239

שיחה ב

חוקת

א. טומאת המת, ובן השונמית – לפי דברי ה"ילקוט"

בקשר לדיני טומאת מת שבפרשתנו נאמר ב"ילקוט"¹ על הפסוק² "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים": "נוגע במת טמא, ואין³ מת עצמו טמא. נוגע במת טמא ואין³ בנה של שונמית טמא, אמרו, בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא (היה⁴) טומאת שבעה, וכשחיה היה טהור לקודש. חזרו ונגעו בו וטמאוהו⁵ הם, הרי זה אומר: מטמאיך לא טמאוני ואתה טימאתני"⁶.

העובדה שה"ילקוט" מקשר את הענין של "ואין בנה של שונמית טמא" עם הפרט הקודם, ש"ואין מת עצמו טמא", מובנת בפשטות: כיון שהמת עצמו אינו טמא, לא היה בן השונמית טמא לאחר שחזר לחיים, על־אף שהיה קודם מת וטימא אחרים.

אך דרוש הסבר על ההמשך "נוגע ב ^* במת טמא ואין בנה של שונמית טמא": מהדיוק "הנוגע במת... יטמא" לומדים (כלימוד הראשון ב"ילקוט"), שרק הנוגע טמא, אבל "אין מת עצמו טמא". לעומת זאת, בהוספה "בן השונמית", כאשר מדובר לאחר היותו חי, צריך היה ללמוד: "נוגע במת טמא ואין בנה של שונמית מטמא", שהנוגע ב"בנה של שונמית" אינו טמא, כי אין הוא מת אלא חי⁷.

על הנאמר ב"ילקוט", ש"ואין מת עצמו טמא", אומר בעל "מגן אברהם"⁸: "ונפקא מינה (=ויוצא מכך) כשיחיו המתים, אין צריכין הזאה"⁹ כלומר, גם הקטע הראשון של "ואין מת עצמו טמא", הלימוד הוא בעיקר לגבי הזמן שבו "יחיו המתים"¹⁰. ולפי זה אפשר לומר שבשני החלקים – "אין מת עצמו טמא", ו"אין בנה של שונמית טמא" – מדובר על אותו ענין: המת עצמו אינו טמא, ולכן אין הוא זקוק להזאה כשיחיה, וכך גם "אין בנה של שונמית טמא .. וכשחיה היה טהור לקודש".

אך לפי זה תמוה: מה מחדש ה"ילקוט" באמצעות ההוספה "אין בנה