318
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
של בעל הגאולה לבין פינחס הוא בכך10, שמעשה פינחס הוא מעשה קנאות, "בקנאו את קנאתי"11, הנובע מההלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"12, וענין זה אינו דין בשולחן ערוך13. שחייבים לנהוג בו, כי קנאי "הבא לימלך – אין מורין לו"14.
יותר מכך: לא זו בלבד ש"אין מורין לו", אלא (לפי חלק מה"ראשונים"15) אין זו אפילו הוראה וציווי לקנאי, אלא "הרשות בידו".
בדומה לכך היתה גם דרכו של בעל הגאולה16 – "בקנאו את קנאתי". מסירות הנפש שלו למען הפצת התורה וחיזוק היהדות במדינה ההיא, – שגרמה למאסרו, היתה באופן שאין היא חובה על פי ההלכה, "אין מורין לו", אלא "רשות בידו", כפי שמוצאים בהלכה, שמסירות נפש שאינה למען שלושת הדברים של "יהרג ואל יעבור", אלא על יתר מצוות לא־תעשה, מצוות עשה וכדומה, איננה חובה וציווי, אלא "הרשות בידו"17.
ג. מעשה פינחס – מסירות נפש גם מצד הנשמה
ניתן לשאול: השוואה זו קשורה בעיקר לסוף פרשת בלק, ששם מסופר על מעשה הקנאות של פינחס, וכפי שבשנים רבות (הרוב?) חלים יום ההולדת וימי הגאולה י"ב־י"ג תמוז בשבוע18 של פרשת בלק19 – אך מהו הקשר גם לעניני פינחס הכתובים בפרשת פינחס?
כדי להבין זאת יש להקדים את המבואר בתלמוד הירושלמי20 שמעשה פינחס היה "שלא ברצון חכמים", ו"ביקשו לנדותו21 אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם22 וגומר".
מכך מובנת יותר גדולת מעשה
הערות
- 10. ראה לעיל ע' 317 ואילך.
- 11. פרשתנו בתחלתה (כה, יא).
- 12. סנהדרין פב, א. פרש"י בלק כה, ז.
- 13. ראה הערה הבאה.
- 14. סנהדרין שם. רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב ה"ה. טור אה"ע סט"ז. רמ"א חו"מ סתכ"ה ס"ד. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 155 ובהערה 10, שי"ל שזהו גם טעמו של המחבר שהשמיט בשו"ע הדין דקנאין פוגעין בו. ורק רמזו באה"ע סט"ז ס"ב "אם לא פגעו בו קנאים". וגם הרמב"ם והטור לא כתבו בסגנון של דין אלא בסגנון של סיפור "אם פגעו בו קנאין והרגוהו כו'" (רמב"ם שם ה"ד*) "הי' קנאין פוגעין בו כו'" (טור אה"ע שם).
- 15. יד רמ"ה ורא"ש סנהדרין שם (ועיי"ש שעפ"ז מסבירין הא דנהפך זמרי והרגו לפינחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא (סנהדרין שם) "לפי שאין מצוה להורגו אלא רשות בעלמא"). מל"מ ספ"א דהל' רוצח בשם רי"ו. וברמ"א חו"מ סתכ"ה ס"ד "ומותרין להרגו".
- 16. ראה לעיל ע' 327 ואילך. וש"נ.
- 17. לשון הרמ"א בשו"ע יו"ד סקנ"ז ס"א. וראה בהנסמן לעיל ע' 328 הערה 17.
- 18. או בשבת עצמו כהקביעות דשנה זו.
- 19. וכן בהקביעות דשנת ההולדת תר"ם (כנ"ל הערה 3).
- 20. סנהדרין פ"ט ה"ז.
- 21. וראה גם בבלי שם (ע"ב) בקשו מלאכי השרת לדחפו כו' התחילו השבטים מבזין אותו כו'.
- 22. פרשתנו כה, יג.
- . משא"כ ברמב"ם הל' סנהדרין פי"ח ה"ו. ואכ"מ.
רש"י על במדבר כ״ה:ז׳ - הטקסט מספריא
וירא פינחס. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה — אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה מְקֻבַּלְנִי מִמְּךָ הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אָמַר לוֹ "קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא", מִיָּד ויקח רמח בידו וגו' (סנהדרין פ"ב):
וירא פנחס AND PHINEAS SAW — He saw what was being done and he was thereby reminded of the law on this subject (Sanhedrin 82a). He said to Moses, “I have received a tradition from you: he who has intercourse with an Aramean (heathen) woman, zealous people may attack him”. He replied to him: “Let him who reads the letter be the agent for executing it”; — straightway, ויקח רמח בידו HE TOOK A JAVELIN IN HIS HAND, etc. (Sanhedrin 82a).
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ב:ה׳ - הטקסט מספריא
ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואף על פי שהוא בשעת מעשה ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות.
שולחן ערוך, יורה דעה קנ״ז:א׳ - הטקסט מספריא
כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם אוֹ יֵהָרֵג, אִם הוּא בְּצִנְעָה יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם יִרְצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֵהָרֵג, רַשַּׁאי, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת. הַגָּה: וְאִם יוּכַל לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן הַכֹּל וְלֹא יַעֲבֹר לֹא תַּעֲשֶׂה. (ר"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד וריב"ש סִימָן שפ"ז). וּבְמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּס בְּאוֹתוֹ עָוֹן, מִכָּל מָקוֹם בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ סַכָּנָה אֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ עַל זֶה. (מהרי"ו סִימָן קנ"ז). וְאִם הוּא בְּפַרְהֶסְיָא, דְּהַיְנוּ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, חַיָּב לֵהָרֵג וְלֹא יַעֲבֹר אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת אֲפִלּוּ עַל עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם הוּא שְׁעַת הַגְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ"י), אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (פֵּרוּשׁ רְצוּעַת הַמִּנְעָל) יֵהָרֵג וְאֵל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם רוֹצִים לְהַעֲבִירוֹ בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲבָל אִם גָּזְרוּ (גְּזֵרָה) שְׁמָד שֶׁלֹּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה, אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמוֹ וְשֶׁיֵּהָרֵג (ר"ן פֶּרֶק בַּמֶּה טּוֹמְנִין ונ"י פֶּרֶק סוֹרֵר וּמוֹרֶה). מִיהוּ אִם הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, וְרוֹצֶה לֵהָרֵג וּלְקַיְּמוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ח בְּשֵׁם הָרַ"ן). וּבַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שְׁפִיכוּת דָּמִים אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, וַאֲפִלּוּ אֵין הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים לְאִישׁ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אוֹ שֶׁיֵּהָרֵג, אֲבָל אִם אוֹנְסִים לְאִשָּׁה לָבֹא עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁרוֹצִים לְהַשְׁלִיכוֹ עַל הַתִּינוֹק לְהָרְגוֹ, אוֹ שֶׁהוּא כְּבָר מֻקְשֶׁה וְרוֹצִים לֶאֶנוֹס אוֹתוֹ לָעֶרְוָה, אֵין צָרִיךְ לֵהָרֵג. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרָ"ן פֶּרֶק כ"ש). וְכָל אִסּוּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתָה, רַק לָאו בְּעָלְמָא, צָרִיךְ לֵהָרֵג וְלֹא לַעֲבֹר. אֲבָל אַלָּאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשֹׁל (וַיִּקְרָא יט, יד) יַעֲבֹר וְאֵל יֵהָרֵג. (ר"ן פֶּרֶק כ"ש וּפֶרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה). עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהַפּוֹסְקִים הַנַּ"ל). עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל: תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ, לֹא יִתְּנוּ לָהֶם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדוּהוּ וְאָמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי. (מִשְׁנָה פ' ח' דִּתְרוּמוֹת וְהַרַמְבַּ"ם פ"ה מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵין לְמָסְרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן חַיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְרַ"ן). וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ, יִטָּמְאוּ כֻּלָּם וְלֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. (רַמְבַּ"ם פ' הַנִּזְכָּר). כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אִם עָבַר וְלֹא נֶהֱרַג, אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל הַשֵּׁם, מִכָּל מָקוֹם נִקְרָא אָנוּס וּפָטוּר. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְרֹחַ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִבְרֹחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְנִקְרָא עוֹבֵר בְּמֵזִיד. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם פ"ה מִיְּסוֹדֵי הַתּוֹרָה).
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה וכן כהן ששמש בטומאה לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה היו מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירין גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, י"ד תמוז, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ח ע' 318
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.