302

לחינוך תינוקות של בית רבן. ובלי להתחשב בכל הסכנות, התמסר הרבי דוקא לפעילות מן הסוג הזה בלהט ובהתלהבות מיוחדת ובהיקף ביותר.

ולכאורה יש מקום לשאלה: אמנם היה הכרחי לעסוק בהפצת התורה ובחיזוק היהדות, אך מדוע לעשות זאת בדרך שעל פי טבע אין לה כלל סיכויים להצליח? לכאורה טוב יותר היה להתעסק בהפצת תורה בדרך שיש לה סיכויים להצליח על פי הטבע – ולא לעסוק בפעילות באופן המעמיד, בדרך הטבע, בסכנה את כל הפצת התורה בכל התחומים. וכאן התמיהה אף חזקה יותר: כיצד ייתכן להעמיד בסכנה את חיזוק התורה והמצוות והיהדות בין בני חיוב למען לימוד התורה של תינוקות של בית רבן?

ויש לומר, שהתשובה לכך היא, שעבודתו של הרבי היתה באופן של "חוקת" אמיתית – מסירות נפש ללא כל חישובים שכליים. בידעו את שליחותו, שהוא נשיא ישראל הצריך לדאוג לקיום כלל ישראל – התלוי בלימוד התורה של תינוקות של בית רבן²⁰, וכמאמר חז"ל²¹ "אם אין גדיים אין תיישים" – הוא התמסר במסירות נפש הגדולה ביותר להקמת והחזקת "חדרים" לילדים קטנים ביותר.

אמנם, בדרך הטבע לא נראה שפעילות זו תתקיים תקופה ארוכה ותצליח – ואילו היתה זו מסירות נפש המוגבלת ומדודה בחישובים הגיוניים, לפי שכל התורה, אז היה מקום לטענה כזאת,

אך כיון שמסירות הנפש של הרבי היתה באופן של "חוקת", אין משפיע כאן שום חישוב, אם תהיה הצלחה או ח"ו לאו, או אם הוא בכלל ינצל אם לאו ח"ו – כל זאת שייך לקדוש־ברוך־הוא:

[בדומה למה שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנאצר²², שאם תהיה להם זכות יציל אותם הקדוש־ברוך־הוא, אך גם אם לאו – "והן לאו" – בכל מקרה הם לא ישתחוו ח"ו לפסל. גם אילו לא ינצלו, לא יהא זה משום שלנבוכדנאצר יש אפשרות או רשות להרגם²³, אלא זאת מאת הקדוש־ברוך־הוא, ונבוכדנאצר הוא רק שליחו של הקדוש־ברוך־הוא לבצע זאת²⁴].