315

לידי ביטוי שני הניגודים שבכל גלות, שבתחילה צריכה להיות מידה של "גבורה", כי "יתרון האור" נובע דוקא "מן החשך"⁴⁹, אך "לאחר שעשה הדין" רואים שהחשך וה"גבורה" היו בפנימיות רוב־חסד ו"יתרון האור":

מצד אחד עבר הרבי את היסורים ועינויי המאסר באופן חמור ביותר, עד לפסק־דין של היפך החיים ר"ל,

אך מצד שני, ראו בגאולת י"ב תמוז, שכל מהלך הענינים של המאסר לא היה בפנימיותו ענין של "הגבלה", כי אם להיפך – עוצמה חזקה מאד של חסד⁵⁰, הכנת הדרך להרחבת הפעילות של הרבצת התורה באופן שונה לחלוטיין ונעלה הרבה יותר, ולהתפרסות בכל רחבי תבל.

ובלשון חז"ל⁵¹ (כפי שהתבטא בה הרבי (מוהרש"ב) נ"ע⁵² לגבי מאסרו של אדמו"ר הזקן) – הזית הזה כשכותשין אותו (דוקא) הוא מוצאי שמנו – הכתישה היא שלב בתהליך של "מוציא שמנו"⁵³.

יתר־על־כן: גאולת י"ב תמוז הפכה גם את אחד מימי המאסר עצמם ליום של ששון ושמחה, יום זה לא הפך רק להכנה והתחלה לגאולה המאוחרת יותר של י"ב תמוז, אלא הוא עצמו הפך ליום של גאולה, כשם שהצום עצמו הופך לששון ולשמחה:

ג' תמוז, שבו שוחרר הרבי ממאסר ונשלח לשלוש שנות גלות, היה נראה אז, באותה שנה, כשלב נוסף של המאסר – שילוח לגלות, שהיא קשה בפרטים מסויימים כמוות, כפי שמסביר זאת בעל ה"חינוך"⁵⁴,

עד כדי כך, שלא ידעו אז אם זאת הקלה, או שזוהי רק דרך כדי להיפטר מן הלחצים שבאו מחו"ל לשחרור הרבי, ואחר־כך יחפשו שוב עלילה וכו', ר"ל.

גאולת י"ב תמוז גילתה, שיום ג' תמוז היה, לאמיתו של דבר, שלב ראשון לגאולה⁵⁵, ולא תחילת גלות – יום של ישועה והצלה. ויותר מכך: הישועה וההצלה של יום זה, שבו שוחרר הרבי ממאסר, גדולה יותר, בפרטים מסויימים, מגאולת י"ב תמוז, שהיתה גאולה מגלות⁵⁶.