242

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

(א) הנס מחליף את טבעו ומציאותו של הדבר לדבר אחר, כבמקרה של "ידו (של משה) מצורעת כשלג"31, שלאחר הנס היתה הצרעת ביד באופן טבעי, וצריך היה נס אחר כדי לבטל את הצרעת, כדי שיהיה "שבה כבשרו"32.

(ב) הנס אינו משנה את טבעו של הדבר, אלא מוסיף על הטבע בכל רגע, כפי שהיה בקריעת ים סוף33. וכך גם במכת דם, כאשר המים "נהפכו לדם", הרי גם לאחר הנס הם נשארו מציאות של מים, והנס גרם בכל רגע להפיכת המים לדם34, ולפיכך, כאשר פסק הנס, נתבטלה ממילא הפיכת המים לדם35.

וזאת היתה משמעות שאלת אנשי אלכסנדריא: "אשתו של לוט מהו שתטמא": האם הפיכת גופה לנציב מלח ואיבוד צורת הגוף נגרמו על ידי נס מן הסוג הראשון – ואז אין הוא מטמא, כי אין זה כלל גוף; או שהנס היה מן הסוג השני, כלומר, שגם לאחר הפיכת הגוף לנציב מלח הוא נשאר מציאות של בשר וכו', גוף מת, ואז צריכה לחול עליו טומאת מת36.

ו. ההסבר לשאלה לגבי "אשתו של לוט"

אך עדיין אין השאלה מובנת, כי לפי זה אין השאלה בענין טומאת מת, כי אם לגבי סוג הנס שהפך את אשת לוט לנציב מלח, ואם כך כל שאלה כאן היא בענין שונה, דבר שאינו מסתבר.

יש לומר, שמשמעות שאלתם "אשתו של לוט מהו שתטמא" היא גם בקשר לענין סילוק הנשמה הגורם לטומאת מת: האם טומאת המת נגרמת מעצם סילוק הנשמה37 (כפי שאפשר, לכאורה, להסיק מכך שאבר המדולדל הוא טהור, כיון שלא היה כאן סילוק של החיות, למרות שהוא כאבר מת38), או שסילוק הנשמה היא רק גורם לחלות טומאת המת בגוף – הטומאה נגרמת מצד הגוף. כלומר, טומאת המת נגרמת וחלה על הגוף שממנו נסתלקה הנשמה. שאלה דומה, בצד החיובי, נמצאת במספר מצוות בתורה.

הערות

  1. 31. שמות ד, ו.
  2. 32. שם, ז. ראה צפע"נ עה"ת שמות שם. וכדמוכח ממרז"ל (שבת צז, א. פרש"י עה"ת שם. ובכ"מ) מכאן שמדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורעניות.
  3. 33. שהי' עי"ז ש"ויולך ה' את הים ברוח קדים הזה כל הלילה" (בשלח יד, כא) "ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם" (שער היחוד והאמונה פ"ב). וראה בארוכה לקו"ש ח"ו שם.
  4. 34. כדמוכח גם מזה שגיגית מלאה מים "ישראל שותה מים והמצרי דם וכשהי' לוקח מישראל בדמים הי' שותה מים" (שמו"ר פ"ט, י). ולהעיר מגבורת ה' למהר"ל הקדמה שני'.
  5. 35. ולא מצינו שהיו צריכים להריק האגמים כו' לאחר המכה.
  6. 36. להעיר מתרגום ירושלמי (וירא יט, כו): עד זמן דתיתי תחי' דייחון מתיא.
  7. 37. להעיר מלשון הספרי (פרשתנו יט, יג) "אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות". משא"כ כשהוא מפרפר. וראה לשון הרמב"ם ספ"א מהל' טומאת מת. טושו"ע יו"ד סי' שע. ולהעיר מאוה"ח ריש פרשתנו. ילקוט ראובני פרשתנו ד"ה במדרש רות.
  8. 38. אבל אינו מוכרח כי י"ל דכל זמן שהוא מחובר לגוף עדיין אי"ז אבר מת (לגמרי).

מצוטט בעמוד אחד

תורת מנחם 1
  1. מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ו לקו"ש חי"ח ע' 242

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.