345
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מן הפסוק נראה, שהסיבה העיקרית לקבלת השכר של "בריתי שלום" היא, שפינחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל... ולא כליתי את בני ישראל...". ו"בקנאו את קנאתי בתוכם" הוא פרט צדדי המספר באמצעות מה "השיב את חמתי...".
לא מובן: את הענין של "השיב את חמתי מעל בני ישראל... ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" מוצאים גם אצל משה רבינו, ולא רק פעם אחת, אלא מספר פעמים23, כמסופר בתורה24. מהו החידוש במעשהו של פינחס, שדוקא לו ניתן על כך שכר של "בריתי שלום"?
ועוד: אצל משה, לא די שלא ניתן השכר של "בריתי שלום .. לו ולזרעו אחריו", כי אם להיפך, אנו מוצאים שהקדוש־ברוך־הוא מונע ממנו שכר מסוג זה, כפי שמסבירים חז"ל25 את המסופר בפרשתנו מאוחר יותר26, שבבקשת משה מאת ה' "יפקוד ה'... איש על העדה" הוא התכוון "שיירשו בני את כבודי". לכך לא הסכים ה', והוא אמר "קח לך את יהושע בן נון..." – גדולת משה לא עברה "לזרעו אחריו".
ו. מן ההבדלים בין משה לפינחס
ישנם הבדלים בין עבודת משה לעבודת פינחס. ומהם:
א) משה "השיב את חמתי" באמצעות תפילתו לה', אשר הביאה לכך שהגזירה הוסרה מישראל מלמעלה. ואילו פינחס גרם על־ידי עבודתו, "בקנאו את קנאתי, ובמיוחד כמודגש "קנאתי בתוכם" לכך שישראל יחזרו בתשובה, ובאמצעות זאת "ויכפר על בני ישראל".
ב) משה ביקש למען ישראל, עד לכדי מסירות נפש23 – "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"27 – מסירות נפש מצד הנשמה28. ואילו אצל פינחס היתה מסירות נפש כפשוטה, העמדת הגוף בסכנה ממשית. כדברי חז"ל29, ששבט שמעון רצו להרגו והוא ניצל בנס.
מובן, שהעובדה, שאצל משה אין מוצאים מסירות־נפש של הגוף, אינה נובעת מכך שהיתה חסרה לו המוכנות לכך ח"ו. לו היתה דרושה מסירות־נפש במעשה, היא היתה בודאי קיימת אצל משה, אלא, שלא בכך היתה עבודתו של משה.
הערות
- 23. ראה זהר פרשתנו רכ, א.
- 24. בחטא העגל – תשא לב, יא ואילך. במתאוננים – בהעלותך יא, ב. במרגלים – שלח יד, יג ואילך. וראה פרש"י קורח טז, ד.
- 25. תנחומא פרשתנו יא. במדב"ר פכ"א יד. פרש"י עה"פ (ושם: גדולתי).
- 26. כז, טז ואילך.
- 27. תשא לב, לב.
- 28. להעיר מדרז"ל (ברכות לב, א. ועוד) עה"פ ויחל משה – אבל מובן שאי"ז מסנ"פ דגוף.
- 29. ראה ספרי ותנחומא ס"פ בלק. סנהדרין פב, ב.
רש"י על במדבר ט״ז:ד׳ - הטקסט מספריא
ויפל על פניו. מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁכְּבָר זֶה בְיָדָם סִרְחוֹן רְבִיעִי, חָטְאוּ בָעֵגֶל, "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמות ל"ב), בַּמִּתְאוֹנְנִים, "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה" (במדבר י"א), בַּמְּרַגְּלִים, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם" (שם י"ד), בְּמַחֲלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו, מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁסָּרַח עַל אָבִיו, וּפִיֵּס עָלָיו אוֹהֲבוֹ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ, כְּשֶׁסָּרַח רְבִיעִית, נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵי הָאוֹהֵב הַהוּא, אָמַר עַד מָתַי אַטְרִיחַ עַל הַמֶּלֶךְ? שֶׁמָּא לֹא יְקַבֵּל עוֹד מִמֶּנִּי (תנחומא):
ויפל על פניו [AND WHEN MOSES HEARD IT,] HE FELL UPON HIS FACE because of the rebellion, for this was already the fourth offence on their part: when they sinned by worshipping the Golden Calf, it states, (Exodus 32:11) "And Moses besought [the Lord]”; in the case of the “people who complained”, (Numbers 11:1) it states: “and Moses prayed”; at the incident of the “spies”, (Numbers 14:13) “And Moses said unto the Lord, ‘When the Egyptians shall hear it ... [and now I beseech Thee etc.]”; but now at the rebellion of Korah, his hands sank down (he felt himself powerless) A parable! This may be compared to the case of a prince who sinned against his father and for whom his (the father’s) friend gained forgiveness once, twice, three times. When he offended for the fourth time the friend felt himself powerless, for he said, “ How long can I trouble the king? Perhaps he will not again accept advocacy from me!” (Midrash Tanchuma, Korach 4).
מדרש תנחומא, בלק כ״א - הטקסט מספריא
וַיַּרְא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר. וְכֻלָּן לֹא רָאוּ. וַהֲלֹא כְּתִיב: לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, שֶׁהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה. מֵהֵיכָן עָמַד. אֶלָּא שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר אִם הוּא חַיָּב מִיתָה אוֹ לָאו. עָמַד פִּנְחָס בְּתוֹךְ הַקָּהָל וְנִתְנַדֵּב. וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. נָטַל שִׁנּוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְהֵנִיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְהִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל הָעֵץ, שֶׁנִּתְיָרֵא מִפְּנֵי שִׁבְטוֹ שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלָם, אָמְרוּ לֵיהּ, לָמָּה בָּאתָ. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי בָּאתִי לַעֲשׂוֹת צְרָכַי. הֱנִיחוּהוּ וְנִכְנַס. שֶׁאִלְמָלֵא זוֹ, לֹא הֱנִיחוּהוּ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, זֶה עַל גַּב זֶה לְתוֹךְ טֻמְאַת שְׁנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: לֹא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה, וְקִנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְנַעֲשׂוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר נִסִּים. וְאֵלּוּ הֵן, הַנֵּס הָרִאשׁוֹן, דַּרְכָּן לִפְרֹשׁ זֶה מִזֶּה, וְהִדְבִּיקָן הַמַּלְאָךְ. הַנֵּס הַשֵּׁנִי, סָתַם הַמַּלְאָךְ פִּיהֶם שֶׁלֹּא יִזְעֲקוּ. הַנֵּס הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁכִּוֵּן כְּנֶגֶד הַקֻּבָּה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זַכְרוּתוֹ נִרְאֶה בְּתוֹךְ הַקֻּבָּה שֶׁלָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַף הוּא נִכְנַס וְעָשָׂה צְרָכָיו. הָרְבִיעִי, הֶאֱרִיךְ הַבַּרְזֶל, כְּדֵי שֶׁיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם. הַחֲמִישִׁי, נָתַן כֹּחַ בִּזְרוֹעוֹ לְהַגְבִּיהַּ אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשִּׁשִּׁי, הָיָה כֹּחַ בָּעֵץ לִסְבֹּל אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשְּׁבִיעִי, לֹא נִשְׁמְטוּ מִן הָרֹמַח, אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָן. הַשְּׁמִינִי, הִגְבִּיהָן הַמַּלְאָךְ בְּרֹאשׁ הָרֹמַח כְּדַרְכָּן, לְהַרְאוֹת קְלוֹנָן. הַתְּשִׁיעִי, לֹא הִטִּיפוּ דָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמֵא פִּנְחָס. הָעֲשִׂירִי, שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחָם שֶׁלֹּא יָמוּתוּ. הָאֶחָד עָשָׂר, הִגְבִּיהַּ הַמַּלְאָךְ אֶת מַשְׁקוֹף הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם תְּלוּיִים לְעֵינֵי הַכֹּל. הַשְּׁנֵים עָשָׂר, עָמְדוּ כָּל בְּנֵי שִׁבְטוֹ לִפְגֹּעַ בּוֹ, יָרַד מַלְאָךְ וְנָגַף אוֹתָם לְפָנָיו. כְּשֶׁרָאָה פִּנְחָס שֶׁמְּבַקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָן, חֲבָטָן בַּקַּרְקַע וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל סַלְקוּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל וְגוֹ' (תהלים קו, ל), שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַדִּין. אֵין וַיְפַלֵּל אֶלָּא דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן בִּפְלִילִים (שמות כא, כב). וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, וְאַחֲרֵי כֵן, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ. לְהוֹדִיעֲךָ בְּכָל זְמַן שֶׁנּוֹפְלִין, נִמְנִין. מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, אָמַר בַּעַל הַצֹּאן לָרוֹעֶה, חָשֹׁב כַּמָּה חָסְרוּ. לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הַזְּנוּת מַרְחֶקֶת, שֶׁזֶּה יְחִידִי הָיָה וְעַל יָדוֹ נָפְלוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז, יד). מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר וְסִיעַת נְעָרִים עוֹמְדִים לְפָנָיו. בָּא אֶחָד וְקִלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, נִתְמַלֵּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם חֵמָה. בָּא אֶחָד מֵהֶם וּסְטָרוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁקִּלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, מִיָּד שָׁכְכָה חֲמַת הַמֶּלֶךְ. כָּךְ מִי גָּרַם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ וְלֹא יִתְכַּלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה פִּנְחָס. הֱוֵי, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי סוֹרְחָן, הֱיִיתֶם נִמְנִין. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב, א). בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.