שיחה ג

342שיחה ג

פינחס

א. יש קשר כללי בין פינחס לירמיהו

הוסבר כבר פעמים רבות¹ לגבי ההפטרות של "תלתא דפורענותא" ו"שבעא דנחמתא", שאמנם, אין הן "מענין הפרשיות" אלא "לפי הזמן ולפי המאורע"², אך למרות זאת, כיוון שכל הענינים בתורה מדוייקים ביותר, מובן, שגם להפטרות אלה יש קשר גם לפרשיות הנקראות אז בתורה.

ואכן, מוצאים קשר גלוי בין ההפטרה הנוכחית "דברי ירמיהו..."^* (שבתחילתו מסופר³ כיצד נעשה ירמיהו לנביא), לבין פרשת פינחס: נאמר במדרש⁴, שפינחס וירמיהו באים שניהם "ממשפחת נכרים" – פינחס מ"בת פוטיאל" וירמיהו מ"בני בניה של רחב", ולפיכך "זלזלו" בהם ישראל. לכן ייחס ה' את פינחס לאהרן הכהן⁵,

ג ככתוב בתחילת פרשתנו: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", וכן מפורט בפסוק יחוסו של ירמיהו "דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים..."^*.

אך מובן, שהקשר שביניהם אינו קיים בפרט אחד בלבד, שישראל "זלזלו" בם, ואשר לפיכך "צריך הכתוב ליחסו", אלא גם במהות הכללית של עבודת פינחס ועבודת ירמיהו, וקשר כללי זה מתבטא בגלוי בפרט וענין משותף זה, ולפיכך כתוב פרט זה בפירוש בתורה שבעל־פה.

ב. מהו הקשר בין תחילת

ההפטרה לפורענות?

כמו־כן יש להבין, מהו הקשר בין התחלת ההפטרה "דברי ירמיהו..." ל"תלתא דפורענותא":

בחלקה הראשון של ההפטרה⁶ מסופר על היותו של ירמיהו לנביא: "ויהי דבר ה' אלי לאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך... נביא לגויים נתתיך". ועל דברי ירמיהו "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" ענה הקדוש־ברוך־הוא "אל תאמר נער אנכי... ראה הפקדתיך... על הגויים... לנתוש ולנתוץ... לבנות ולנטוע". רק אחר־כך מוזכרת הנבואה אודות החורבן שיבוא "על כל רעתם..." באופן של "מקל שקד", 343שבגללה, כמובן, הפטרה זאת היא אחת מ"תלתא דפורענותא".

אין מובן: איזה קשר יש בין ההקדמה על היות ירמיהו לנביא לבין "פורענותא"?

ג. הקשר הכללי – החזרת ישראל בתשובה

הקשר הכללי והמשותף בין פינחס לבין ירמיהו הוא:

בזמן שניהם היו בני ישראל שרויים בתקופה של מצב שפל ביותר ברוחניות. בזמן פינחס ארע החטא של "בנות מואב" ו"בעל פעור"⁷, ובימי ירמיהו היו "נביאי הבעל"⁸, וכו', כמפורט בנבואת ירמיהו על מצב עם ישראל בתקופתו.

וכל אחד מהם עורר את בני ישראל לתשובה: ירמיהו – באמצעות דברי מוסר, ופינחס – על־ידי שהרג את זמרי באופן ש"ראו כולם שלא לחינם הרגם"⁹, וזה הביא את ישראל לחזרה בתשובה¹⁰.

בכך תובן הדגשת הפסוק¹¹ אודות פינחס "בקנאו את קנאתי בתוכם", כי לכאורה המילה "בתוכם" היא מיותרת, כשאלת המפרשים¹², אלא שבכך נרמז בפסוק, שקנאות פינחס חדרה אל "בתוכם", בתוך בני ישראל¹³, ועוררה אצלם חזרה בתשובה, וזה הביא לכפרה לישראל "ויכפר על בני ישראל"¹⁴.

אך בכך בלבד אין די, כי ענין זה של החזרת בני ישראל, השרויים בשפל המדרגה, בתשובה, איננו מיוחד דוקא לפינחס ולירמיהו. דבר זה מוצאים אצל רבים מראשי ורועי ישראל, ובמיוחד אצל נביאים.

אלא, הצד השווה ביניהם הוא באופן המיוחד שבו הם עוררו את ישראל לתשובה.

ד. ירמיהו – החזרת ישראל בתשובה באופן של הסתר

על ההבדל שבין נבואת ישעיהו לנבואת ירמיהו נאמר בגמרא¹⁵: "ירמיהו כוליה חורבנא .. וישעיהו 344כוליה נחמתא". נבואת ירמיהו היא אודות חורבן בית־המקדש ואודות הגלות, ונבואת ישעיהו היא אודות הישועה והנחמה. דבר זה נרמז גם בשמותיהם¹⁶: ישעיהו – מלשון ישועה¹⁷, וירמיהו מכיל בתוכות את האותיות מר, מלשון מרירות, או כלשון חז"ל¹⁸: ולמה נקרא שמו ירמיהו, שבימיו נעשה ירושלים אירמיאה (=חורבה¹⁹).

הבדל זה בין נבואותיהם כרוך בשוני בין התקופות שבהן הם ניבאו, כלשון כ"ק מורי וחמי אדמו"ר²⁰: "ירמיהו היה בזמן של דחיה והסתר²¹ וישעיהו היה בזמן של גילויים".

למרות שגם נבואת ישעיהו כוללת דברי תוכחה רבים לישראל על חטאיהם, כפי שרואים בפרקים רבים, עד שהחמורה^* מבין "תלתא דפורענותא" היא "חזון ישעיהו". בכל זאת נאמר על כך "כוליה נחמתא", כי תוכחתו הביאה לתיקון ולתשובה באמצעות דברי "נחמתא" ("גילויים") – הנבואות אודות הגאולה²² שתבוא על־ידי תשובתם של ישראל.

לעומת זאת, ירמיהו עורר את ישראל באופן של דחיה והסתר, על־ידי סיפור על החורבן שיבוא אם ישראל לא יחזרו בתשובה.

וזהו הקשר בין ירמיהו לפינחס, כי גם פינחס, כירמיהו, הביא לכפרה על ישראל באופן של "דחיה והסתר", ולא באופן של "גילויים", כמוסבר להלן.

ה. מדוע קיבל דוקא פינחס

שכר על מעשהו זה?

הדברים יובנו על־ידי ההסבר על דברי ה', שמפני שפינחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי", יתן לו ה' את השכר של "בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם...".

345מן הפסוק נראה, שהסיבה העיקרית לקבלת השכר של "בריתי שלום" היא, שפינחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל... ולא כליתי את בני ישראל...". ו"בקנאו את קנאתי בתוכם" הוא פרט צדדי המספר באמצעות מה "השיב את חמתי...".

לא מובן: את הענין של "השיב את חמתי מעל בני ישראל... ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" מוצאים גם אצל משה רבינו, ולא רק פעם אחת, אלא מספר פעמים²³, כמסופר בתורה²⁴. מהו החידוש במעשהו של פינחס, שדוקא לו ניתן על כך שכר של "בריתי שלום"?

ועוד: אצל משה, לא די שלא ניתן השכר של "בריתי שלום .. לו ולזרעו אחריו", כי אם להיפך, אנו מוצאים שהקדוש־ברוך־הוא מונע ממנו שכר מסוג זה, כפי שמסבירים חז"ל²⁵ את המסופר בפרשתנו מאוחר יותר²⁶, שבבקשת משה מאת ה' "יפקוד ה'... איש על העדה" הוא התכוון "שיירשו בני את כבודי". לכך לא הסכים ה', והוא אמר "קח לך את יהושע בן נון..." – גדולת משה לא עברה "לזרעו אחריו".

ו. מן ההבדלים בין משה לפינחס

ישנם הבדלים בין עבודת משה לעבודת פינחס. ומהם:

א) משה "השיב את חמתי" באמצעות תפילתו לה', אשר הביאה לכך שהגזירה הוסרה מישראל מלמעלה. ואילו פינחס גרם על־ידי עבודתו, "בקנאו את קנאתי, ובמיוחד כמודגש "קנאתי בתוכם" לכך שישראל יחזרו בתשובה, ובאמצעות זאת "ויכפר על בני ישראל".

ב) משה ביקש למען ישראל, עד לכדי מסירות נפש²³ – "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"²⁷ – מסירות נפש מצד הנשמה²⁸. ואילו אצל פינחס היתה מסירות נפש כפשוטה, העמדת הגוף בסכנה ממשית. כדברי חז"ל²⁹, ששבט שמעון רצו להרגו והוא ניצל בנס.

מובן, שהעובדה, שאצל משה אין מוצאים מסירות־נפש של הגוף, אינה נובעת מכך שהיתה חסרה לו המוכנות לכך ח"ו. לו היתה דרושה מסירות־נפש במעשה, היא היתה בודאי קיימת אצל משה, אלא, שלא בכך היתה עבודתו של משה.

346ז. משה – מלמעלה, פינחס – מלמטה

ההסבר הכללי להבדל בין עבודת משה³⁰ לעבודת פינחס³¹ הוא:

עבודת משה היתה "מלמעלה למטה" – גילוי אור, ואילו עבודת פינחס היתה "מלמטה למעלה" – זיכוך ה"מטה" והעלאתו "למעלה".

לפיכך היה ענינו העיקרי של משה – "משה קבל (מלמעלה למטה) תורה מסיני ומסרה"³² לתלמידיו, לימוד התורה לישראל, והרי התורה מונעת ענינים לא־רצויים, באופן של "תורה אור"³³, הדוחה חושך: האור האלקי שבתורה משפיע על דחית החושך "מאליו וממילא"³⁴, מלמעלה למטה. ואילו פינחס עורר באמצעות עבודתו את בני ישראל לתשובה – שבירת החושך והתעלות והתקרבות לה'.

כך גם לגבי עבודתם העצמית: עבודת משה היתה מצד הנשמה³⁵, ועבודת פינחס – מצד הגוף: כאשר העבודה היא באופן של גילוי אור, היא נוגעת בעיקר לנשמה, שהיא כלי ל"גילויים", אך איננה חודרת גם לגוף, ל"מטה"³⁶. אמנם, גילוי הנשמה משפיע גם על הגוף, אך אין זה באופן שהגוף נעשה מצד עצמו לכלי לאור הנשמה.

ואילו העבודה מלמטה למעלה היא בעיקר מצד הגוף – עבודה עם זיכוך ה"מטה" והעלתו.

זהו גם הקשר בין פינחס לאליהו, כמאמר חז"ל³⁷ "פינחס הוא אליהו", כי גם עבודת אליהו היתה מלמטה למעלה, כידוע³⁵, שעבודת אליהו (בגימטריא נב) היא בירור וזיכוך הגוף (שם ב"ן [=ההשפעה האלקית בדרגה הנמוכה ביותר, הפועלת בתוך הגוף והנפש הבהמית. "בהמה" בגימטריא: ב"ן]).

זהו ההסבר לשני ההבדלים הנ"ל בין עבודת משה לעבודת פינחס:

א) משה הביא בתפילתו לכך, שהקדוש־ברוך־הוא יסיר את הגזירה מישראל, בדרך שמלמעלה למטה, ואילו פינחס השפיע באמצעות עבודתו ותשובת ישראל – בדרך שמלמטה למעלה.

ב) אצל משה היתה מסירות־נפש מצד הנשמה, ואצל פינחס – מסירות־נפש מצד הגוף. לפיכך כתוב בזוהר³⁸, שפינחס תיקן את חטא נדב ואביהו, כי חטאם היה בכך שהם הגיעו לכליון נשמתם לאלקות, ללא "שיתוף" גופם – 347"שריפת נשמה וגוף קיים"³⁹, ובאמצעות מסירות־הנפש של פינחס, שהיתה מצד הגוף תוקן חטאם⁴⁰.

ח. הכפרה על־ידי פינחס – תמידית

ההבדל בין תוצאות שני סוגי העבודה הוא:

כאשר העבודה היא מלמעלה למטה, מצד גילוי אור, אמנם מואר ה"מטה" וחדור בגילוי האור, אך כיוון שהוא עצמו לא הזדכך, מובן, שכאשר הגילוי פוסק, נשאר ה"מטה" במצבו הקודם.

לפיכך אנו רואים, שמתן תורה אמנם גרם לישראל מצב של "פסקה זוהמתן"⁴¹, אך למרות זאת, התאפשר גם לאחר מכן חטא העגל, שבאמצעותו "חזרה זוהמתן"⁴².

אך כאשר העבודה היא מלמטה למעלה, ה"מטה" עצמו מזדכך ומתעלה, וזהו ענין בר־קיום. לפיכך, הכפרה שנגרמה על־ידי פינחס לא היתה חד־פעמית, אלא נשארה תמידית, וענין "נמשך"⁴³ ככתוב ב"ספרי" על הפסוק "ויכפר על בני ישראל" – "שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים"⁴⁴.

זהו ההסבר לכך שהשכר "בריתי שלום .. לו ולזרעו אחריו" ניתן דוקא לפינחס, כי הוא "השיב את חמתי..." באופן מתמיד, ללא הפסק, ולכן גם שכרו הוא מדה כנגד מדה, ש"בריתי שלום" נמשך "לו ולזרעו אחריו" ללא הפסק⁴⁵.

ט. ההסבר לקשר בין פינחס לירמיהו

לפי כל האמור לעיל יובן גם הקשר בין פינחס לירמיהו: כמדובר בסעיף ד' על ההבדל בין ישעיהו לירמיהו, ש"ירמיהו היה בזמן של דחיה והסתר וישעיהו היה בזמן של גילויים", זהו הגורם להבדל בין עבודה מלמעלה למטה לבין עבודה מלמטה למעלה.

העבודה מלמעלה למטה היא גילוי אור ("גילויים") מצד הנשמה, ובאופן כללי זוהי עבודה בתקופת בית המקדש ("נחמתא"), כאשר האור האלקי הוא גלוי. העבודה מלמטה למעלה היא עבודה עם ה"מטה" עצמו, ב"מקום" שבו יש "דחיה והסתר". אצל האדם 348כפרט זוהי עבודה לבירור, "זיכוך" ועידון הגוף, הנפש הבהמית, וחלקו של האדם בעולם. באופן כללי זוהי עבודה בתקופת הגלות ("חורבנא"), לא להיות מושפעים מן הקשיים והנסיונות של חושך הגלות, עד להפיכת החושך עצמו לאור – "ולילה כיום יאיר"⁴⁶.

זהו ההסבר לכך שפינחס וירמיהו באו שניהם "ממשפחת נכריה", ולפיכך "זלזלו" בם ישראל, כאמור בסעיף א': בכך מתבטאת הנקודה המשותפת שבעבודתם באופן של מלמטה למעלה, הן לגבי עצמם – "בירור והעלאת ה"מטה" עצמי שלהם ("משפחת נכריה"), והן בנוגע לסביבתם בעולם⁴⁷, שבלי להתחשב ב"זלזול" מצד בני ישראל, הם עוררו את ישראל עצמם לתשובה:

בהמשכה מלמעלה למטה מגיע האור רק אל "מטה" כזה, שאיננו מנוגד לאור, אך אם ה"מטה" הוא ירוד כל־כך, עד שהוא מנוגד לאור, לא יכול האור להגיע לשם (אלא אם כן האור "שובר" אותו).

ואילו בהעלאה מלמטה למעלה, כאשר מזככים ומעלים את המטה עצמו, "מבררים" גם "מטה" כזה, ה"מזלזל" בקדושה, גם חושך כזה הופכים לאור.

י. ההוראה: התעסקות גם עם ה"חוץ"

ההוראה הנלמדת מכך לעבודה למעשה היא:

יש המתעסקים בעניני הנשמה – תורה ותפילה וכדומה, אך אין הם מתמסרים לעבודה עם ה"מטה", החדרת הקדושה אל תוך עניני הגוף.

כך גם באופן כללי יותר: אצל עצמם הם דואגים לכל הענינים, לא רק לעניני הנשמה, אלא גם לעניני הגוף, ואפילו לחלקם בעולם, אך הם נשארים בד' אמותיהם שלהם, ואין הם עוסקים בזולת וב"חוץ".

יש לדעת שסוג עבודה כזה אינו תמיד בר־קיום. אמנם, כאשר הוא עוסק בעניני הנשמה, הוא שרוי בדרגה נעלה ביותר, אך כאשר עליו לעסוק אחר־כך בעניני העולם, הרי לא זו בלבד שאין הוא מעלה אותם, אלא להיפך, ר"ל, הם מורידים אותו.

וכך גם לגבי ה"מטה" וה"חוץ" הכלליים: כאשר הוא שרוי בד' אמותיו, הרי הוא מושלם, אך אם הוא נקלע למצב שעליו להתעסק עם העולם, עם ה"חוץ", עלול ה"חוץ" לגרום, ח"ו, לדרדורו.

לפיכך נדרש היהודי לעסוק, ביחד עם העבודה הפנימית בעניני הנשמה, גם ב"חוץ", ואף עם ה"חוץ" התחתון 349ביותר, שגם הוא יהפוך לכלי למעיינות של תורה ומצוות.

זהו הקשר בין הענין הנ"ל ל"בין המצרים": הקדוש־ברוך־הוא שלח את ישראל לגלות, כדי שהם "יבררו" את עניני הגלות, עד שיהפכו אותם באופן של "אתהפכא חשוכא לנהורא" (=הפיכת חושך לאור).

יא. הסיבה לסיפור על היות ירמיהו לנביא

אך יכול יהודי לטעון: כיצד הוא יוכל למרות הכל, לעבור תקופה אפילה כל־כך של "דחיה והסתר"? במיוחד, כאשר נדרש ממנו לא להיבהל מן החושך וההעלם, אלא להיפך, להפוך את "בין המצרים" לזמן של ששון ושמחה⁴⁸?!

על כך עונה ההפטרה של השבת הראשונה של "בין המצרים", ומקדימה לפני הסיפור של הפורענות, את יחוסו ותחילת דרכו של ירמיהו⁴⁹, ונבואתו: "בן חלקיהו מן הכהנים...", ואחר־כך מספרת על חששותיו מלהיות "נביא לגויים", ועל תשובתו של הקדוש־ברוך־הוא על כך "אל תירא מפניהם כי אתך אני..." – שהקדוש־ברוך־הוא עמו ונותן לו את כל הכחות הדרושים כדי לשנות ולהשפיע על ה"גויים" וה"ממלכות".

כך גם אצל כל אחד כפרט, שבלי להתחשב בהסתר הגדול שבזמן הגלות, ניתנים לו כל הכוחות הדרושים כדי לשנות את ההסתר לאור.

יב. חיזוק הנשמה עם ירידתה למטה

ידוע, שירידת הנשמה למטה היא "בחינת גלות ממש"⁵⁰, ובדומה לכל האמור לעיל קיימים הדברים גם אצל כל אחד כפרט, ב"עולם קטן" – זה האדם⁵¹:

כאשר הנשמה יורדת ל"תלתא דפורענותא" – לשלושת העולמות בריאה, יצירה, עשיה, כאשר בעולם הבריאה כבר יש מציאות של רע⁵², מתחילה הנשמה לחשוש, כיצד תוכל למלא תפקידה בעבודה בתוך הגלות בעולם.

אומרים לנשמה מיד בתחילת ירידתה, בהפטרה הראשונה של "תלתא דפורענותא" – "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך": אל לך להיבהל משליחותך להיות "נביא לגויים" – עבודת זיכוך ה"גוי אשר בקרבך", הגוף, הנפש הבהמית, וחלקך בעולם, כי:

(א) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" – יש לך נשמה קדושה חלק אלוקה ממעל 350ממש⁵³, ששורשה נעלה יותר ממקור הירידה ("בטרם אצרך⁵⁴... ידעתיך"). (ב) "בטרם תצא מרחם הקדשתיך" – לא די שיש לך נשמה קדושה, אלא "הקדשתיך": מכינים אותך "במעי אמו", "מלמדין אותו כל התורה כולה"⁵⁵.

אמנם, בשעת הלידה בא מלאך ו"משכחו כל התורה כולה"⁵⁵; אך כל זה הוא רק בגלוי, אך בפנימיות נשאר הכל, וזה מאפשר לו, שגם בהימצאו למטה, בעולם הזה, הוא יוכל ללמוד תורה, כפי שלמד "במעי אמו"⁵⁶.

טוענת הנשמה "לא ידעתי דבר כי נער אנכי": אמנם, בפנימיותו יש לו "כל התורה כולה", אך בגלוי "נער אנכי", ולכן לגבי עניני הנשמה, בפנימיותו, יש לו די כוחות פנימיים שלא להיבהל מן העולם, וללמוד תורה וכו', אך לגבי היותו "נביא לגויים" ("דבר") – שינוי גופו, נפשו הבהמית, וחלקו בעולם, הרי רק "נער אנכי".

על כך עונה לו הקדוש־ברוך־הוא "אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך... אל תירא מפניהם כי אתך אני...": אין די בכך שליהודי יש חלק אלוקה ממעל ממש, והכוחות הנובעים מכך ש"במעי אמו" לימדוהו את "כל התורה כולה", אלא גם אחר־כך, כאשר הנשמה בגוף, ובתקופת הגלות, ניתנים לו הכוחות מלמעלה ("אתך אני") בהימצאו למטה, כדי שיוכל למלא את השליחות "על כל אשר אשלחך", להשפיע על "גויים", ו"ממלכות". וזאת בשני קוים: הן ב"סור מרע" – "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", והן ב"ועשה טוב" – "לבנות ולנטוע".

יתר־על־כן, מזהירים אותו "אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם"⁵⁷: אל לך לחשוב שתוכל להסתפק בהצילך את עצמך בלבד – אני את נפשי הצלתי, ועם ה"עולם" לא תתעסק, בטענך "נער אנכי". אומרים לו, שכיוון שאתה נמצא בגוף ונפש בהמית בעולם הזה הגשמי, הרי מצבו של העולם נוגע לך, אם תיזהר מ"אחתך לפניהם", הרי "אל תחת", אל תחשוש מהפיכת העולם לדירה לו יתברך.

באמצעות העבודה באופן זה, נזכה במהירות רבה ש"פינחס הוא אליהו" יבשר את הבשורה של ביאת המשיח, שיגאלינו בגאולה האמיתית והשלימה⁵⁸.