336
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כאשר משה היה עסוק24 בטיפול בכל "הדבר הקשה" אשר "יביאון אל משה"25, וב"הודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון"26 בחיי היום יום.
וזאת, במיוחד לפי הדעה של הברייתא, המובאת בפירוש רש"י בפרשת אמור27, שפרשת המועדות שם נאמרה לאחר פרשת הדגלים, והיו, אפוא, פרשיות רבות28 אחרות, שהיו חשובות באותו זמן למעשה. לדוגמא: מנין בני ישראל, דגלים, מסעות, פסח שני ועוד.
לכן מוסיפה שם התורה בסוף "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", כדי להדגיש, שמשה העביר לבני ישראל מיד את כל פרטי הדינים שבפרשה זו, וזה עצמו מלמדנו, שכוונת ההוראה למשה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה'..." היא, שהוא יעביר לבני ישראל את כל הפרטים מיד.
לעומת זאת בפרשתנו, אין סיבה לדחות את מסירת הדברים, ומובן מאליו, שמיד לאחר הוראת ה' "צו את בני ישראל ואמרת אליהם..." העביר משה לבני ישראל את כל הדינים. ובמיוחד, כאשר מדובר בסיום ארבעים השנים, ואם לא עכשיו – אימתי*?
ותמוה: מדוע נכתב הפסוק "ויאמר משה אל בני ישראל..."?
על כך עונה רש"י "להפסיק הענין... שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו", כפי שיוסבר להלן סעי'
ז. ה. ההסבר לציון שמו של רבי ישמעאל
לפי זה מובן מדוע מציין רש"י את שמו של בעל המאמר – "דברי רבי ישמעאל"29:
ההסבר שלעיל על הצורך בכתיבת הפסוק "וידבר משה... אל בני ישראל" בפרשת אמור – שאילולא כן ניתן היה לחשוב שהוא דחה זאת למועד מאוחר
הערות
- 24. להעיר מתוספתא סנהדרין ספ"ז. רמב"ם הל' ת"ת פ"ד ה"ח. טושו"ע יו"ד סרמ"ו סי"ד.
- 25. יתרו יח, כו.
- 26. שם יח, כ.
- 27. כד, יו"ד. – ופרש"י בהעלותך (הנ"ל) הוא לשני פי' הראשונים שם.
- 28. ראה פרש"י נשא (ה, ב) דשמנה פרשיות נאמרו בו ביום.
- *. ובפרט ע"פ פרש"י פרשתנו כח, ב.
- 29. גם י"ל (ויתורץ ג"כ זה שהעתיק רש"י "דברי רבי ישמעאל" גם בפירושו בפ' מטות – נעתק לעיל ס"ב) – שהוא כדי לתרץ: למה הוצרך לכתוב פסוק שלם "להפסיק הענין" – הו"ל לכתוב בפירוש בתחילת הפרשה "ויאמר משה אל בנ"י גו'" (במקום "וידבר ה' גו'", כבכמה מקומות – ראה בהנסמן לעיל הערה 2)? [ועד"ז בפ' מטות שם: למה נאמר בתחילת הפסוק "הרגו" שמשום זה צריך להכפיל "הרגו" בסוף הפסוק כדי "להפסיק הענין" – הו"ל לכתוב "הרגו" רק פעם א' בסוף הפסוק (וכקושיית מפרשי רש"י שם)] – אלא ששיטת ר"י היא, שרגיל בתורה סגנון כזה (ונכלל בשיטתו דדברה תורה כלשון בנ"א (סנה' סד, סע"ב. ועוד. וראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו, וש"נ)), ואין מקום לקושיא – שלאחרי שנאמר הסיפא רישא ל"ל (או – דהו"ל לכתוב הרישא באו"א), ולכן מפרש "להפסיק הענין" בכ"מ.
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ד׳:ח׳ - הטקסט מספריא
שנים ששאלו שאל אחד כענין ושאל אחד שלא כענין נזקקין לענין מעשה ושאינו מעשה נזקקין למעשה הלכה ומדרש נזקקין להלכה מדרש ואגדה נזקקין למדרש אגדה וקל וחומר נזקקין לקל וחומר קל וחומר וגזירה שוה נזקקין לקל וחומר היו השואלין שנים אחד חכם ואחד תלמיד נזקקין לחכם תלמיד ועם הארץ נזקקין לתלמיד שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ שאלו שניהם בשתי הלכות או בשתי תשובות או בשתי שאלות שני מעשים הרשות ביד המתרגם מעתה.
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ו:י״ד - הטקסט מספריא
שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ, אֶחָד שָׁאַל כָּעִנְיָן וְאֶחָד שָׁאַל שֶׁלֹּא כָּעִנְיָן, נִזְקָקִים לְכָעִנְיָן. מַעֲשֶׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה, נִזְקָקִים לַמַּעֲשֶׂה. הֲלָכָה וּמִדְרָשׁ, נִזְקָקִין לַהֲלָכָה. מִדְרָשׁ וְאַגָּדָה, נִזְקָקִין לַמִּדְרָשׁ. אַגָּדָה וְקַל וָחֹמֶר, נִזְקָקִין לְקַל וָחֹמֶר. קַל וָחֹמֶר וּגְזֵרָה שָׁוָה, נִזְקָקִין לְקַל וָחֹמֶר.
רש"י על במדבר כ״ח:ב׳ - הטקסט מספריא
צו את בני ישראל. מָה אָמוּר לְמַעְלָה? יִפְקֹד ה', אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה עַד שֶׁאַתָּה מְצַוֵּנִי עַל בָּנַי, צַוֵּה אֶת בָּנַי עָלַי, מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה נִפְטֶרֶת מִן הָעוֹלָם וְהָיְתָה מְפַקֶּדֶת בַּעְלָהּ עַל בָּנֶיהָ וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְסִפְרֵי:
קרבני. זֶה הַדָּם:
לחמי. אֵלּוּ אֵמוּרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ג') "וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה" (ספרי):
לאשי. הַנִּתָּנִין לְאִשֵּׁי מִזְבְּחִי:
תשמרו. שֶׁיִּהְיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו, מִכָּאן לָמְדוּ וְתִקְּנוּ מַעֲמָדוֹת (תענית כ"ו):
במועדו. בְּכָל יוֹם הוּא מוֹעֵד הַתְּמִידִים:
צו את בני ישראל COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL — What is said above? Moses said, “Let the Lord set [a man over the congregation]” (Numbers 27:16). The Holy One, blessed be He, said to him, “Instead of giving Me a command regarding My children, command My children regarding Me!” A parable! It may be compared to the case of a princess who was departing this world and gave her husband charge concerning her children, etc., as it is related in Sifrei Bamidbar 142:1.
קרבני MY OFFERING — this refers to the blood.
לחמי MY FOOD — this refers to the fat-portions, and so it states, (Leviticus 3:16) “And the priest shall burn them (the fat-portions) on the altar, it is the food of the fire-offerings” (Sifrei Bamidbar 142:2).
לאשי [MY FOOD] FOR MY FIRE OFFERING — i.e., the fat-portions that are assigned for the fire offerings of My altar (Sifrei Bamidbar 142:2).
תשמרו YE (the children of Israel) SHALL WATCH [TO OFFER TO ME] — This implies that priests, Levites and ordinary Israelites shall stand by watching when the sacrifices are offered (Sifrei Bamidbar 142:2). From this command they (the Rabbis) derived the law of, and instituted the Maamadot (representatives of the people who were present when the sacrificial service was performed) (Taanit 27a).
במועדו [YE SHALL OFFER TO ME] IN ITS APPOINTED SEASON — Every day is the “appointed season” for the continual offerings.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.