301
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אפילו מדרגת החכמה והשכל שלפי התורה – חוקה זו מקיים היהודי רק מתוך התבטלות לרצון הקדוש־ברוך־הוא.
ד. שתי הדרגות במסירות נפש
בדומה לכך יש שני אופנים במסירות נפש15:
יש דרגה של מסירות נפש הכרוכה ב"חישובים". אמנם, "חישובים" של קדושה, אך בכל זאת אלה הם שיקולים כלשהם. כלומר, שלפני שפועלים במסירות נפש מעיינים תחילה בשולחן ערוך16 אם חייבים למסירות נפש זו לפי התורה. זוהי "חוקת התורה" – זוהי "חוקה" ומסירות נפש כפי שהיא מוגדרת ו"מדודה" לפי התורה, מצד השכל והחכמה של קדושה, אשר משום כך יש בה כבר הגבלה מסויימת.
האופן האחר של מסירות נפש הוא, כאשר אין עורכים שום שיקולים וחישובים, ודרגה זו של מסירות נפש נקראת "חוקה" סתם – היא נעלית גם מ"חוקת התורה"17, כי היא נובעת מעצם הנפש של היהודי, הנעלית בשרשה מן התורה18, כדברי חז"ל19 "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם למחשבת התורה. ומצד הקשר העצמותי שבין היהודי לקדוש־ברוך־הוא, הנעלה מן התורה, גם מסירות הנפש של היהודי לקיים את רצון ה' נעלית מכל הגבלה וחישוב.
ואופן כזה של מסירות נפש היה אצל בעל הגאולה והשמחה*.
ה. מסירות הנפש של הרבי היתה באופן של "חוקת"
הפצת התורה והיהדות על ידי בעל הגאולה והשמחה השתרעה על פני תחומי פעילות רבים מאד: שליחת רבנים ושוחטים למקומות שהם היו דרושים שם, הקמת מקואות טהרה, יסוד ישיבות לבחורים מבוגרים, הפעלת "חדרים" לתינוקות של בית רבן, וכו'.
אך גזירת הממשלה העיקרית, אשר היוותה את הסיבה העיקרית לאסור את הרבי, לא היתה כל כך פעילותו להפצת התורה וחיזוק היהדות בין היהודים המבוגרים, אלא דוקא עקב התמסרותו
הערות
- 15. בהבא לקמן ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 124 ואילך. ח"ד [המתורגם] ע' 53. ועוד.
- 16. ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה. טושו"ע יו"ד סי' קנז.
- 17. דוגמא לזה בהלכה – כשמוסר נפשו על מצוה שאינה מהשלש דיהרג ואל יעבור (ראה האופנים שמותר אבל אינו מחוייב למסנ"פ: כס"מ הל' יסוה"ת שם ה"ד. טור יו"ד שם בריש הסימן ובנ"כ. שו"ע ורמ"א שם סעיף א. ש"ך שם סק"א. ובנ"כ השו"ע שם).
- 18. ראה סה"מ תרנ"ט שם.
- 19. ב"ר פ"א, ד. וראה תדבא"ר פי"ד (קרוב לסופו).
- *. ראה גם לקמן ע' 347 ואילך.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה׳ - הטקסט מספריא
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג יהרג ואל יעבור בד"א בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.
וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.
מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה' ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.
ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
שולחן ערוך, יורה דעה קנ״ז - הטקסט מספריא
כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם אוֹ יֵהָרֵג, אִם הוּא בְּצִנְעָה יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם יִרְצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֵהָרֵג, רַשַּׁאי, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת. הַגָּה: וְאִם יוּכַל לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן הַכֹּל וְלֹא יַעֲבֹר לֹא תַּעֲשֶׂה. (ר"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד וריב"ש סִימָן שפ"ז). וּבְמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּס בְּאוֹתוֹ עָוֹן, מִכָּל מָקוֹם בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ סַכָּנָה אֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ עַל זֶה. (מהרי"ו סִימָן קנ"ז). וְאִם הוּא בְּפַרְהֶסְיָא, דְּהַיְנוּ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, חַיָּב לֵהָרֵג וְלֹא יַעֲבֹר אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת אֲפִלּוּ עַל עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם הוּא שְׁעַת הַגְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ"י), אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (פֵּרוּשׁ רְצוּעַת הַמִּנְעָל) יֵהָרֵג וְאֵל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם רוֹצִים לְהַעֲבִירוֹ בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲבָל אִם גָּזְרוּ (גְּזֵרָה) שְׁמָד שֶׁלֹּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה, אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמוֹ וְשֶׁיֵּהָרֵג (ר"ן פֶּרֶק בַּמֶּה טּוֹמְנִין ונ"י פֶּרֶק סוֹרֵר וּמוֹרֶה). מִיהוּ אִם הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, וְרוֹצֶה לֵהָרֵג וּלְקַיְּמוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ח בְּשֵׁם הָרַ"ן). וּבַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שְׁפִיכוּת דָּמִים אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, וַאֲפִלּוּ אֵין הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים לְאִישׁ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אוֹ שֶׁיֵּהָרֵג, אֲבָל אִם אוֹנְסִים לְאִשָּׁה לָבֹא עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁרוֹצִים לְהַשְׁלִיכוֹ עַל הַתִּינוֹק לְהָרְגוֹ, אוֹ שֶׁהוּא כְּבָר מֻקְשֶׁה וְרוֹצִים לֶאֶנוֹס אוֹתוֹ לָעֶרְוָה, אֵין צָרִיךְ לֵהָרֵג. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרָ"ן פֶּרֶק כ"ש). וְכָל אִסּוּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתָה, רַק לָאו בְּעָלְמָא, צָרִיךְ לֵהָרֵג וְלֹא לַעֲבֹר. אֲבָל אַלָּאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשֹׁל (וַיִּקְרָא יט, יד) יַעֲבֹר וְאֵל יֵהָרֵג. (ר"ן פֶּרֶק כ"ש וּפֶרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה). עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהַפּוֹסְקִים הַנַּ"ל). עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל: תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ, לֹא יִתְּנוּ לָהֶם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדוּהוּ וְאָמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי. (מִשְׁנָה פ' ח' דִּתְרוּמוֹת וְהַרַמְבַּ"ם פ"ה מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵין לְמָסְרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן חַיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְרַ"ן). וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ, יִטָּמְאוּ כֻּלָּם וְלֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. (רַמְבַּ"ם פ' הַנִּזְכָּר). כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אִם עָבַר וְלֹא נֶהֱרַג, אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל הַשֵּׁם, מִכָּל מָקוֹם נִקְרָא אָנוּס וּפָטוּר. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְרֹחַ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִבְרֹחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְנִקְרָא עוֹבֵר בְּמֵזִיד. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם פ"ה מִיְּסוֹדֵי הַתּוֹרָה).
אָסוּר לְאָדָם לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ. אֲבָל אִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּהוּ שֶׁהוּא יְהוּדִי מְשַׁנֶּה מַלְבּוּשׁוֹ בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. (נ"י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְאַף עַל גַּב דְּאָסוּר לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִכָּל מָקוֹם יוּכַל לוֹמַר לָהֶם לָשׁוֹן דְּמִשְׁתַּמֵּעַ לִתְרֵי אַפִּין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ' הַגּוֹזֵל), וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים יָבִינוּ שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהוּא יְכַוֵּן לְדָבָר אַחֵר. וְכֵן אִם יוּכַל לְהַטְעוֹתָם, שֶׁהֵם סוֹבְרִים שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שָׁרֵי. (ת"ה סי' קצ"ז) וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, מִי שֶׁלִּבּוֹ הֶעֱלָה טִינָא וְחוֹשֵׁק בְּאֵשֶׁת אִישׁ, אִם תּוּכַל אִשְׁתּוֹ לָבֹא אֵלָיו וְשֶׁיִּסְבֹּר שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה, שָׁרֵי. (שָׁם בנ"י). וְכָל זֶה לֹא שָׁרֵי רַק בִּמְקוֹם סַכָּנָה, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא יַכִּירוּהוּ שֶׁהוּא יְהוּדִי וְיַעֲבִיר מֶכֶס, אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה, אָסוּר. (אֲשֵׁרִ"י ונ"י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא ות"ה סי' קצ"ו וּשְׁאָר פּוֹסְקִים).
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה, מֻתָּר לִבְרֹחַ לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּלְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִשְׁעַת הַשְּׁמָד, אָסוּר. (כָּל בּוֹ) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ק"נ.
בראשית רבה א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּבְרְאוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. הַתּוֹרָה וְהַכִּסֵּא הַכָּבוֹד, נִבְרְאוּ. תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז וגו'. הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, הָאָבוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, י): כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וגו'. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עד, ב): זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו'. שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, יז): יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם וגו'. רַבִּי אַהֲבָה בְּרַבִּי זְעִירָא אָמַר אַף הַתְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ב): בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וגו', אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם קֹדֶם, אִם הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד וְאִם כִּסֵּא הַכָּבוֹד קֹדֶם לַתּוֹרָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו', קוֹדֵם לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ, מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן, פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק, אָמַר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין, בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, חָזְרוּ וְאָמְרוּ הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי. כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי בַּנָאי, הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ וגו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בִּזְכוּת משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָה אָמַר, בִּזְכוּת שְׁלשָׁה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּזְכוּת חַלָּה, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, וּבִזְכוּת בִּכּוּרִים, וּמַה טַּעַם, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָא חַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא מַעַשְׂרוֹת, הֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר (דברים יח, ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו'.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.