335
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ואין מובן: אם לפי פשוטו של מקרא יש צורך להסביר מדוע מספרת התורה שמשה העביר את ציווי ה' אודות המועדים לישראל, צריך היה רש"י להסביר זאת במקום שנתקלים בכך בתורה בפעם הראשונה15 (בפרשת אמור), ולא להמתין עד לפסוקנו?
יותר מכך: את הסברו של רש"י – "עד כאן דבריו של מקום..." – אי אפשר לומר בפרשת אמור, כי שם מתחילה הפרשה שאחרי־כן ב"דבריו של מקום" – "וידבר ה' אל משה לאמר".
ד. ההסבר להדגשת התורה לגבי מסירת הפרטים לישראל בפרשת אמור
הטעם שדווקא כאן מתעוררת השאלה – מדוע צריך לכתוב שמשה העביר את הציווי לבני ישראל, ולא בפרשת אמור – אפשר להסביר באופן פשוט ביותר:
פרשת המועדות שבפרשת אמור נאמרה בסמוך להקמת המשכן16 (אפילו לפני מנין בני ישראל – "באחד לחודש השני" – שאודותיו מסופר בחומש במדבר17). ובין המצוות וההלכות המפורטות שם, ישנן כאלה המתבצעות רק בארץ ישראל, לדוגמא: עומר18, חדש19, שתי הלחם20.
לפיכך ניתן היה לחשוב: אמנם, משה בודאי העביר את כל ציוויי ה' לישראל – ויותר מכך: בדרך כלל הוא עשה זאת מיד לאחר שמיעת הציווי מהקדוש־ברוך־הוא, כפי שמובן מפירוש רש"י, במתן תורה21, "שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם" – אבל במקרה זה הוא לא העביר את כל הפרטים מיד, כי אין הם חשובים למעשה מיד22 באותו זמן23,
הערות
- 15. ופשוט שאין לתרץ: באמור שם סמך רש"י על מה שפירש לפנ"ז (כא, כד) "להזהיר ב"ד כו'" (כנ"ל הערה 13), ובפרשתנו אא"פ לפרש כן כי האזהרה לב"ד נאמרה כבר לפנ"ז (פרש"י פרשתנו כח, ג) – כי ההכרח להפירוש "להזהיר ב"ד כו'" הוא כי מה ענין בנ"י לדיני מומי כהן (כמ"ש במפרשי רש"י שם), ובפרט שבדיבור ה' אל משה לא נאמר (אמור כא, יז) "ואל בנ"י": משא"כ בפ' המועדות, אשר: (א) הציווים שייכים לכל בנ"י (ב) מפורש שמשה נצטווה "דבר אל בנ"י ואמרת אליהם", אין מקום לפרש שהוא אזהרה לב"ד.
- 16. ראה פרש"י בהעלותך (ט, ד) שפרשת המועדים נאמרה למשה קודם ל"שנה השנית .. בחודש הראשון" (בסמיכות להקמת המשכן), עיי"ש.
- 17. בתחילתו.
- 18. כג, יוד.
- 19. שם, יד וברש"י שם ("וי"א").
- 20. שם, יז.
- 21. יתרו יט, יד. ולהעיר מפרש"י שמות ד, כד. בשלח טז, כב.
- 22. ואף שפ' אמור נאמרה קודם שילוח המרגלים ו(במילא) קודם הגזירה שיהיו במדבר ארבעים שנה, וחשבו שיכנסו לארץ בהקדם – מ"מ, הרי היו אז בחורב ולא ידעו כמה יתעכבו שם. והוא מהלך י"א יום לקדש ברנע (דברים א, ב) ומשם מהלך כמה ימים לא"י. ובפרש"י בהעלותך (י, כט) "מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ" – והי' זה בעשרים באייר – כמפורש שם – והוצרכו קודם לזה לכל פרשיות הנ"ל (דגלים, מסעות, פ"ש, מנין בנ"י וכו').
- 23. ובפרט לפרש"י בהעלותך (שם) שבין כך "חזר והזהירם בשעת מעשה".
רש"י על במדבר כ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
ואמרת להם. אַזְהָרָה לְבֵית דִּין (ספרי):
שנים ליום. כִּפְשׁוּטוֹ, וְעִקָּרוֹ בָא לְלַמֵּד שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁחָטִין כְּנֶגֶד הַיּוֹם — תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בַּמַּעֲרָב וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִזְרָחָן שֶׁל טַבָּעוֹת (ספרי; יומא ס"ב):
ואמרת להם AND THOU SHALT SAY TO THEM — This is an instruction to the Beth Din (Sifrei Bamidbar 142:3).
שנים ליום This may be understood according to its plain sense: TWO [LAMBS] FOR EACH DAY, But in the main it is intended to teach that they should be slaughtered at a spot opposite the day (i.e. the sun) — the morning continual offerings at the west and that of the evening at the east of the rings fixed in the ground and in which were inserted the animals feet (Sifrei Bamidbar 142:3; Yoma 62b).
רש"י על במדבר ט׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וידבר משה וגו'. מַה תַּ"ל? וַהֲלֹא נֶאֱמַר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה'", אֶלָּא כְּשֶׁשָּׁמַע פָּרָשַׁת מוֹעֲדִים מִסִּינַי אָמַר לָהֶם, וְחָזַר וְהִזְהִירָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה (ספרי):
וידבר משה וגו׳ AND MOSES SPAKE [TO THE CHILDREN OF ISRAEL THAT THEY SHOULD KEEP THE PASSOVER] — Why is this stated at all? Has it not already been said, (Leviticus 23:44) “And Moses declared [unto the children of Israel] the appointed festivals of the Lord”? But the reason is: when he heard on Sinai the section dealing with the festivals he told it to them then and he used to exhort them again about the festivals at the time when they had to be observed (lit., at the time of action) (Sifrei Bamidbar 66).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.