340
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
פרשת המועדות שב"אמור", ורק התורה הסמיכה את הפרשיות כך מסיבה מסויימת48, ומכך יוצא, ש"לא אמר להם זו", שמשה לא אמר לכל ישראל את כל פרטי הדינים שבפרשתנו, אלא רק את הדברים שבפרשת אמור, כדלעיל.
לפיכך צריך לכתוב בסוף פרשתנו "ויאמר משה אל בני ישראל...", כדי להבהיר, שמשה מסר גם פרשה זו לכל ישראל. ומכך מובן, שהפרשה נאמרה, כפי שנראה מפשטות הפסוקים, שהפרשיות כתובות כסדר התרחשותן.
ח. פרשת המועדות – "וידבר"; פרשת הקרבנות – "ויאמר"
יש הבדל נוסף בין פרשת המועדות שב"אמור" לבין פרשת הקרבנות שבפרשתנו: שם נאמר בסוף הפרשה "וידבר משה...", וכאן – "ויאמר משה...". ההסבר לכך בדרך ההלכה49 הוא:
בפרשת אמור מדובר בעיקר על דינים השייכים לכל הזמנים בשווה – איסור מלאכה ביום־טוב, המצוות המיוחדות של כל מועד, וכדומה – ולכן נכתב הביטוי "וידבר", המורה על דבר ש"נמשך ולא נפסק"50;
ואילו בפרשתנו מדובר בעיקר על הקרבנות, שאינם קרבים, כפשוטם, בתקופת הגלות, ורק כל העוסק בתורת עולה... כאילו הקריב...51, ולכן נכתבה לשון של אמירה52.
ועוד:
בדיני המועדים השייכים לכל התקופות נכתב הביטוי "וידבר", שהוא לשון עשה53. הקדוש־ברוך־הוא דורש בתוקף54 מישראל לקיים מצוות אלו ללא הבדל בין תקופת בית המקדש לבין תקופת הגלות.
ואילו חובתו של היהודי לעסוק בתורת עולה וכדומה בזמן הגלות55 אינה חובה ומצווה גמורה – אין דורשים זאת בלשון קשה. ואדרבה, ישראל דורשים56: "יהי רצון מלפניך... שתשוב... ותבנהו (את בית המקדש) מהרה... ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו... כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך (בפרשתנו) – ואין
הערות
- 48. או – הלימוד שכתב רש"י "עד שאתה מצוני כו'", כבמדרש לקח טוב שם (אף ששם איתא "למה נסמכה", ולא "מה אמור למעלה" כבפרש"י).
- 49. ראה עוד ביאורים – צפע"נ (להרגצובי) עה"ת פרשתנו כאן. מלבי"ם אמור שם.
- 50. צפע"נ למכות יא, רע"א.
- 51. מנחות בסופה (אבל שם – רק בחטאת ואשם). שו"ע אדה"ז או"ח (מהד"ת) סוס"א (ובמהד"ק – שם סעיף יא ואילך). וראה שם סי' מח ס"א־ב.
- 52. להעיר גם מצפע"נ עה"ת שם (החילוק בין דין (חיוב) ומנהג).
- 53. מכות שם. ספרי ופרש"י בהעלותך יב, א.
- 54. אף שגם בזה יש מקום – לאחר הדבור – אפילו לתחנונים וכמרז"ל (ע"ז ה, סע"א) אם בחוקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים.
- 55. להעיר מלקו"ד (ח"א ח, א) "דער פסוק (דפרשתנו) ויאמר משה וגו', י"ל אז דאס איז שמחת תורה" (=הפסוק דפרשתנו ויאמר משה וגו', י"ל שזה שמחת תורה) – והרי שמח"ת הוא יו"ט שני של גליות.
- 56. נוסח תפלת מוסף דיו"ט.
רש"י על במדבר י״ב:א׳ - הטקסט מספריא
ותדבר. אֵין דִּבּוּר בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לָשׁוֹן קָשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת" (בראשית מ"ב), וְאֵין אֲמִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ" (בראשית י"ט), "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי" (פסוק ו), כָּל נָא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה (ספרי):
ותדבר מרים ואהרן. הִיא פָתְחָה בְדִּבּוּר תְּחִלָּה, לְפִיכָךְ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב, וּמִנַּיִן הָיְתָה יוֹדַעַת מִרְיָם שֶׁפֵּרֵשׁ מֹשֶׁה מִן הָאִשָּׁה? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִרְיָם הָיְתָה בְצַד צִפּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה צִפּוֹרָה, אָמְרָה אוֹי לְנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ אִם הֵם נִזְקָקִים לִנְבוּאָה, שֶׁיִּהְיוּ פוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרֵשׁ בַּעְלִי מִמֶּנִּי, וּמִשָּׁם יָדְעָה מִרְיָם וְהִגִּידָה לְאַהֲרֹן; וּמַה מִּרְיָם שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לִגְנוּתוֹ כָּךְ נֶעֶנְשָׁה, קַל וָחֹמֶר לִמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ (ספרי):
האשה הכשית. מַגִּיד שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּיָפְיָהּ כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁחֲרוּתוֹ שֶׁל כּוּשִׁי (שם):
כושית. בְּגִימַטְרִיָּא יְפַת מַרְאֶה:
על אדות האשה. עַל אוֹדוֹת גֵּרוּשֶׁיהָ:
כי אשה כשית לקח. מַה תַּ"ל? אֶלָּא יֵשׁ לְךְ אִשָּׁה נָאָה בְּיָפְיָהּ וְאֵין נָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ, בְּמַעֲשֶׂיהָ וְלֹא בְיָפְיָהּ, אֲבָל זֹאת נָאָה בַכֹּל:
האשה הכשית. עַל שֵׁם נוֹיָהּ נִקְרֵאת כּוּשִׁית, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא אֶת בְּנוֹ נָאֶה כּוּשִׁי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן רָעָה:
כי אשה כשית לקח. וְעַתָּה גֵּרְשָׁהּ:
ותדבר AND [MIRIAM AND AARON] SPAKE — The term דבר in every passage where it is used implies harsh language, for so it states, (Genesis 42:30) “The man, the lord of the land spake (דבר) roughly to us”. The term אמר, however, is always an expression denoting supplication, for so it states, (Genesis 19:7) “And he said (ויאמר) ‘I beg of you (נא), my brethren, do not so wickedly” ; (verse 6 of this chapter) “And He said (ויאמר), Hear, I pray you (נא), My words’ — for the word נא always expresses supplication (Sifrei Bamidbar 99).
ותדבר מרים ואהרן AND MIRIAM AND AARON SPAKE — She opened the conversation, therefore Scripture mentions her first. And whence did Miriam know that Moses had separated himself from his wife (for this was the statement she made; cf. Rashi below)? R. Nathan answered: “Miriam was beside Zipporah When it was told to Moses, ‘Eldad and Medad are prophesying in the camp’ (Numbers 11:27). When Zipporah heard this, she exclaimed, Woe to the wives of these if they have anything to do with prophecy, for they will separate from their wives just has my husband has separated from me!” It was from this that Miriam knew about it, and she told it to Aaron. Now what was the case with Miriam who had no intention to disparage him? She was punished thus severely! How much the more will this be so in the case of one who intentionally speaks in disparagement of this fellow”! (Sifrei Bamidbar 99).
האשה הכשית THE CUSHITE WOMAN — This tells us that all agreed as to her beauty just as all agree as to the blackness of an Aethopian (cf. Sifrei Bamidbar 99).
כושית — The numerical value of this word (736) is the same as that of יפת מראה, a woman of beautiful appearance.
על אדות האשה BECAUSE OF THE [CUSHITE] WOMAN — because of her having been divorced by Moses (cf. Note on next passage).
כי אשה כשית לקח FOR HE HAD MARRIED A CUSHITE WOMAN — What is the force of this statement? (It appears superfluous; since על אדות וכו has been explained to refer to Moses having divorced his Cushite wife, it is unnecessary to state afterwards that he had married her)! But it is made to suggest the following: You may find a woman who is pleasant an account of her beauty but who is not pleasant by reason of her deeds (conduct); or one pleasant because of her conduct but not because of her beauty. This woman, however, was pleasant in every respect (Sifrei Bamidbar 99).
האשה הכשית THE CUSHITE WOMAN — Because of her beauty-she was called, “the Aethiopian” just as a man calls his handsome son “Moor”, in order that the evil eye should have no power over him (Midrash Tanchuma, Tzav 13).
כי אשה כשית לקח THAT HE HAD MARRIED A CUSHITE (a beautiful) WOMAN, and had now divorced her.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.