שיחה ב
239שיחה ב
חוקת
א. טומאת המת, ובן השונמית – לפי דברי ה"ילקוט"
בקשר לדיני טומאת מת שבפרשתנו נאמר ב"ילקוט"1 על הפסוק2 "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים": "נוגע במת טמא, ואין3 מת עצמו טמא. נוגע במת טמא ואין3 בנה של שונמית טמא, אמרו, בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא (היה4) טומאת שבעה, וכשחיה היה טהור לקודש. חזרו ונגעו בו וטמאוהו5 הם, הרי זה אומר: מטמאיך לא טמאוני ואתה טימאתני"6.
העובדה שה"ילקוט" מקשר את הענין של "ואין בנה של שונמית טמא" עם הפרט הקודם, ש"ואין מת עצמו טמא", מובנת בפשטות: כיון שהמת עצמו אינו טמא, לא היה בן השונמית טמא לאחר שחזר לחיים, על־אף שהיה קודם מת וטימא אחרים.
אך דרוש הסבר על ההמשך "נוגע ב * במת טמא ואין בנה של שונמית טמא": מהדיוק "הנוגע במת... יטמא" לומדים (כלימוד הראשון ב"ילקוט"), שרק הנוגע טמא, אבל "אין מת עצמו טמא". לעומת זאת, בהוספה "בן השונמית", כאשר מדובר לאחר היותו חי, צריך היה ללמוד: "נוגע במת טמא ואין בנה של שונמית מטמא", שהנוגע ב"בנה של שונמית" אינו טמא, כי אין הוא מת אלא חי7.
על הנאמר ב"ילקוט", ש"ואין מת עצמו טמא", אומר בעל "מגן אברהם"8: "ונפקא מינה (=ויוצא מכך) כשיחיו המתים, אין צריכין הזאה"9 כלומר, גם הקטע הראשון של "ואין מת עצמו טמא", הלימוד הוא בעיקר לגבי הזמן שבו "יחיו המתים"10. ולפי זה אפשר לומר שבשני החלקים – "אין מת עצמו טמא", ו"אין בנה של שונמית טמא" – מדובר על אותו ענין: המת עצמו אינו טמא, ולכן אין הוא זקוק להזאה כשיחיה, וכך גם "אין בנה של שונמית טמא .. וכשחיה היה טהור לקודש".
אך לפי זה תמוה: מה מחדש ה"ילקוט" באמצעות ההוספה "אין בנה 239של שונמית טמא" אחרי הלימוד של "אין מת עצמו טמא"?
ב. שאלות אנשי אלכסנדריא בענין הטומאה
הדברים יובנו לפי המוסבר בגמרא בסוף מסכת נדה. הגמרא11 מצטטת שם את הברייתא "שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא", וכך נאמר שם: "ג' דברי בורות: אשתו של לוט – מהו שתטמא? אמר להם: מת מטמא, ואין נציב מלח מטמא. בן שונמית – מהו שיטמא? אמר להן: מת מטמא, ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבוא – צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין? אמר להן: לכשיחיו נחכם להן. איכא דאמרי: לכשיבוא משה רבנו עמהם".
פעמים רבות כבר דובר על כך, שכל השאלות הכתובות בגמרא, כולל הוויכוחים והדיונים שהיו בין חכמי ישראל לבין אחרים – כגון צדוקים, בייתוסים, או אנשי אלכסנדריא (כבעניננו) – יש להן מקום לפי השכל, וגם לפי שכל התורה. אפילו הטענות שהגמרא מציינת שהן דברי הבל ושטות12, גם לגביהן אין הכוונה שאין להן בסיס בהגיון הפשוט וכל־שכן בשכל התורה, שהרי חכמי ישראל לא התעסקו עם טפשים ובורים, ובודאי לא היו כותבים את דבריהם בגמרא. ואנו רואים שאפילו על דברים אמיתיים, כאשר הם מובנים מאליהם שואלים: "מאי קמשמע לן", פשיטא הוא, וכדומה.
מעצם העובדה שחכמי ישראל כרבן יוחנן בן זכאי, רבי יהושע בן חנניא וכדומה ניהלו וויכוחים ודיונים עמם, וקבעו זאת בגמרא כחלק מן התורה שבעל־פה, מובן, שלא זו בלבד שיש לשאלות אלו בסיס הגיוני, אלא יש להן מקום להישאל גם לפי ההגיון שבתורה13, ובאמצעותן אפשר אף להבין טוב יותר את הסוגיא שבה הן מובאות14.
כך מובן, מדוע חייבים בברכת התורה גם כאשר לומדים חלק בתורה שבעל־פה המספר על שאלות וטענות הצדוקים וכדומה15.
אמנם, גם הברייתא מכנה שאלות אלו "דברי בורות" וכדומה16, אך זאת בגלל פרט מסויים בהן שאינו מתאים לעניננו וכדומה, וכן – אלה הם "דברי בורות" לעומת התורה המושלמת שלנו, לעומת תשובות רבי יהושע בן חנניא. וזאת אפשר להוכיח בעניננו: א) השאלה 240השלישית של אנשי אלכסנדריא נשארת בעינה גם לאחר תשובת רבי יהושע בן חנניא. ב) מצויים דיונים וחילוקי דעות בדברי הראשונים והאחרונים גם לגבי השאלות של אנשי אלכסנדריא, ולא רק לגבי תשובת רבי יהושע בן חנניא17. ג) יש צורך בלימוד מיוחד מן הפסוק כדי לשלול את ענין הטומאה מבן השונמית ומן המתים לעתיד לבוא וכו', והוכחות נוספות.
ג. הדיוקים על שאלות אנשי אלכסנדריא ותשובות רבי יהושע
בברייתא שדלעיל יש מקום לדיוקים רבים, ומהם:
א) מדוע שואלים אנשי אלכסנדריא את השאלה השניה "בן שונמית (שהחיה אלישע) – מהו שיטמא (לאחר שהחיהו18)?", לאחר שרבי יהושע בן חנניא כבר ענה להם שרק "מת מטמא (ואין נציב מלח מטמא)", שמכך יכלו להבין בעצמם שגם בן השונמית, שאיננו מת, אינו מטמא.
ב) שאלת המפרשים: מדוע שאלתם היא דוקא לגבי "בן שונמית" ולא לגבי "בן הצרפית" שהחיה אליהו הנביא19 לפני בן השונמית שהחיה אלישע20.
ג) לגבי תשובתו על השאלה השלישית "לכשיחיו נחכם להן, איכא דאמרי לכשיבוא משה רבנו עמהם" תמוה: אם הוא לא ידע את התשובה, מדוע לא ענה "איני יודע", וכדומה, כמדתו של חכם – "על מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת..."21.
ד) מהו הדיוק בביטוי "לכשיבוא משה רבינו", ולא כביטוי הנפוץ:
ה) "לכשיבוא משה רבנו עמהם", ואינו מסיים, שהוא יתרץ זאת, כפי שאומר בביטוי הראשון: "נחכם להן".
ו) מהו הדיוק בביטוי "לכשיבוא משה רבנו עמהם"23?
ז) אין מובן השינוי בסגנון: בשתי השאלות הראשונות נאמר "מהו שתטמא .. שיטמא", ובשאלה השלישית נאמר "צריכין הזאה .. או אין צריכין", ולא נאמר "מהו שיצרכו הזאה?" וכדומה.
ד. שני הענינים שבטומאת מת, ושני סוגי הניסים
ההסבר לכל זה הוא: טומאת מת קשורה לשני ענינים: א) סילוק החיות, סילוק הנשמה מן הגוף. ב) היות הגוף – גוף מת. בכל אחד מן הענינים האלה נכללים מספר פרטים ודינים.
ובאופן כללי: בענין הראשון – סילוק החיות – הכוונה היא לסילוק כל החיות24, ורק אז קיימת טומאת מת. ואילו "האבר25 והבשר המדולדלים באדם, ואף־על־פי שאין יכולין לחזור ולחיות – טהורים"26.
גוף מת הוא רק כאשר הוא נשאר בצורתו, או לפחות דומה לגוף חי, "אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו – טהור"27, ויש מספר פרטי הלכות בכך.
וזהו ההבדל בין שלוש השאלות:
ה. שתי סוגים בניסים
בפשטות נראה, שהשאלה הראשונה "אשתו של לוט – מהו שתטמא" כוונתה הוא28: אשתו של לוט הפכה ל"נציב מלח" לא בדרך הטבע, אלא באמצעות נס29, ויש שני סוגי ניסים30:
242(א) הנס מחליף את טבעו ומציאותו של הדבר לדבר אחר, כבמקרה של "ידו (של משה) מצורעת כשלג"31, שלאחר הנס היתה הצרעת ביד באופן טבעי, וצריך היה נס אחר כדי לבטל את הצרעת, כדי שיהיה "שבה כבשרו"32.
(ב) הנס אינו משנה את טבעו של הדבר, אלא מוסיף על הטבע בכל רגע, כפי שהיה בקריעת ים סוף33. וכך גם במכת דם, כאשר המים "נהפכו לדם", הרי גם לאחר הנס הם נשארו מציאות של מים, והנס גרם בכל רגע להפיכת המים לדם34, ולפיכך, כאשר פסק הנס, נתבטלה ממילא הפיכת המים לדם35.
וזאת היתה משמעות שאלת אנשי אלכסנדריא: "אשתו של לוט מהו שתטמא": האם הפיכת גופה לנציב מלח ואיבוד צורת הגוף נגרמו על ידי נס מן הסוג הראשון – ואז אין הוא מטמא, כי אין זה כלל גוף; או שהנס היה מן הסוג השני, כלומר, שגם לאחר הפיכת הגוף לנציב מלח הוא נשאר מציאות של בשר וכו', גוף מת, ואז צריכה לחול עליו טומאת מת36.
ו. ההסבר לשאלה לגבי "אשתו של לוט"
אך עדיין אין השאלה מובנת, כי לפי זה אין השאלה בענין טומאת מת, כי אם לגבי סוג הנס שהפך את אשת לוט לנציב מלח, ואם כך כל שאלה כאן היא בענין שונה, דבר שאינו מסתבר.
יש לומר, שמשמעות שאלתם "אשתו של לוט מהו שתטמא" היא גם בקשר לענין סילוק הנשמה הגורם לטומאת מת: האם טומאת המת נגרמת מעצם סילוק הנשמה37 (כפי שאפשר, לכאורה, להסיק מכך שאבר המדולדל הוא טהור, כיון שלא היה כאן סילוק של החיות, למרות שהוא כאבר מת38), או שסילוק הנשמה היא רק גורם לחלות טומאת המת בגוף – הטומאה נגרמת מצד הגוף. כלומר, טומאת המת נגרמת וחלה על הגוף שממנו נסתלקה הנשמה. שאלה דומה, בצד החיובי, נמצאת במספר מצוות בתורה.
243במצות מילה39: האם עיקר המצוה היא פעולת המילה40, או שהכוונה העיקרית היא התוצאה של פעולת המילה – שהאדם לא יהיה ערל? וידועה ההרחבה בדיון זה והתוצאות המעשיות הנובעות מכך.
ובדומה לכך לגבי מצות כיסוי הדם41: האם עיקר המצוה היא פעולת הכיסוי, ואין חשיבות לתוצאה, או שעיקר המצוה היא תוצאת הכיסוי – שהדם יהיה מכוסה? גם מכך יש מסקנות להלכה למעשה42.
ודומה לכך גם משמעות שאלת אנשי אלכסנדריא "אשתו של לוט מהו שתטמא"43? האם טומאת המת נגרמת מפני שזהו גוף מת, וסילוק הנשמה הוא רק הגורם לכך שהגוף מת, ואז מובן בפשטות ש"אשתו של לוט" איננה מטמאה, כי לא נשארה צורת גוף מת; או שמא הטומאה נגרמת מפני סילוק הנשמה, ואז אפשר לומר שאשתו של לוט מטמאת, כי גם אצלה היה סילוק הנשמה44.
ז. ההסבר לתשובה על השאלה הראשונה
"אמר להם: מת מטמא ואין נציב מלח מטמא". רבי יהושע בן חנניא אינו מפרט הסברים והכרעות לגבי הפרטים שבשאלה, כדלעיל, ומכך מובן שאין חשיבות למעשה אם הנס היה מן הסוג הראשון, שהגוף השתנה לגמרי, או מן הסוג השני – שהוא נשאר גוף ובשר אדם. ואין הבדל אם סילוק הנשמה הוא רק גורם לטומאת הגוף, או שהסילוק הוא המביא את הטומאה, שהרי בין כך ובין כך "אשתו של לוט" איננה מטמאת, כי 244"מת מטמא ואין נציב מלח מטמא", כדלהלן:
במילה "מת" אין הכוונה להדגיש שהגוף יהיה מת – כי מהו החידוש בכך? – אלא הכוונה היא להדגיש שרק על גוף שיכולה לחול עליו ההגדרה של מיתה, חלה טומאת מת. ואילו "נציב מלח" איננו מציאות שהיא בגדר מיתה, ולכן לא חלה עליו טומאת מת, אף אם נאמר שהטומאה באה מצד סילוק הנשמה ולא מצד הגוף המת.
לפי זה מובן מדוע מכנה הגמרא שאלות אלו בכינוי "דברי בורות"45, למרות שלסברות אלו יש בסיס לפי התורה, כי לגבי התשובה הנוגעת להלכה אין חשיבות להכרעה בפרטי השאלה, ובכל מקרה המסקנה והתשובה הסופית היא זהה.
ח. השאלה על "בן השונמית" – לגבי סילוק החיות
"בן השונמית מהו שיטמא" – כאן השאלה היא רק לגבי סילוק הנשמה: מצד הגוף, הרי אפשר שתחול הטומאה, כי לא "נתבלבלה צורתו", והוא בגדר מת; אבל השאלה היא לגבי סילוק החיות – האם נתבטל הסילוק הקודם מפני שהוא חי מחדש, או שמא נשארה בו הטומאה למרות שהחיות חזרה אליו?
ההסבר לכך הוא: לגבי האופן שבו החיה אלישע את בן השונמית, נאמר46: "ויעל וישכב על הילד וישם Rיו על Rיו ועיניו על עיניו וכRיו על כRיו ויגהר עליו ויחם בשר הילד .. ויזורר הנער עד שבע Rעמים ויפקח הנער את עיניו", ומכך מובן, שלא החיות המקורית שלו חזרה אל ה"ילד", אלא אלישע הכניס לתוכו חיות חדשה47 – מחיות אלישע48.
בכך מובן מדוע הם לא שאלו על בן הצרפית, אשר החיה אליהו הנביא, כי שם ביקש אליהו49 "תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי". וכיון ש"נפש הילד" חזרה אליו, התבטל סילוק הנשמה הקודם, ומובן שאין הוא מטמא50.
אבל אל בן השונמית לא חזרה נשמתו, והיא נשארה מסולקת מן הגוף, ולכן מתעוררת השאלה "מהו שיטמא"51: האם המושג סילוק הנשמה חל עדיין בגוף שיש בו חיות חדשה52, או שהוא מתבטל עקב זאת53.
245"אמר להם: מת מטמא ואין חי מטמא" – למרות שנשמתו שלו לא חזרה אליו, כל המושגים של טומאת המת – סילוק הנשמה, גוף מת וכו' – חלים רק כאשר הגוף "מת" ממש. אם הוא חי, אין הוא מטמא על־אף היותו מת לפני כן, כי חיותו מבטלת ומטהרת54 מטומאת מת.
ולפיכך גם השאלה השניה היא "דברי בורות": אין כאן שום מקום לצדדי הספק, כי לא חשוב אם סילוק הנשמה ממשיך או מתבטל, אלא חשוב מצב הגוף בהווה – "אין חי מטמא".
ט. גוף זה היה מת וטמא
אך אפשר עדיין לשאול: בהיותו מת היה גוף זה טמא בטומאה של אבי־אבות־הטומאה, ואם כך, כלשון הגמרא55 "טומאה שבהן להיכן הלכה"?
דבר זה מובן לפי המסובר ב"ילקוט" שדלעיל: "נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא", אשר על־כן בנה של שונמית טהור ואין בכך מחלוקת. אין פלא בדבר שכן טומאת מת היא גזירת הכתוב, כנאמר ב"פסיקתא"56: "לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזירתו של מלך מלכי המלכים הוא".
לפי זה מובן מדוע היתה השאלה לגבי בן השונמית "מהו שיטמא" (את הזולת), ולא אם הוא עצמו טמא, וגם תשובת רבי יהושע בן חנניא היא "מת מטמא ואין חי מטמא", כי הדיון הוא אם חלה על בן השונמית טומאת מת העשויה לטמא אחרים מפני גזירת הכתוב.
י. השאלה השלישית היא לגבי אופן תחיית המתים
"מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי, או אין צריכין": כאן לא היתה השאלה אם הם מטמאים אחרים בטומאת מת, כי כבר נאמרה התשובה "מת מטמא, ואין חי מטמא"; יתר־על־כן, אף לפי מחשבתם בשאלה השניה, לגבי נשמה חדשה של בן השונמית, אין המתים לעתיד לבוא טמאים, כי הקדוש־ברוך־הוא מחזיר לגוף אותה הנשמה, כנאמר בגמרא57 "מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד...", ולכן מתבטל סילוק הנשמה.
246השאלה כאן היתה, כדברי המפרשים58, אם הם עצמם טמאים בגלל טומאת מגע בגופם שלהם, כלומר, עקב נגיעת הגוף החי בגוף המת בשעת התחייה. השאלה היא אם "צריכין הזאה שלישי ושביעי, או אין צריכין": האם טומאת מגע מת היא רק כאשר גוף אחר נגע במת, או גם כאשר המתים נגעו בעצמם59?
יש לומר, שהספק תלוי בסברות השונות לגבי אופן התחייה60: א) שישאר משהו מן המציאות הקודמת בגוף, אבל תיתוסף תוספת מיוחדת והתחדשות בגוף – באופן זה קיימת נגיעה בין הגוף החי לבין חלק מן הגוף המת, ולפי זה יזדקקו המתים לעתיד לבוא ל"הזאה". ב) שתחיית המתים תיעשה באופן של התחדשות הגוף בכל הפרטים. לא ישאר שום דבר ממציאותו הקודמת של הגוף. לפי זה "אין צריכין הזאה", כי אין כלל נגיעה במת.
לכן הם התבטאו בלשון "צריכין הזאה .. או אין צריכין", ללא ההקדמה "מהו", כדי לרמוז, שהשאלה איננה לגבי הדין בענין המגע במת, אלא השאלה היא לגבי המציאות: אם תחיית המתים תהיה באופן המחייב אותם בהזאה, אם לאו.
יא. הדוגמאות להסברת אופן תחיית המתים
ענין זה מובן באופן מפורט יותר לפי הנאמר במשנה במסכת כלים61: "מטה שהיתה טמאה מדרס – נשברה ארוכה 247ותיקנה, טמאה מדרס (כיון שה"ארוכה" השניה קיימת); נשברה שניה ותיקנה – טהורה מן המדרס (דפנים חדשות באו לכאן), אבל טמאה מגע מדרס (כי ה"ארוכה" החדשה הראשונה נגעה במטה כאשר היתה טמאה מדרס), לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנשברה שניה – טהורה (אפילו ממגע מדרס)"62.
כלומר, אם הכלי תוקן כאשר חלק אחר של הכלי היה קים, ישנה טומאת מגע. אבל אם הכלי תוקן לאחר שכולו נשבר, אין טומאת מגע.
במסכת סנהדרין63 בגמרא נאמר: "אמר לו קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי. הא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי? (=אומרים אתם, שהמתים יחיו. והרי הם עפר, והאם עפר יכול לחיות?) אמרה לו ברתיה: שבקיה, ואנא מהדרנא ליה (=אמרה לו בתו: עזבהו, ואני אשיב לו). שני יוצרים יש בעירנו. אחד יוצר מן המים, ואחד יוצר מן הטיט. איזה מהן משובח? אמר לה: זה שיוצר מן המים. אמרה לו: מן המים צר, מן הטיט – לא כל־שכן? דבי רבי ישמעאל תנא: קל וחומר מכלי זכוכית, מה כלי זכוכית, שעמלן ברוח בשר ודם, נשברו – יש להן תקנה, בשר ודם, שברוחו של הקדוש־ברוך־הוא, על־אחת־כמה־וכמה!".
ויש לומר, ששתי דוגמאות אלו מבטאות את שני האופנים שבאופן התחייה: אם התחייה היא באופן של "צר מן המים .. הטיט", הרי שלמרות שדין טומאת המת שמלפני התחייה איננו קיים כאן, שהרי "פנים חדשות באו לכאן", הרי חל כאן הדין של טומאת מגע, כי נשארה מציאות מסויימת מלפני כן, שממנה "צר" הקדוש־ברוך־הוא את הגוף (בדומה למקרה השני שבמשנה במסכת כלים).
בהשוואה שדבי רבי ישמעאל משווים זאת ל"כלי זכוכית .. שנשברו", הכוונה היא, שאין כלל קשר בין המציאות החדשה לקודמת64, כי ההלכה לגבי כלי זכוכית היא65, שעל ידי שבירה הם מתבטלים לגמרי ממציאות של כלי, ואם הם היו טמאים, הם מיטהרים לחלוטין. וכך בתחיית המתים, שהתחייה היא באופן של יצירת כלי חדש מכלי זכוכית שנשברו, שאין כלל קשר בין המציאות החדשה לקודמת, ולכן לא חלה על המציאות החדשה טומאת מגע במת (בדומה למקרה האחרון שבמשנה שדלעיל) ואז "אין צריכין" הזאה.
לפי זה מובנת תשובת רבי יהושע בן חנניא "לכשיחיו נחכם להם" – כאשר תהיה תחיית המתים, ייוודע אופן התחייה, והדין יוברר.
יב. השאלה השלישית היא לגבי מתי מדבר
"איכא דאמרי לכשיבוא משה רבנו 248עמהם" – לפי "איכא דאמרי" לא היתה השאלה על כלל תחיית המתים שלעתיד לבוא, כי רבי יהושע בן חנניא סובר, שתחייתם תהיה על ידי בניית הגוף מ"לוז של שדרה"66, ומובן, אפוא, כדלהלן, שקיימת אצלו טומאת מגע במת, אלא הספק הוא לגבי תחיית מתי המדבר.
ההסבר לכך הוא: לגבי דור המדבר ישנה מחלוקת67: רבי עקיבא אומר "אין להם חלק לעולם הבא", ורבי אליעזר סובר, שיש להם חלק לעולם הבא. ומכך שרבה ראה אותם שוכבין ונראים כשתויי יין68 משמע כדעת רבי אליעזר.
והנה, לגבי אופן התחייה בכלל יש שתי דעות: א) שהתחייה תהיה מעצם הלוז שאינה נרקבת69, ועל כך נאמר70 "יחיו מתיך", ולא יברא71, כי לא ייבנה גוף חדש לחלוטין, אלא72 הגוף ייבנה מ"עצם הלוז". ב) כפי שכתוב ב"פרקי דרבי אליעזר"73: "איני משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב והוא מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה...".
לפי זה, כוונת רבי עקיבא באומרו, שדור המדבר – "אין להם חלק לעולם הבא", היא לכך שמגופותיהם לא ישאר שום דבר שיחיה לעולם הבא, כי גם "עצם הלוז" שלהם תרקב74. אבל לאחר שיהפכו ל"תרווד רקב"75 הם יקומו בתחיית המתים.
ועל כך נשאלת השאלה השלישית: באיזה אופן תתבצע תחיית מתי דור המדבר – האם באופן שתשאר עצם הלוז, ולפי זה הם "צריכין הזאה", כי עצם כשעורה מטמא במגע76 והם ייטמאו מנגיעה בעצמם? או שמא ישאר מהם רק "תרווד רקב", שאז "אין צריכין" הזאה, כי תרווד רקב אינו מטמע במגע, אלא באהל בלבד77, וגם 249באהל צריכים להתקיים כמה תנאים כדי שיטמא: "שיקבר78 ערום בארון של שיש או של זכוכית וכיוצא בהן ויהיה כולו שלם".
יג. משה רבנו – הוכחה לאופן תחיית מתי מדבר
על כך ענה להם רבי יהושע בן חנניא: "לכשיבוא משה רבנו עמהם". ההסבר לכך הוא: במדרש תנחומא בפרשתנו79 נאמר "משל למה הדבר דומה? לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך, ונשבית הצאן. בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך: יאמרו שאתה השבית הצאן. אף כך אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה: שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו: אין למתי המדבר חלק לעולם הבא, אלא תהיה בצרן ותבא עמהם"80.
מכך מובן שכיון שמשה רבנו היה רוען של ישראל בהיותם נשמות בגופים (ואשר על כן הגיע אליהם באמצעותו גם שפע גשמי – המן, ובארה של מרים, וענני הכבוד שחזרו בזכותו81, ולא רק שפע רוחני – כנתינת התורה), הרי גם לעתיד לבוא הוא יצטרך לשוב עם דור המדבר, דוקא בהיותם נשמות בגופים.
וזוהי משמעות תשובת רבי יהושע בן חנניא "לכשיבוא משה רבנו עמהם": משה רבנו יבוא "עמהם", ומכך מובן שיש להם חלק לעולם הבא כמשה, ותחייתם תהיה קשורה למציאות הגוף הראשון (עצם לוז) ולכן הם יזדקקו להזאה. (ואם לא יבוא משה רבנו עמהם, הרי זאת משום שאין להם חלק לעולם הבא, ותחייתם היא מתרווד רקב, שאז "אין צריכין" הזאה).
יד. הסבר דברי ה"ילקוט"
לפי זה יש להסביר גם את החידוש שבדברי ה"ילקוט" בפשטות: הלימוד הראשון "נוגע במת טמא, אין מת עצמו טמא" מחדש את עצם הענין, שהמת עצמו אינו טמא, והוא מטמא אחרים רק בכח גזירת הכתוב, כדלעיל. וכך מובן שלגבי חי אין חל ענין זה.
לאחר מכן מופיע החידוש ש"נוגע במת טמא ואין בנה של שונמית טמא", שלא זאת בלבד שאינו מטמא אחרים לאחר שקם לתחייה, אלא שהוא עצמו לא נטמא עקב הנגיעה בגוף שלו82 בעת התחייה83.
250לפי זה מובן בפשטות, כיצד נלמד הדבר מן ה"נוגע במת": גם כאן הדגש הוא לגבי "נוגע במת" (כבלימוד הקודם, ש"נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא"), ולא לגבי ה"מת" כשלעצמו.
טו. נגיעה בעצמם קיים רק במתים לעתיד לבוא
זהו גם ההסבר לכך שדוקא בשאלה השלישית הם שאלו "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין", ולא שאלו זאת על "בן השונמית" עצמו "דאיירו ביה"84 (=שדברו עליו), כי השאלה לגבי ההזאה היתה על נגיעתם בעצמם, ולא על טומאת מת ממש, כדלעיל, והחשש עקב הנגיעה בעצמם קיים רק לגבי "מתים לעתיד לבוא". ואילו לגבי בן השונמית "פשיטא ליה דלא בעי הזאה" (=ברור להם, שאינו זקוק להזאה) כדברי ה"תוספות"85, כי גופו של בן השונמית לא השתנה86, ונשאר באותה צורה87.
251בסגנון אחר: אצל בן השונמית לא היתה התחייה כאצל המתים לעתיד לבוא, שאפשר לומר שהגוף נבנה, אלא באופן של מציאות חדשה – מציאות של חי במקום מציאות של מת88, ובמיוחד מן הסיבה שלעיל, שלבן השונמית לא שבה נפשו שלו, אלא חיות ומציאות אחרת, ולכן לא תיתכן כאן טומאת מגע במת עקב הנגיעה בעצמו89.
טז. סברתם של אנשי אלכסנדריא
יש למצוא עוד הסבר, בקיצור, שדרכו יובן מדוע חשוב היה פתרון שלוש שאלות אלו דוקא לאנשי אלכסנדריא90, כדלהלן:
אלכסנדריא היא עיר במצרים שעליה נאמר "לא תוסיפון לשוב..."91 – "ואלכסנדריאה בכלל האיסור"92.
וייתכן שמחשבתם היתה כך: לכתחילה באו לשם זמנית, שלא על מנת "להשתקע שם", ולמרות שאחר כך נשתקעו ולא יצאו משם, נקבעו הדברים לפי המצב בהתחלה93. כדי לברר את הדבר הם שאלו שלוש שאלות אלו: אשת לוט – אמנם, סופה "נציב מלח", אבל תחילתה אדם – ומהו שתטמא; ועל־כל־פנים בן שונמית – שזהו אותו גוף; ועל־כל־פנים בתחיית המתים – שזוהי גם אותה נשמה, ויזדקקו להזאה, כי מלכתחילה נולדו עם הציווי על: אדם כי ימות – שהנוגע בו צריך הזאה ביום השלישי וביום השביעי.
יז. כל המשתמש באור תורה – אור תורה מחייהו
והנה, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"94, כולם יקומו לתחייה של נשמות בגופים, ובכל זאת, באמצעות עיסוק בתורה בזמן הזה לא יזדקקו להזאה לעתיד לבוא, למרות שעצם הלוז נשארת אצל כל אחד, כי, כדברי חז"ל95, "כל המשתמש באור תורה – אור תורה מחייהו" (או כביטוי "טל 252תורה מחייהו"96), וכאשר הגוף חוזר לתחייה על ידי אור תורה וטל תורה97, הרי דברים אלו מטהרים אותו בעת התחייה98.
(משיחת כ"ד טבת תשי"א)
הערות
עמוד 239
- 1. רמז תשסא. והוא מספרי זוטא עה"פ.
- 2. יט, יא.
- 3. בספרי זוטא "אין" (בלא וא"ו). ובמדרש הגדול "אין עצמו של מת טמא".
- 4. כ"ה בספרי זוטא.
- 5. בספ"ז: טמאוהו (בלא וא"ו).
- 6. "פי' אותן הנוגעים בבני אדם שנטמאו בו אומרים מטמאך היינו בן שונמית לא טמאוני וכו'" – זית רענן ליל"ש שם.
- *. וסיום מס' נדה.
- 7. וראה המשך הדרשות בספרי זוטא ויל"ש שם.
- 8. זית רענן שם.
- 9. וממשיך "נדה דף ע' ע"ש בתוספות (וע"פ המבואר לקמן בפנים צ"ע כוונתו) וכו'.
- 10. אבל כ' עוד נפק"מ "וגם המכניס מת למקדש פטור כו'" ואכ"מ.
עמוד 239
- 11. סט, ב.
- 12. פרש"י שם ד"ה דברי בורות.
- 13. ובפרט שהגמ' כוללם ביחד עם "הג' דברי חכמה (הלכה) ג' דברי אגדה כו'" וראה חדא"ג שם.
- 14. ועדמש"כ הרגצובי (מכתבי תורה מכתב צט. ועוד): כל מה דכתיב בתורה הוא דין לא ח"ו סיפור.
- 15. ראה לקולוי"צ אגרות־קודש (ע' רסו) עד היכן הדברים מגיעים.
- 16. ראה לקולוי"צ שם "שכל מה שנאמר בתושב"כ ובתושבע"פ הן בהלכה והן באגדה כו' וכן ההלכה שעלי' אמרו אח"כ שבדותא היא .. כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כו'".
עמוד 240
- 17. ראה תוד"ה מתים נדה שם: "וא"ת אמאי לא בעי כו' וי"ל כו'". תוס' הרא"ש שם. ובכמה מקומות בספרי אחרונים. חלק מהן צוינו בהערות דלקמן.
- 18. פרש"י שם.
- 19. מ"א יז, יז ואילך.
- 20. בשו"ת הרדב"ז ח"ה (ב' אלפים רג) כתב, שמזה ששאלו בבן השונמית דוקא מוכח דס"ל דבן הצרפית לא מת. וכן הביא הרד"ק במ"א שם פסוק יז (בשם, "יש מי שאומר") ובפסוק כ' (ויונתן תרגם כו'). ובמ"ב (ד, לא) כתב בבן השונמית "והסברא אשר אמרנו בילד שהחי' אלי' הוא הסברא עצמה כו'" (עיי"ש שמביא מגמרא דילן "ומצאנו לו סמך בדברי רז"ל כו'"). ולכמה מפרשי המורה כן ס"ל להרמב"ם במו"נ ח"א פמ"ב (ראה שם טוב. אפודי (ושם כתב שכוונת הרמב"ם גם לבן השונמית). וראה שו"ת הריב"ש סמ"ה). אבל באברבנאל למורה שם מפרש שלדעת הרמב"ם שניהם מתו ממש [ולהעיר ממש"כ שם "ומה שאמרו חז"ל שהביא בן כספי שאלו לר' יהושע בן הצרפית מהו שיטמא וכן לר"א בן השונמית וכו' והשיב כל אחד מהם מת מטמא חי אינו מטמא]. וכן תפס בפשטות בתרומת הדשן פסקים סק"ב. ועוד.
- 21. אבות פ"ה מ"ז.
- . בפשטות כוונתו "והסברא אשר אמרנו כו'" שגם בן השונמית לא מת ממש וה"סמך בדברי רז"ל ששאלו בן השונמית מהו שיטמא והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי" כוונתו שמכיון שהי' חי (מעולם לא מת) לכן אינו מטמא גם אז (וכ"פ ברש"ש נדה שם). אבל מזה שכתב בבן הצרפית במ"א שם, יז "והנכון כי מת מיתה גמורה" אולי גם בבן השונמית כוונתו שמת מיתה גמורה. וה"סמך בדברי חז"ל" היינו שאם לא מת ממש לא הי' מקום מעיקרא לשאלה מהו שיטמא.
עמוד 241
- 22. ראה אגה"ק סכ"ו (קמג, ב): ומפורסם הפכו בכל הש"ס ומדרשים כו' ואליהו בא לפשוט כל הספיקות כו'.
- 23. ראה תוד"ה אחד (פסחים קיד, ב) דכשיבנה המקדש משה ואהרן יהא עמנו. ולהעיר מיומא (ה, ב): לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם.
- 24. ואבר מן החי דמטמא (אהלות רפ"ב) – הרי באבר זה שפרש מן החי – בטל לא רק חיות הפרטי אלא גם כללות החיות. ופשוט. וראה נזיר נג, ב דלמדוהו מבחלל חרב. ותוד"ה כזית חולין קכט, ב. ולהעיר מצפע"נ השלמה טו, רע"ג "אם המיתה הוה בכל אבר בפרט או בכלל כו'". מהד"ת ע, ב (ושם: המיתה צריכה שתהי' בכל הפרטים עיי"ש). רפ"ה מהל' מאכלות אסורות. ואכ"מ.
- 25. חולין שם במשנה. רמב"ם הל' טומאת מת פ"ב ה"ו.
- 26. ובפרש"י שם ד"ה המדולדלין "דכי ימות כתיב" (וראה שטמ"ק שם אות ד').וראה תוי"ט שם.
- 27. רמב"ם שם פ"ג ה"ט. ובכס"מ שם: ופסק כר"ל כו' (נדה כז, סע"ב). וראה ירושלמי שם פ"ג ה"ג (והובא בתוד"ה מת שם).
- 28. ראה חדא"ג כאן עד"ז. אלא שלדעתו טעו בזה.
- 29. וכן מוכח מזה שכולל אשתו של לוט עם שאר הנסים (ברכות נד, א). "על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום". ומ"ש שם (ע"ב) "בשלמא כולהו ניסא אלא אשתו של לוט פורענותא הוא" – אין הכוונה דלא הוי נס אלא שאין בזה נס דהצלה. וראה יל"ש בשלח (רמז רנו בסופו. יל"ש אסתר רמז תתרנו בסופו): ותבט אשתו מאחריו ועד עכשיו היא עומדת נציב מלח למה זכר עשה לנפלאותיו שיהיו הדורות מתנין שבחו של הקב"ה (וראה ב"י או"ח סרי"ח קרוב לסופו).
- 30. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 176 ובהערות שם. ח"ו [המתורגם] ע' 95.
עמוד 242
- 31. שמות ד, ו.
- 32. שם, ז. ראה צפע"נ עה"ת שמות שם. וכדמוכח ממרז"ל (שבת צז, א. פרש"י עה"ת שם. ובכ"מ) מכאן שמדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורעניות.
- 33. שהי' עי"ז ש"ויולך ה' את הים ברוח קדים הזה כל הלילה" (בשלח יד, כא) "ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם" (שער היחוד והאמונה פ"ב). וראה בארוכה לקו"ש ח"ו שם.
- 34. כדמוכח גם מזה שגיגית מלאה מים "ישראל שותה מים והמצרי דם וכשהי' לוקח מישראל בדמים הי' שותה מים" (שמו"ר פ"ט, י). ולהעיר מגבורת ה' למהר"ל הקדמה שני'.
- 35. ולא מצינו שהיו צריכים להריק האגמים כו' לאחר המכה.
- 36. להעיר מתרגום ירושלמי (וירא יט, כו): עד זמן דתיתי תחי' דייחון מתיא.
- 37. להעיר מלשון הספרי (פרשתנו יט, יג) "אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות". משא"כ כשהוא מפרפר. וראה לשון הרמב"ם ספ"א מהל' טומאת מת. טושו"ע יו"ד סי' שע. ולהעיר מאוה"ח ריש פרשתנו. ילקוט ראובני פרשתנו ד"ה במדרש רות.
- 38. אבל אינו מוכרח כי י"ל דכל זמן שהוא מחובר לגוף עדיין אי"ז אבר מת (לגמרי).
עמוד 243
- 39. ראה צפע"נ הל' מילה בתחילתו. צפע"נ כלאים ע' 28. ובכ"מ. לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 12 ואילך. ועוד.
- 40. ועד שפועל שלא נק' ערל אח"כ, דמשוך מותר לאכול בתרומה אע"פ שנראה ערל וערל אסור לאכול בתרומה (יבמות עב, א. רמב"ם הל' תרומות פ"ז ה"י).
- 41. ראה צפע"נ הל' שחיטה פי"ד ה"א. מהד"ת (ב, ב. לה, רע"ג [ושם השמטה לדף לג, ד לענין מצות מילה]. מט, א. נה, סע"ד).
- 42. עי' צפע"נ שם מחולין פז, א גבי דם כיסוי ממעטינן כסהו ונתגלה פטור מלכסות. ובכריתות (ד, סע"ב) צריך קרא לרבות דם כיסוי לכרת. עיי"ש (במהד"ת) מה שכתב שנשאר שם דם כללי ולא דם פרטי כו'. אבל י"ל דמזה שצריך קרא יתירה מוכח (לא רק שנתקיים מצותו בפעולת הכיסוי אלא גם) שע"י עצם פעולת הכיסוי נתבטל ממנו תורת דם בכלל ולכן צריך קרא מיוחד שדם כיסוי בכרת. וראה צפע"נ הל' שחיטה שם.
- 43. ראה צפע"נ (מהד"ת שבהערה 24. ובכ"מ. הובאו במפענצ"פ פ"ו ס"ד) "אם המיתה גורמת הטומאה או מה שאין בה במה לטהר וכו'", "אי המיתה עושה הטומאה או חיים עושין הטהרה". אבל צ"ע אם יש לפרש עפ"ז השאלה באשתו של לוט. ואכ"מ.
- 44. לכאורה זהו רק לאופן הב' בנסים (דלעיל סעיף ה'), ולא לאופן הא' שם דנעשה טבע אחר, דלפי"ז לכאורה אינו שייך בזה טומאה. אבל י"ל גם לאופן הא', דכיון שבחומר זה הי' פעולת סילוק הנשמה (ראה זח"א קח, ב. ראב"ע וירא יט, כו. ולהעיר מתרומת הדשן שם) נשאר בזה גדר טומאה. משא"כ בהנ"ל דנשרף ונתבלבל צורתו שפקעה הטומאה שהרי אי"ז הגוף שהי' בעת סילוק הנשמה. וראה תוד"ה מישאל (סוכה כה, רע"ב). אבל ראה שו"ת צפע"נ (ירושלים תשכ"ה) סי' נה. ולהעיר מאיסור שנשתנה שפקע איסורו (רא"ש ברכות פ"ו סל"ה) – ראה מי נדה לנדה כאן. ועוד.
עמוד 244
- 45. בחדא"ג כאן "בחכמת היצירה וטבעית וקראום דברי בורות לפי שהם נטו לטעות בהם כדעת הפילוסופים".
- 46. מ"ב ד, לד־לה.
- 47. ראה זח"ב מד, סע"ב.
- 48. ראה רלב"ג ומצו"ד מ"ב שם, לד: כאילו רצה שישפע חיות לנער מאברי אלישע כו'. אבל הם פירשו עד"ז גם בבן הצרפית.
- 49. מ"א יז, כא־כב.
- 50. ע"ד אתי דבור ומבטל דבור מעשה מבטל מעשה אף שהוא לאחר כדי דיבור ולאחר עשיית המעשה (ראה קידושין נט, א ואילך). ואכ"מ.
- 51. להעיר מזח"ג ריז, א (בנוגע לפנחס). ואכ"מ.
- 52. ראה לשון רש"י נדה שם "מי חשוב כמת".
- 53. ואי"ז תלוי בשאלה הא' (ס"ו) אם סילוק הנשמה פועל הטומאה או זה שהוא גוף מת, כי גם לאופן הא' י"ל שביטול הפעולה שע"י סילוק הנשמה הוא לא רק ע"י החזרת נשמתו בפועל, ולאידך גם אם נאמר דגוף מת הוא המטמא, י"ל דגם לאחר שהחי' "חשוב כמת", ע"ד משנ"ת לעיל בכיסוי דם דלאחר שנתכסה חל עליו הגדר דדם כיסוי ולא בטלה ממנו אף לאחר שנתגלה (ראה צפע"נ דלעיל הערה 41). ויתירה מזו י"ל (כנ"ל הערה 42) דבטלה ממנו תורת דם. ויומתק עפ"י צד הב' בצפע"נ (הנ"ל הערה 43) דעיקר הטומאה הוא מחמת זה שאינו חי. וראה אוה"ח ריש פרשתנו.
עמוד 245
- 54. להעיר מתוד"ה פרה הא' (ב"ק עז, א) – בסופו. ד"ה הואיל (חולין פא, סע"ב) – בסופו: חיותן מטהרתן. וראה צפע"נ תרומות ע' 72. ועוד (נעתק במפענצ"פ שם ס"ג).
- 55. פסחים לג, ב.
- 56. דר"כ פיסקא ד' (פרה). פסיקתא רבתי פי"ד, יד. וראה רמב"ם סוף הל' מקואות.
- 57. סנהדרין צא, ב. (ראה שם סע"א "גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין"). פדר"א פל"ד (קרוב לסופו). זח"א קכו, א (מהנ"ע) קל, סע"ב ובכ"מ.
עמוד 246
- 58. אהבת ציון דרוש ח' (מהנוב"י). שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלז. רד"ל נדה שם. וראה חדא"ג שם באופן אחר.
- 59. באהבת ציון שם "ואף אם תמצא לומר שזה מיחשב כנגיעת בית הסתרים" (וראה גם חת"ס שם שמציין לחולין עב, סע"ב. בתוס' כו' והיינו הך דביה"ס). וי"ל: א) דכאן חשיב כשלש על שלש הבאות מבגד גדול דחולין שם עיי"ש. ב) תלוי מתי נק' הנגיעה אם בשעת התחי' או לפנ"ז. ג) אפילו את"ל דהוי בשעת התחי' דכל הגוף בפועל, י"ל שתלוי אם האדם נחשב כגוף אחד או שהוא מורכב מחלקים (האריך בזה בצפע"נ (מהדו"ת לח, א. נו, סע"ג ואילך. שו"ת דווינסק ח"א סי' קי, קיא. ובכ"מ (נעתקו (בחלקם) במפענ"צ ספ"ב)). ושם דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה באהלות פי"א מ"ג (ראה משנה אחרונה שם)), ולב"ה דהוי כמורכב מחלקים הוי כמו בגדים הרבה מקופלים זה ע"ג זה (דמשנה שם. ולהעיר ממהדו"ת שם סע"ד). ובזה גם ר"י מודה דטמא מגע מדרס (מנחות כד, ב). וראה בשו"ת צפע"נ שם סק"י "וזה הוי מחלוקת חולין דף ע"ג, א. ופסחים פה, א כו'" והיינו גמרא הנ"ל לענין מגע בין הסתרים (ולהעיר מתוד"ה חבורי חולין שם סע"א). וראה (בב' וג' הנ"ל) גם ערוך לנר נדה כאן ד"ה צריכין. ד) ראה פיה"מ להרמב"ם ורע"ב כלים פכ"ז מ"ט יו"ד דאין הלכה כר"י. וכ"כ ברמב"ם הלכות כלים פכ"ג ה"ז דהוי מגע מדרס גם בבגד אחד. וראה מל"מ שם. ה) אפילו לדעת הרמב"ם שם ה"ט (ועוד) דהלכה כר"י דהוי מגע בית הסתרים ואין טמא מגע הרי אין מוכרח ששאלתם (ותשובת ריב"ח) תהי' כפי ההלכה דוקא ויתכן שזה שאלתם ובזה השקו"ט דהרי סו"ס הרי זה דעת ת"ק ור"מ דמגע ביה"ס טמא. וראה לקמן הערה 86 ובהנסמן שם.
- 60. פרטי ענין תחה"מ ואופנה (בהבא לקמן) ראה תשובות וביאורים (קה"ת, תשל"ד) סי' ח' וי"א*. וש"נ.
- 61. פי"ח מ"ו. ובר"ש ורע"ב שם.
- . אגרות־קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ע' קמא ואילך. ח"ב ע' סה ואילך. המו"ל.
עמוד 247
- 62. וראה שבת קיב, ב. ובתוד"ה אבל שם.
- 63. צ, סע"ב ואילך.
- 64. ראה פרש"י ד"ה יש להם תקנה. צפע"נ סנהדרין שם.
- 65. כלים פ"ב מ"א. שבת טז, א.
עמוד 248
- 66. ב"ר פכ"ח, ג. וש"נ. ולכן דוחק לפרש כבחת"ס שם ששאלתם היתה אם תשאר עצם נסכוי כו'.
- 67. סנהדרין קח, א במשנה. שם קי, ב.
- 68. ב"ב עג, סע"ב. תוד"ה ודמו שם.
- 69. ב"ר הנ"ל. ויק"ר רפי"ח. תוד"ה והוא (ב"ק טז, ב). זח"א סט, א. קכו, סע"א (מהנ"ע). קלז, א (מהנ"ע). זח"ב כח, ב.
- 70. ישעי' כו, יט.
- 71. זח"ב שם.
- 72. וראה ב"ר רפצ"ה. זח"א קטו, א (מהנ"ע). קכו, א (מהנ"ע). קל, סע"ב. רג, ב. זח"ג צא, א. רטז, רע"ב (רע"מ).
- 73. פל"ד. וראה זח"ג קסט, סע"א ואילך. אבל להעיר שבאבקת רוכל ובעבוה"ק (נסמן בתשובות וביאורים (קה"ת, תשל"ד) סי"א* בהערה 22) פי' דהיינו הך דעצם לוז. וראה זח"א קיג, א (מהנ"ע).
- 74. וע"ד דור המבול בב"ר הנ"ל הערה 66.
- 75. ועפ"ז (דמשנ"א בפרדר"א "תרווד רקב" ס"ל דנעשה מציאות חדשה ופליג על הנ"ל דנשאר עצם לוז) יומתק מה שממשיך בפרדר"א שם "ומעלה את כל הגוף בלא מום" ולא כבסנהדרין צא, ב. מקומות שבהערה 72.
- 76. אהלות פ"ב מ"ג. רמב"ם פ"ג מהלכות טומאת מת ה"ב. ופשיטא את"ל שנשאר יותר מזה.
- 77. אהלות שם מ"א (וראה חולין קכה, ב). רמב"ם שם ה"ג. וראה תוס' רעק"א אהלות דם, ואף שזה שאינו מטמא במגע הוא לפי שא"א ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד (כבחולין שם ופרש"י, רמב"ם שם פ"ב הי"א) משא"כ בנדו"ד דהוי כולו מחובר ביחד בגוף האדם, הרי (נוסף על המבואר לקמן שיש בזה תנאים) זה מפוזר בכל הגוף, ופשיטא דא"א לומר דהוי מגע בכולו, וראה אהלות שם מ"ב וברמב"ם שם "ואפילו גבלו במים אינו חבור".
- . אגרות־קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב ע' עו. המו"ל.
עמוד 249
- 78. רמב"ם שם פ"ג ה"ד (מנדה כז, ב. וש"נ).
- 79. יוד.
- 80. ראה זח"א קיג, ב (מהנ"ע). זח"ב קנז, סע"א. וראה זח"ג קסח, ב. ועוד.
- 81. תענית ט, א.
- 82. ראה עד"ז גם בסדרי טהרות כלים (רנ, ב. ד"ה אבל). אלא שכ' הפי' בספ"ז דהנפק"מ מזה ש"אין מת עצמו טמא" הוא בזה ש"אין בנה של שונמית טמא". וגם מטעם אחר דלקמן בפנים.
- 83. וכן מוכח מהמשך הלשון בספ"ז וילקוט "וכשחי' הי' טהור לקודש" דלכאורה למאי נפק"מ (הרי בא לומר דאף "כשמת כל שהי' עמו בבית טמא הי' טומאת שבעה" הרי "כשחי'" אינו טמא ו"חזרו ונגעו בו טמאוהו הם")? אלא שבא להדגיש ד= "כשחי' הי' טהור (לגמרי) לקודש", היינו שאין עליו טומאה של נוגע במת דטמא לקודש. ועיי' בסדרי טהרות שם דמפרש ההמשך בספ"ז "הרי זה אומר כו'" (לא כבזית רענן שם): הרי זה אומר לאלו הכלים מטמאך דהיינו הוא עצמו לא טמאוני שלא נטמא ממגע עצמו כו'. ולכאורה משמע כן מזה "שהרי זה אומר מטמאך כו'" אי' אחר שכתב "חזרו ונגעו בו טמאוהו הם" דלפי פשוטו אינו שייך לזה.
עמוד 250
- 84. כבתוד"ה מתים נדה ע, סע"ב.
- 85. אבל באהבת ציון וחת"ס שם דבבן השונמית פשיטא להו דבעי הזאה מחמת נוגע בעצמו (וכ"כ בחדא"ג כאן לפירושו שבעי הזאה אם כבר נטמא בחיים במת), והרי"ז דלא כמ"ש בספ"ז וילקוט הנ"ל דהי' טהור. ובמאירי לנדה כ' דשאלתם אם בעי הזאה הי' על כל המתים הן בבן השונמית כו'.
- 86. אבל אין לומר שכיון שעומד לחיות הו"ל כחי גם בשעת מיתתו, וכמ"ש בפי' נרבוני למו"נ שם (הובא באברבנאל שם) ולא הי' טמא מעולם, וכ"כ בדברי שאול (יוסף דעת) יו"ד (סי' שעג, ס"ה), ומוסיף "וגם בבן השונמית אם הי' יודע אדם בבירור שיחי' לא הי' מטמא וז"ב כשמש"*, דהרי מפורש בספרי זוטא ד"חזרו ונגעו בו טמאוהו הם", ולא אמרינן דאף את"ל שכשנגעו בו במיתתו נחשבו טמאים הרי לאחר שהחי' מוכח דלא נחשב כמת ואיגלאי מילתא למפרע דלא היו טמאים. וראה הגהות הרד"ל לפרדר"א פל"ג אות ד.
- 87. בשו"ת חת"ס שם דבן שונמית טמא ד"בשעה שהחייהו נגע בעצמו במותו. ועי' כיוצא בזה משנה א' פ"ג דטהרות קרשו הרי אלו שנים דבשעת שנקרשו ויצאו מטומאת משקה מ"מ הו"ל כאוכל שנגעו במשקה". אבל שם הפי' דהוי נגיעה כפשוטה דכל משהו שנקרש איטמא מן המשקה שבצדו (משנה אחרונה טהרות שם), וכבסיום המשנה "יותר מכביצה טמא שכיון שיצא טפה ראשונה נטמאת" ע"י נגיעתה (ראה מפרשים שם). וראה עד"ז (וע"ד הנ"ל בפנים) ערוך לנר בנדה כאן [ולהעיר מדין סדין שהוא טמא מדרס ועשו וילון (כלים פכ"ז מ"ט) דלדעת ר"י כיון שנשתנה טהור לגמרי (ראה פיה"מ להרמב"ם. רע"ב שם. רמב"ם הלכות כלים פכ"ג ה"י. וראה רע"ב טהרות שם בחזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור "ופרחה טומאתו כשנשתנו" פי' הרא"ש שם). וגם לדעת הת"ק שנשאר טמא מגע מדרס, יש לחלק בנדו"ד דשם הוי הסדין טמא בעצמו. משא"כ כאן בבן שונמית כיון דאין מת עצמו טמא, ורק שמטמא אחרים א"כ כשחי' פקע זה. וראה סדרי טהרות שם]. ולהעיר מלקח טוב להר"י ענגיל כלל יד.
- . וראה מאירי נדה כאן דיש מפרשים דהשאלה בבן השונמית היא אם טימא במיתתו. ודוחה הפי'. ועד"ז באברבנאל שם. וראה לעיל שוה"ג להערה 20.
עמוד 251
- 88. ההסברה בזה י"ל: במתים לעת"ל מוכרח הדבר שיחיו אז (והרי תחה"מ הוא עיקר באמונה) והיינו דמצד הגוף יש בו תכונה וכו' שיחי', וזהו סדר שכלול בהגוף (ולהעיר מאבות ספ"ד "הילודים למות והמתים לחיות" וראה סנהדרין (צא, א): "דלא הוה חייא דהוה חיי לא כ"ש"), וא"כ נמצא דגוף החי יש לו שייכות והמשך לגוף המת, משא"כ בבן הצרפית ובן שונמית שהתחי' הי' שלא ע"פ סדר המוכרח בגוף זה, כ"א בדרך חידוש ונס, דמצד עצמן היו מתים, הרי נמצא דגוף החי אין לו שייכות והמשך לגוף המת. ואין כאן נגיעה בעצמו.
- 89. לכאו' עדיין צ"ע מדוע "כשחי' הי' טהור" ודוקא "חזרו ונגעו בו טמאוהו", ולא נטמא מצד אהל המת כמו "כל שהי' עמו בבית". ומזה מוכח דמת עצמו לא שייך שיטמא עוד גם לדעת הספ"ז דאין מת עצמו טמא. ראה סדרי טהרות שם.
- 90. בס' חלק יעקב (להרב אביגדור. נ.י. תש"י) עמד ע"ז. – ותירץ – בנוגע לכל השאלות – באופן אחר.
- 91. שופטים יז, טז.
- 92. רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ז (מסוכה נא, ב).
- 93. ראה רדב"ז (שם ה"ג) – די"ל דגם למסקנא רק איסורא בעלמא הוא באופן זה.
- 94. סנה' צ, א.
- 95. כתובות קיא, ב.
עמוד 252
- 96. יל"ש ישעי' כו, יט. תניא ספל"ו. וראה לקו"ש חי"א ע' 193 בהערה.
- 97. ולהעיר מזח"א קעה, ב. קפב, רע"א. ובכ"מ.
- 98. ראה זח"ג מט, א. ובלקו"ת האזינו עג, ג. שהטל דתחיית המתים הוא למעלה מ"שיורי טלא דבדולחא" שמטהר טומאת מת דזהר שם. וראה המשך וככה תרל"ז פס"ח. ועוד. ולהעיר גם ממרז"ל (סנהדרין לט, א) עיקר טבילותא בנורא. ועל תורה נאמר (ירמי' כג, כט) "הלא כה דברי כאש", ואינו מקבל טומאה (ברכות כב, א). וראה חגיגה בסופה "ת"ח שכל גופן אש". ובארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 465.
משנה אבות ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
משנה תורה, הלכות טומאת מת ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
האבר והבשר המדולדלים באדם ואע"פ שאין יכולין לחזור ולחיות טהורים מת האדם הרי הבשר טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת מה בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כמפורשים מן המת השלם ומטמאין בשיעורן:
תניא, שער היחוד והאמונה ב׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם, הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב, שֶׁמְּדַמִין מַעֲשֵׂה ה׳ – ״עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק – הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף, כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַךְ ״טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן.
וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁ״הוֹלִיךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״, וְ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ וּכְחוֹמָה וְאִילּוּ הִפְסִיק ה׳ אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע – הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בְּמוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם, וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵן.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם – יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם״ – אַל תִּקְרֵי ״מְחַיֶּה״, אֶלָּא ״מְהַוֶּה״, דְּהַיְינוּ, יֵשׁ מֵאַיִן, וְ״אַתָּה״ – הֵן בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, וְהַהֵ״א – הִיא ה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה, מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף – הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״וַיְדַבֵּר ה׳״, ״וַיֹּאמֶר ה׳״, וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכ״ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה].
וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, רַק, שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גוּפָנִית, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים, הִיא בַּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה:
שמות רבה ט׳:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדֶךָ, חַיֶּיךָ לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן. וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, הַכֹּל מַה שֶּׁבַּיְאוֹר וּבָאֲגַמִּים וּבַנְּהָרוֹת. וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָּם, מַה שֶּׁבַּקִּיתוֹן. וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וגו', אֲפִלּוּ מַה שֶּׁמִּצְרִי רוֹקֵק דָּם הָיָה. מִפְּנֵי מָה הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן דָּם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. שֶׁכָּךְ אָמַר לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וגו'. לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ מַנִּיחִין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתָן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ פָּרִין וְרָבִין, לְפִיכָךְ לָקוּ הַמַּיִם בְּדָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה, אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי, מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד, הַמִּצְרִי וְיִשְׂרָאֵל בְּבַיִת אֶחָד וְהַגִּיגִית מְלֵאָה מַיִם, וּמִצְרִי הָלַךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ מוֹצִיאָהּ מְלֵאָה דָּם, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹךְ הַגִּיגִית, וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר תֵּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם וְנוֹתֵן לוֹ וְנַעֲשׂוּ דָּם, וְאוֹמֵר לוֹ נִשְׁתֶּה אֲנִי וְאַתָּה מִן קְעָרָה אַחַת, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם, וּכְשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים, הָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל.
שולחן ערוך, יורה דעה ש״ע - הטקסט מספריא
מִי שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַפְרַקְתּוֹ וְרֹב בָּשָׂר עִמָּהּ, וְכֵן מִי שֶׁנִּקְרַע מִגַּבּוֹ כְּדָג, אֲפִלּוּ עֲדַיִן הוּא חַי, חָשִׁיב כְּמֵת, וּמְטַמֵּא. אֲבָל גּוֹסֵס, וּמִי שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בּוֹ ב' סִימָנִים אוֹ פָּצוּעַ פְּצָעִים הַרְבֵּה, אֵינָם מְטַמְּאִין, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם; וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לִכָּנֵס לְבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גּוֹסֵס. וְיֵשׁ מַתִּירִין, (ר"ן סוֹף מַ"ק וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין בְּשֵׁם בה"ג), וְטוֹב לְהַחְמִיר.
משנה תורה, הלכות תרומות ז׳:י׳ - הטקסט מספריא
כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו ואם אכל לוקה מן התורה משוך מותר לאכול בתרומה ואף על פי שנראה כערל ומד"ס שימול פעם שנייה עד שיראה מהול.
משנה תורה, הלכות שחיטה י״ד:א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, לפיכך חייב לברך קודם שיכסה בא"י אמ"ה אקב"ו על כיסוי הדם.
בבא קמא ע״ז א - הטקסט מספריא
פָּרָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.
The meat of the red heifer is susceptible to contracting ritual impurity of food, despite the fact that it is prohibited to derive benefit from such meat, since it had a time when it was fit for consumption.
משנה אהלות י״א:ג׳ - הטקסט מספריא
סגוס עבה וכופת עבה אינן מביאין את הטומאה עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח. קפולים זו על גבי זו. אינן מביאות את הטומאה עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח. היה אדם נתון שם בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה. ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה:
משנה כלים כ״ז:ט׳ - הטקסט מספריא
סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון. טהור מן המדרס. אבל טמא מגע מדרס. אמר רבי יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה. אלא אם כן נגע בו הזב. טמא במגע הזב:
משנה תורה, הלכות כלים כ״ג:ז׳ - הטקסט מספריא
הבגד שארג שלשה על שלשה נטמא במדרס ואח"כ השלים את כל הבגד כולו מדרס נטל חוט אחד מתחילתו טהר מן המדרס אבל טמא מגע מדרס והרי הוא ראשון ככלי שנגע במדרס נטל חוט אחד מתחילתו ואחר כך השלים את כל הבגד כל הבגד טמא מגע מדרס וכן בגד שנארג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות ונטמא במת ואחר כך השלים עליו את כל הבגד הבגד כולו טמא מת נטל חוט אחד מתחילתו טהר מטמא מת אבל טמא מגע טמא מת נטל חוט אחד מתחילתו ואח"כ השלים את כל הבגד הכל טהור ולמה יהיה הכל טהור מפני שאמרו שלש על שלש שנתמעטה טהורה מכלום אבל שלשה על שלשה שנתמעטה אע"פ שטהרה מן המדרס הרי היא טמאה בכל הטומאות.
משנה כלים ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
כלי עץ. וכלי עור. וכלי עצם. וכלי זכוכית פשוטיהן טהורים. ומקבליהן טמאים. נשברו טהרו. חזר ועשה מהם כלים. מקבלין טומאה מיכן ולהבא. כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה. מיתטמאין ומטמאין באויר. ומיטמאין מאחוריהן. ואינן מיטמאין מגביהן ושבירתן היא טהרתן:
שבת ט״ז א - הטקסט מספריא
לָא לִיטַּמּוּ מִגַּבָּן. אַלְּמָה תְּנַן: כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר טוּמְאָתָן שָׁוָה: מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין מֵאֲוִירֵיהֶן, וּמִיטַּמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן וְאֵין מִיטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן, וּשְׁבִירָתָן מְטַהַרְתָּן. כְּלֵי נֶתֶר וּכְלֵי חֶרֶס הוּא דְּטוּמְאָתָן שָׁוָה אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! אָמְרִי, כֵּיוָן דְּכִי נִשְׁתַּבְּרוּ יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה, שַׁוִּינְהוּ כִּכְלֵי מַתָּכוֹת.
אֶלָּא מֵעַתָּה, יַחְזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה כִּכְלֵי מַתָּכוֹת? דִּתְנַן: כְּלֵי מַתָּכוֹת, פְּשׁוּטֵיהֶן וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין. נִשְׁבְּרוּ — טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים — חָזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה. וְאִילּוּ גַּבֵּי כְּלֵי זְכוּכִית תְּנַן: כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי עוֹר וּכְלֵי עֶצֶם וּכְלֵי זְכוּכִית, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין. נִשְׁבְּרוּ — טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים — מְקַבְּלִין טוּמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. מִכָּאן וּלְהַבָּא אִין, לְמַפְרֵעַ — לָא!
טוּמְאַת כְּלֵי זְכוּכִית דְּרַבָּנַן, וְטוּמְאָה יְשָׁנָה דְּרַבָּנַן. בְּטוּמְאָה דְאוֹרָיְיתָא — אַחִיתוּ בַּהּ רַבָּנַן טוּמְאָה, בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן — לָא אַחִיתוּ לַהּ רַבָּנַן טוּמְאָה.
פְּשׁוּטֵיהֶן מִיהָא לִיטַּמּוּ, דְּהָא פְּשׁוּטֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ? עָבְדִי בְּהוּ רַבָּנַן הֶכֵּירָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִשְׂרוֹף עֲלַיְיהוּ תְּרוּמָה וְקׇדָשִׁים.
they should not become impure from their outer side. Why, then, did we learn this in a mishna? With regard to earthenware vessels and vessels made from natron [neter], the halakhot of their impurity are equal in that they become impure if a primary source of impurity enters their airspace, and, once impure, they render food that enters their airspace impure from their air space. And they become impure from behind, i.e., if a primary source of impurity enters into the bottom of the vessel, where there is an empty space and a receptacle, the vessel becomes impure. However, earthenware vessels do not become impure from their outer side, i.e., if a primary source of impurity came into contact with the outer side of the vessel, the inside of the vessel does not become impure. And the breaking of earthenware vessels renders them pure. By inference, specifically natron vessels and earthenware vessels are those whose halakhot of impurity are equal, as is their status. However, with regard to other matters that is not the case. Why, then, were glass vessels not listed together with those vessels? The Gemara answers: Since if the glass vessels broke they have the capacity to be repaired, as the glass can be liquefied and recast into a new vessel, the Sages equated them to metal vessels that can also be liquefied and recast.
The Gemara asks: But if so, if glass vessels were truly equated with metal vessels, then broken glass vessels that were liquefied and recast should reassume their previous impurity, like metal vessels. As we learned in a mishna: Metal vessels, both their flat vessels, which have no airspace, and their receptacles, which have airspace, are all impure if they came into contact with a primary source of ritual impurity. If they broke, they thereby became purified. However, if one remade the broken vessels into new vessels, they reassume their previous impurity. While, with regard to glass vessels, we learned in a mishna: Wooden vessels and leather vessels and bone vessels and glass vessels, their flat vessels are pure when they come into contact with impurity, and only their receptacles are impure. If they broke, they thereby became purified. However, if he remade the broken vessels into new vessels, they can become impure from that point, when they were recast, forward. By inference: From that point forward, yes, they become impure; retroactively, no, they do not reassume their previous impurity. Apparently, there is no halakha of previous impurity as far as glass vessels are concerned.
The Gemara answers: The entire impurity of glass vessels is by rabbinic decree, and previous impurity, which takes effect on recast metal vessels, is by rabbinic decree. With regard to impurity by Torah law, the Sages imposed a decree of previous impurity. With regard to impurity by rabbinic law, the Sages did not impose a decree of previous impurity. The Sages did not impose the decree of previous impurity, which is by rabbinic decree, on glass vessels whose fundamental impurity is itself only by rabbinic decree.
The Gemara asks further: Their flat vessels should in any case become impure. Since the impurity of flat metal vessels is by Torah law, isn’t it appropriate, therefore, to decree this impurity on flat glass vessels by rabbinic decree? The Gemara answers: The Sages made a distinction with regard to glass vessels, in order to prevent burning teruma and consecrated items for coming into contact with them. Through this distinction between glass vessels and metal vessels, everyone will understand that the impurity of glass vessels is not by Torah law. They will not come to burn teruma and consecrated items that came into contact with impure glass vessels; rather, their legal status will remain in abeyance.
בראשית רבה כ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ אִסְטְרוֹבִּלִּין שֶׁל רֵחַיִּים נִמְחֶה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ עֲפָרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן נִמְחֶה. כַּד דָּרְשָׁה רַבִּי יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי בְּצִבּוּרָא וְלֹא קִבְּלוּ מִינֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אָמַר אֲפִלּוּ לוּז שֶׁל שִׁדְרָה, שֶׁמִּמֶּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, נִמְחָה. אַדְרִיָּאנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לוֹ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה, אָמַר לוֹ מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲמַר לֵיהּ אַיְתִיתֵיהּ לְיָדִי וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ, טָחֲנוֹ בָּרֵחַיִם וְלֹא נִטְחַן, שְׂרָפוֹ בָּאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף, נְתָנוֹ בְּמַיִם וְלֹא נִמְחֶה, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן וְהִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בְּפַטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְלֹא חָסַר כְּלוּם.
בראשית רבה צ״ה - הטקסט מספריא
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו (בראשית מו, כח), כְּתִיב (ישעיה סה, כה): זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, בּוֹא וּרְאֵה כָּל מַה שֶּׁהִכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה מְרַפֵּא אוֹתָן לֶעָתִיד לָבוֹא, הָעִוְרִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, ה): אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְהַפִּסְחִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, ו): אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, הוֹלֵךְ עִוֵּר וּבָא עִוֵּר, חֵרֵשׁ וּבָא חֵרֵשׁ, אִלֵּם וּבָא אִלֵּם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לָבוּשׁ כָּךְ הוּא בָּא לָבוּשׁ, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִשְּׁמוּאֵל, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שָׁאוּל מַהוּ אוֹמֵר לָאִשָּׁה (שמואל א כח, יד): מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן וְהוּא עֹטֶה מְעִיל, שֶׁכָּךְ הָיָה לָבוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, יט): וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ. וְלָמָּה כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ כְּשֶׁהֵם חַיִּים לֹא רִפְּאָן מִשֶּׁמֵּתוּ רִפְּאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאָן דּוֹמֶה שֶׁאֵינָן אוֹתָן אֶלָּא אֵלּוּ אֲחֵרִים הֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֵּן יַעַמְדוּ כְּמוֹ שֶׁהָלְכוּ וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן, לָמָּה (ישעיה מג, י): לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וַאֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן. וְאַף הַחַיּוֹת מִתְרַפְּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כה): זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, הַכֹּל מִתְרַפְּאִים מִי שֶׁהֵבִיא מַכָּה עַל הַכֹּל אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, אֶלָּא (ישעיה סה, כה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, לָמָּה שֶׁהוּא הוֹרִיד הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. דָּבָר אַחֵר, זְאֵב וְטָלֶה, זְאֵב, זֶה בִּנְיָמִין. וְטָלֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל. יִרְעוּ כְאֶחָד, אֵימָתַי כְּשֶׁיָּרַד בִּנְיָמִין עִמָּהֶם וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹמֵר לָהֶם (בראשית מב, לח): לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה וְיָרַד עִמָּהֶם הָיוּ מְמַצְעִים אוֹתוֹ וְהָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ, וְכֵן בְּיוֹסֵף אוֹמֵר (בראשית מג, כט): וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין. אַרְיֵה, זֶה יְהוּדָה (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. כַּבָּקָר, זֶה יוֹסֵף (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, נִמְצְאוּ אוֹכְלִים כְּאַחַת (בראשית מג, לג): וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו וגו' וַיִּשָּׂא מַשְּׂאֹת, הֱוֵי וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, לְפִיכָךְ וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו.
אָמַר הַכָּתוּב (ישעיה יא, יג): וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, לְפִי שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ סָבוּר שֶׁיְּהוּדָה הָרַג אֶת יוֹסֵף בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַכֻּתֹּנֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז, לג): וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה, וְאֵין חַיָּה רָעָה אֶלָּא אַרְיֵה.
דָּבָר אַחֵר, וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית דִּירָה, וְחַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית וַעַד שֶׁיְהֵא מוֹרֶה בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְשֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁבָטִים לוֹמְדִים בּוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ (בראשית מה, כו): עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ, נִזְכַּר בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנוּ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי יוֹסֵף, אָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי אֲנִי מַאֲמִין לָכֶם, אַף יוֹסֵף הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ, מֶה עָשָׂה יוֹסֵף נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה, כא): וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה, רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ז): אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי וגו'. רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד, יד): מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב. רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו'. וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים, דִּכְתִיב עֵקֶב מִנְיַן עֵקֶ"ב, וְאַבְרָהָם חָיָה מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְהָיָה מְשַׁמֵּר דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה לִמַּדְתָּ בָּנֶיךָ תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי בִּכְבוֹדִי מְלַמֵּד לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה':
וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים (בראשית מז, ב), מִפְּנֵי מָה אָמַר הַכָּתוּב וּמִקְצֵה אֶחָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא הָיוּ גִבּוֹרִים, וּמִי הָיוּ הַלָּלוּ חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים, רְאוּבֵן לֵוִי בִּנְיָמִין שִׁמְעוֹן יִשָׂשׂכָר. וּמִפְּנֵי מָה לָקַח יוֹסֵף הַצַּדִּיק הַלָּלוּ חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵאֶחָיו, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאֶחָיו כָּל גִּבּוֹר וְגִבּוֹר שֶׁהָיָה בָּהֶם, וְעָשָׂה הַדָּבָר בְּחָכְמָה, אָמַר, אִם מַעֲמִיד אֲנִי גִבּוֹרִים לִפְנֵי פַּרְעֹה, רוֹאֶה אוֹתָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן אַנְשֵׁי מִלְחַמְתּוֹ. כָּל מִי שֶׁכָּפַל שְׁמוֹ בְּבִרְכָתוֹ שֶׁל משֶׁה הָיָה גִבּוֹר וְכָל מִי שֶׁלֹא כָּפַל שְׁמוֹ לֹא הָיָה גִבּוֹר, יְהוּדָה שֶׁהָיָה גִבּוֹר כָּפַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ז): וְזֹאת לִיהוּדָה שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, לְפִיכָךְ לֹא הֶעֱמִיד אוֹתוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה. וּכְגוֹן נַפְתָּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כג): וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי, וּכְגוֹן אָשֵׁר (דברים לג, כד): וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, וּכְגוֹן דָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, יח): וּלְדָן אָמַר דָּן, וּכְגוֹן זְבוּלֻן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, יח): וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן, וּכְגוֹן גָּד (דברים לג, כ): וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, לְפִיכָךְ לֹא הֶעֱמִיד אֵלּוּ לִפְנֵי פַּרְעֹה, וְהַשְּׁאָר שֶׁלֹא כָּפַל שְׁמוֹתָם לֹא הָיוּ גִבּוֹרִים, לְפִיכָךְ הֶעֱמִידָם לִפְנֵי פַּרְעֹה, לְכָךְ כְּתִיב: וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח, וְלֹא זָכַר שְׁמוֹתָם כָּאן לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ גִבּוֹרִים. (בראשית מז, טז): וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וגו', הַסּוּס לְקָבְלִי וּקְלַף בָּצְלַיָא [פרוש: כבר הלכו מנגדנו מהם מתו מהם נמכרו ומכספנו ומחמורנו אנו ערומים מהם וקלופים כבצל הנקלף, מתו הסוסים והשלכנו בחוץ מנגדנו והכלבים אכלום וקלפו את עורם].
משנה אהלות ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אלו מטמאין במגע ובמשא. ואינן מטמאין באהל. עצם כשעורה. וארץ העובדי כוכבים. ובית הפרס. אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי. השדרה והגלגולת שחסרו. כמה הוא חסרון בשדרה. בית שמאי אומרים שתי חוליות. ובית הלל אומרים אפילו חוליה אחת. ובגלגולת. בית שמאי אומרים במלוא מקדח. ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות. באיזה מקדח אמרו. בקטן של רופאים. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בגדול של לשכה:
משנה תורה, הלכות כלים כ״ג:י׳ - הטקסט מספריא
סדין שנטמא במדרס ואחר כך עשאהו פרוכת טהר מן המדרס ומאימתי הוא טהרתו מן המדרס משיקשור בו הלולאות שהוא נתלה בהן כשאר הפרוכות.
משנה אבות ד׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. ואל תהי מפליג. לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואין לך דבר שאין לו מקום:
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות. מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר. ודישתמש בתגא חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה. נוטל חייו מן העולם:
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה. גופו מחולל על הבריות:
רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין. פורק ממנו איבה. וגזל. ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה. שוטה רשע. וגס רוח:
הוא היה אומר אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי. שהן רשאין ולא אתה:
רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר. סופו לבטלה מעוני:
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך. ומורא רבך כמורא שמים:
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים. ואף לא מיסורי הצדיקים. רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות. ואל תהי ראש לשועלים.
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
שמואל הקטן אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו:
אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר מחוק. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר. הלומד מן הקטנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע להודיע. ולהודע. שהוא אל. הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין. הוא הדיין. הוא עד. הוא בעל דין. והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים. ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר הכל אסור להתישב בה בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים שנאמר לא תוסיפין לשוב בדרך הזה עוד לא תוסיף עוד לראותה לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ואלכסנדריאה בכלל האיסור.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לו ‹ בשלח ‹ שיחה ב ‹ 74 לקו"ש חי"ח ע' 248
תורת מנחם 3
- ב - שנת תשי"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת כ"ד טבת ה'תשי"א לקו"ש חי"ח ע' 239
- יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז. לקו"ש חי"ח ע' 248
- מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ו לקו"ש חי"ח ע' 242