349

ביותר, שגם הוא יהפוך לכלי למעיינות של תורה ומצוות.

זהו הקשר בין הענין הנ"ל ל"בין המצרים": הקדוש־ברוך־הוא שלח את ישראל לגלות, כדי שהם "יבררו" את עניני הגלות, עד שיהפכו אותם באופן של "אתהפכא חשוכא לנהורא" (=הפיכת חושך לאור).

יא. הסיבה לסיפור על היות ירמיהו לנביא

אך יכול יהודי לטעון: כיצד הוא יוכל למרות הכל, לעבור תקופה אפילה כל־כך של "דחיה והסתר"? במיוחד, כאשר נדרש ממנו לא להיבהל מן החושך וההעלם, אלא להיפך, להפוך את "בין המצרים" לזמן של ששון ושמחה⁴⁸?!

על כך עונה ההפטרה של השבת הראשונה של "בין המצרים", ומקדימה לפני הסיפור של הפורענות, את יחוסו ותחילת דרכו של ירמיהו⁴⁹, ונבואתו: "בן חלקיהו מן הכהנים...", ואחר־כך מספרת על חששותיו מלהיות "נביא לגויים", ועל תשובתו של הקדוש־ברוך־הוא על כך "אל תירא מפניהם כי אתך אני..." – שהקדוש־ברוך־הוא עמו ונותן לו את כל הכחות הדרושים כדי לשנות ולהשפיע על ה"גויים" וה"ממלכות".

כך גם אצל כל אחד כפרט, שבלי להתחשב בהסתר הגדול שבזמן הגלות, ניתנים לו כל הכוחות הדרושים כדי לשנות את ההסתר לאור.

יב. חיזוק הנשמה עם ירידתה למטה

ידוע, שירידת הנשמה למטה היא "בחינת גלות ממש"⁵⁰, ובדומה לכל האמור לעיל קיימים הדברים גם אצל כל אחד כפרט, ב"עולם קטן" – זה האדם⁵¹:

כאשר הנשמה יורדת ל"תלתא דפורענותא" – לשלושת העולמות בריאה, יצירה, עשיה, כאשר בעולם הבריאה כבר יש מציאות של רע⁵², מתחילה הנשמה לחשוש, כיצד תוכל למלא תפקידה בעבודה בתוך הגלות בעולם.

אומרים לנשמה מיד בתחילת ירידתה, בהפטרה הראשונה של "תלתא דפורענותא" – "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך": אל לך להיבהל משליחותך להיות "נביא לגויים" – עבודת זיכוך ה"גוי אשר בקרבך", הגוף, הנפש הבהמית, וחלקך בעולם, כי:

(א) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" – יש לך נשמה קדושה חלק אלוקה ממעל