאחר הקמת המשכן, למרות שבפשטות נראה שהקריבו את כל הקרבנות גם במדבר³⁶ – חוץ מאלה שמצויין בהם "כי תבואו אל הארץ" – וזאת מפני ההסבר שלהלן:

תכלית פרשתנו היא: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם..." – הזירוז וההוראה לכל ישראל³⁷, שקרבנות הציבור יוקרבו בזמנם. ואילו פרטי הקרבנות עצמם כבר נאמרו למשה לפני כן, והוא העבירם ליחידים שעסקו בהקרבת הקרבנות – אהרן ובניו הכהנים].

ב) שתי הפרשיות נאמרו למשה ביחד³⁸. ואדרבה: פרשת הקרבנות שבפרשתנו נאמרה לפני פרשת המועדות שב"אמור", ואשר־על־כן כתוב בפרשת המועדות³⁹ "והקרבתם אשה..." סתם, ללא פירוט הקרבן, כי פרטי הקרבנות כבר נאמרו למשה לפני כן.

אך למרות זאת קבעה התורה את פרשת הקרבנות כאן בפרשתנו, בסוף ארבעים שנה, לפי הכלל, שמביא רש"י במספר מקומות בפירושו⁴⁰, "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

339ולפי הסבר זה – ששתי הפרשיות נאמרו למשה ביחד – סביר לומר, שכוונת ההוראה בתחילת פרשת המועדות שב"אמור"⁴¹ "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה'..." היא, להפריד את הפרטים המאוחרים יותר של כל דיני המועד, שבפרשתנו, מן הפרטים שבפרשת אמור, שדוקא אותם צריך משה למסור לכל ישראל, ולא את הדינים הכתובים בפרשתנו (כי הם אינם קשורים לכל ישראל⁴², כדלעיל).

בכך ניתן היה להסביר גם את השינוי בלשון התורה בין פרשת המועדות שב"אמור" לבין פרשת הקרבנות שבפרשתנו – שם מתחיל כל מועד⁴³ בדיבור חדש ("וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל...")⁴⁴, ואילו בפרשתנו כתוב ציווי כללי רק בתחילת הפרשה – "צו את בני ישראל ואמרת אליהם":

ההקדמה "צו את בני ישראל" שבפרשתנו היא הקדמה כללית לכל פרשת המועדות והקרבנות (שבפרשתנו ובפרשת אמור). ולאחר מכן נאמרה הוראה אחרת "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" – ההוראה המציינת אלו פרטי דינים עליו למסור לכל ישראל (הפרטים הכתובים בפרשת אמור). ולכן, כדי להדגיש זאת יותר, פירט הקדוש־ברוך־הוא לגבי כל מועד⁴³ בנפרד "דבר אל בני ישראל".

ז. גם פרשת הקרבנות נמסרה לכל ישראל

כיון שהכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" נאמר, לפי פשוטו של מקרא, רק במקרה שמוכרחים לקבוע שהפרשיות אינן כתובות לפי סדר הזמנים⁴⁵, כפי שכבר הוסבר פעמים רבות⁴⁶, מובן, שלפי פשוטו של מקרא נאמרה פרשת הקרבנות שבפרשתנו בסוף ארבעים השנים,

וכך מדייק רש"י בלשונו בפירושו על הפסוק¹ "צו את בני ישראל (ואמרת אליהם את קרבני לחמי...)", ואומר: "מה אמור למעלה..." – ולא "למה נסמכה פרשת יפקוד ה' לפרשת הקרבנות..."⁴⁷ – כי בפשטות צריך לקבוע שפרשת הקרבנות לא רק "נסמכה" – נכתבה בסמוך אך נאמרה לפני כן – אלא היא גם נאמרה כאן.

אך אילו לא היה כתוב בסיום פרשת הקרבנות "ויאמר משה אל בני ישראל...", הרי שאז "יש במשמע" ש"בפרשת נדרים התחיל דבריו" ו"לא אמר להם זו", ואם כך הכרחי היה לומר, שהפרשה אינה כתובה במקומה: היא נאמרה למשה ביחד עם, ואף לפני, 340פרשת המועדות שב"אמור", ורק התורה הסמיכה את הפרשיות כך מסיבה מסויימת⁴⁸, ומכך יוצא, ש"לא אמר להם זו", שמשה לא אמר לכל ישראל את כל פרטי הדינים שבפרשתנו, אלא רק את הדברים שבפרשת אמור, כדלעיל.

לפיכך צריך לכתוב בסוף פרשתנו "ויאמר משה אל בני ישראל...", כדי להבהיר, שמשה מסר גם פרשה זו לכל ישראל. ומכך מובן, שהפרשה נאמרה, כפי שנראה מפשטות הפסוקים, שהפרשיות כתובות כסדר התרחשותן.

ח. פרשת המועדות – "וידבר"; פרשת הקרבנות – "ויאמר"

יש הבדל נוסף בין פרשת המועדות שב"אמור" לבין פרשת הקרבנות שבפרשתנו: שם נאמר בסוף הפרשה "וידבר משה...", וכאן – "ויאמר משה...". ההסבר לכך בדרך ההלכה⁴⁹ הוא:

בפרשת אמור מדובר בעיקר על דינים השייכים לכל הזמנים בשווה – איסור מלאכה ביום־טוב, המצוות המיוחדות של כל מועד, וכדומה – ולכן נכתב הביטוי "וידבר", המורה על דבר ש"נמשך ולא נפסק"⁵⁰;

ואילו בפרשתנו מדובר בעיקר על הקרבנות, שאינם קרבים, כפשוטם, בתקופת הגלות, ורק כל העוסק בתורת עולה... כאילו הקריב...⁵¹, ולכן נכתבה לשון של אמירה⁵².

ועוד:

בדיני המועדים השייכים לכל התקופות נכתב הביטוי "וידבר", שהוא לשון עשה⁵³. הקדוש־ברוך־הוא דורש בתוקף⁵⁴ מישראל לקיים מצוות אלו ללא הבדל בין תקופת בית המקדש לבין תקופת הגלות.

ואילו חובתו של היהודי לעסוק בתורת עולה וכדומה בזמן הגלות⁵⁵ אינה חובה ומצווה גמורה – אין דורשים זאת בלשון קשה. ואדרבה, ישראל דורשים⁵⁶: "יהי רצון מלפניך... שתשוב... ותבנהו (את בית המקדש) מהרה... ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו... כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך (בפרשתנו) – ואין 341מסתפקים בכך שהעוסק בתורת... כאילו הקריב.

לכן נכתב בפרשתנו הביטוי "ויאמר" – לשון רכה⁵⁷: הקדוש־ברוך־הוא מבקש מישראל לעסוק ב"סדר הקרבנות" (כולל פרשתנו⁵⁸), לומר את הפסוקים בתפילות היום,

ובכלל, לעסוק בתורת עולה וכדומה, וזה יביא לידי הקרבת עולה כפשוטה,

– המלך המשיח... בונה המקדש... וחוזרין... מקריבין קרבנות... ככל מצותה האמורה בתורה⁵⁹,

במהרה בימינו ממש, וכנ"ל – ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו... כמצות רצונך.