167
הוא ענין עבודה מתוך מסירת נפש, שזה מורה על תוקף רצונו של האדם לעשות רצונו ית', באופן שאין דבר שיכול למנוע אותו מלקיים רצונו ית', ומוסר נפשו ע"ז.
ובזה גופא יש שני אופנים הנ"ל — "נס" ו"פלא":
יש אדם שעיקר עבודתו היא ע"פ טעם ודעת, בלימוד התורה, קיום המצוות, וכיו"ב, אלא שאם נצרך באיזה פרט יוצא מהרגיל, מסירת נפש, הרי הוא מתייגע ומעורר בעצמו הנהגה חדשה, תוקף גדול עד כדי מסירת נפש. ומובן, שאז המסירת נפש בכל פעם היא עבודה חדשה, וצ"ל התעוררות חדשה ע"ז;
אבל יש אדם שהוא איש מסירת נפש, שהוא מסור ונתון לגמרי לרצונו ית' ואין לו רצון בפ"ע כלל, ענינו הוא מסירת נפש להקב"ה, ואזי בדרך ממילא יש לו מסירת נפש בכל ענין ופרט הקשור לעבודתו ית' — ע"ד הנ"ל בענין של "פלא", שזהו מצב של הנהגה נסית באופן שהנהגה זו היא ההנהגה הרגילה (הטבעית) שלו.
וזוהי דרגתו של פינחס, "בקנאו את קנאתי"19, שסיכן עצמו בענין שאין בזה חיוב (ואדרבה, אם הי' שואל — אין מורין כן20), אלא שקנאין פוגעין בו21, שזהו רשות והיתר לקנאי לפגוע בו; ובפרט לפי דברי הירושלמי22 שקנאות זו היא "שלא ברצון חכמים". ועוד זאת בנדו"ד — שמשה רבינו לא עשה כלום (והרי פינחס לא הי' יודע שנתעלמה ממנו הלכה23) — אבל פינחס לא נכנס לשקו"ט בעצמו כ"א קינא קנאת ה' צבאות.
מסירת נפשו של פינחס היתה למעלה מחשבון ומדידה, משום שהי' איש מסירת נפש בעצם, וכיון שהי' ענין של קידוש השם24 — קינא קנאת ה' צבאות.
ומדה כנגד מדה — שפלא נעשה לו25.
ה. עפ"ז יבואר גם הטעם ששכרו של פינחס הי' — "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"26, שלפי פשוטו של מקרא27, הפירוש בזה, שרק אז נתכהן פינחס, "תחת אשר קנא לאלקיו"26.
דיש לומר, שגם אופנו של שכר זה הוא בהתאם לענין הנ"ל, שמהותו של פינחס היא — שהי' איש "פלא" בעצם.
דהנה כהונה היא דבר הבא בירושה, כי אינה אלא לזרע אהרן; ואילו כאן ניתנה כהונה לפינחס "תחת אשר קנא לאלקיו"28.
אלא שזהו מדה כנגד מדה, דכשם
הערות
- 19. פרשתנו כה, יא.
- 20. סנהדרין פב, א. רמב"ם הל' איסו"ב פי"ב ה"ה. טור אה"ע סט"ז. רמ"א חו"מ סתכ"ה ס"ד.
- 21. משנה שם פא, ב. מקומות שבהערה הקודמת. רש"י בלק כה, ז.
- 22. סנהדרין שם (פ"ט ה"ז), וכפירוש היפה מראה שם. וראה לקו"ש חי"ח ע' 319 ואילך ובהערה 24. וש"נ.
- 23. סנהדרין שם פב, א. רש"י בלק שם, ו.
- 24. ראה סנהדרין שם (בסוף העמוד).
- 25. עפ"ז יש לבאר גם הטעם שנעשה לו נס ש"לא הטיפו דם כדי שלא יטמא פינחס" (תנחומא ס"פ בלק — משא"כ בתיב"ע שם "דלא יסתאב כהנא") — אף ש(לכמה דיעות) פינחס לא הי' כהן עדיין (נסמן בהערה 27), ומהו ההכרח שלא יטמא? — אלא שזהו בהתאם להמס"נ דפינחס, שלא הי' בזה חיוב, ולכן נעשה לו נס בענין שלא הי' מוכרח אלא להראות הגבהה, חיבה יתירה (ע"ד המבואר במפרשים לענין נס שמן דחנוכה).
- 26. פרשתנו כה, יג.
- 27. רש"י שם. וכהדיעה בגמ' זבחים (קא, ב).
- 28. ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1070 ואילך. חי"ח ע' 320. ועוד.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ב:ה׳ - הטקסט מספריא
ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואף על פי שהוא בשעת מעשה ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות.
רש"י על במדבר כ״ה:ז׳ - הטקסט מספריא
וירא פינחס. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה — אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה מְקֻבַּלְנִי מִמְּךָ הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אָמַר לוֹ "קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא", מִיָּד ויקח רמח בידו וגו' (סנהדרין פ"ב):
וירא פנחס AND PHINEAS SAW — He saw what was being done and he was thereby reminded of the law on this subject (Sanhedrin 82a). He said to Moses, “I have received a tradition from you: he who has intercourse with an Aramean (heathen) woman, zealous people may attack him”. He replied to him: “Let him who reads the letter be the agent for executing it”; — straightway, ויקח רמח בידו HE TOOK A JAVELIN IN HIS HAND, etc. (Sanhedrin 82a).
מדרש תנחומא, בלק כ״א - הטקסט מספריא
וַיַּרְא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר. וְכֻלָּן לֹא רָאוּ. וַהֲלֹא כְּתִיב: לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, שֶׁהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה. מֵהֵיכָן עָמַד. אֶלָּא שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר אִם הוּא חַיָּב מִיתָה אוֹ לָאו. עָמַד פִּנְחָס בְּתוֹךְ הַקָּהָל וְנִתְנַדֵּב. וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. נָטַל שִׁנּוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְהֵנִיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְהִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל הָעֵץ, שֶׁנִּתְיָרֵא מִפְּנֵי שִׁבְטוֹ שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלָם, אָמְרוּ לֵיהּ, לָמָּה בָּאתָ. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי בָּאתִי לַעֲשׂוֹת צְרָכַי. הֱנִיחוּהוּ וְנִכְנַס. שֶׁאִלְמָלֵא זוֹ, לֹא הֱנִיחוּהוּ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, זֶה עַל גַּב זֶה לְתוֹךְ טֻמְאַת שְׁנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: לֹא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה, וְקִנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְנַעֲשׂוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר נִסִּים. וְאֵלּוּ הֵן, הַנֵּס הָרִאשׁוֹן, דַּרְכָּן לִפְרֹשׁ זֶה מִזֶּה, וְהִדְבִּיקָן הַמַּלְאָךְ. הַנֵּס הַשֵּׁנִי, סָתַם הַמַּלְאָךְ פִּיהֶם שֶׁלֹּא יִזְעֲקוּ. הַנֵּס הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁכִּוֵּן כְּנֶגֶד הַקֻּבָּה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זַכְרוּתוֹ נִרְאֶה בְּתוֹךְ הַקֻּבָּה שֶׁלָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַף הוּא נִכְנַס וְעָשָׂה צְרָכָיו. הָרְבִיעִי, הֶאֱרִיךְ הַבַּרְזֶל, כְּדֵי שֶׁיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם. הַחֲמִישִׁי, נָתַן כֹּחַ בִּזְרוֹעוֹ לְהַגְבִּיהַּ אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשִּׁשִּׁי, הָיָה כֹּחַ בָּעֵץ לִסְבֹּל אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשְּׁבִיעִי, לֹא נִשְׁמְטוּ מִן הָרֹמַח, אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָן. הַשְּׁמִינִי, הִגְבִּיהָן הַמַּלְאָךְ בְּרֹאשׁ הָרֹמַח כְּדַרְכָּן, לְהַרְאוֹת קְלוֹנָן. הַתְּשִׁיעִי, לֹא הִטִּיפוּ דָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמֵא פִּנְחָס. הָעֲשִׂירִי, שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחָם שֶׁלֹּא יָמוּתוּ. הָאֶחָד עָשָׂר, הִגְבִּיהַּ הַמַּלְאָךְ אֶת מַשְׁקוֹף הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם תְּלוּיִים לְעֵינֵי הַכֹּל. הַשְּׁנֵים עָשָׂר, עָמְדוּ כָּל בְּנֵי שִׁבְטוֹ לִפְגֹּעַ בּוֹ, יָרַד מַלְאָךְ וְנָגַף אוֹתָם לְפָנָיו. כְּשֶׁרָאָה פִּנְחָס שֶׁמְּבַקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָן, חֲבָטָן בַּקַּרְקַע וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל סַלְקוּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל וְגוֹ' (תהלים קו, ל), שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַדִּין. אֵין וַיְפַלֵּל אֶלָּא דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן בִּפְלִילִים (שמות כא, כב). וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, וְאַחֲרֵי כֵן, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ. לְהוֹדִיעֲךָ בְּכָל זְמַן שֶׁנּוֹפְלִין, נִמְנִין. מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, אָמַר בַּעַל הַצֹּאן לָרוֹעֶה, חָשֹׁב כַּמָּה חָסְרוּ. לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הַזְּנוּת מַרְחֶקֶת, שֶׁזֶּה יְחִידִי הָיָה וְעַל יָדוֹ נָפְלוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז, יד). מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר וְסִיעַת נְעָרִים עוֹמְדִים לְפָנָיו. בָּא אֶחָד וְקִלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, נִתְמַלֵּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם חֵמָה. בָּא אֶחָד מֵהֶם וּסְטָרוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁקִּלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, מִיָּד שָׁכְכָה חֲמַת הַמֶּלֶךְ. כָּךְ מִי גָּרַם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ וְלֹא יִתְכַּלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה פִּנְחָס. הֱוֵי, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי סוֹרְחָן, הֱיִיתֶם נִמְנִין. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב, א). בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
רש"י על במדבר כ״ה:י״ג - הטקסט מספריא
והיתה לו. בְרִיתִי זֹאת:
ברית כהנת עולם. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְּנָה כְהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, לֹא נִתְּנָה אֶלָּא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו שֶׁנִּמְשְׁחוּ עִמּוֹ וּלְתוֹלְדוֹתֵיהֶן שֶׁיּוֹלִידוּ אַחַר הַמְשָׁחָתָן, אֲבָל פִּינְחָס שֶׁנּוֹלַד קֹדֶם לָכֵן וְלֹא נִמְשַׁח לֹא בָא לִכְלַל כְּהֻנָּה עַד כָּאן; וְכֵן שָׁנִינוּ בִזְבָחִים (דף ק"א) לֹא נִתְכַּהֵן פִּינְחָס עַד שֶׁהֲרָגוֹ לְזִמְרִי:
לאלהיו. בִּשְׁבִיל אֱלֹהָיו, כְּמוֹ "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי" (במדבר י"א), "וְקִנֵּאתִי לְצִיּוֹן" (זכריה ח') — בִּשְׁבִיל צִיּוֹן:
והיתה לו AND IT SHALL BE UNTO HIM — this covenant of Mine shall be unto him —
ברית כהנת עולם A COVENANT OF AN EVERLASTING PRIESTHOOD — for although the priesthood had already been given to Aaron’s descendants (cf. Exodus 28:40-41), it was given only to Aaron and his sons who had been anointed together with him and to their offspring whom they might beget after they had been anointed. But Phineas who had been born prior to that and had not been anointed, had not as yet attained the status of priesthood until now. So, too, do we read in Zevachim 101b: Phineas did not become a priest until he had slain Zimri.
לאלהיו means [HE WAS ZEALOUS] FOR THE SAKE OF HIS GOD, just as, (Numbers 11:29) “Are you zealous for My sake (לי)?” and (Zechariah 8:2) “I am zealous לציון", i.e., for Zion’s sake.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.