שיחה ד

269שיחה ד

משפטים

א. בדרך כלל שומעים תחילה לתובע

מן הפסוק¹ "מי בעל דברים יגש אליהם" נלמד בגמרא², ש"אין נזקקין אלא לתובע תחילה" – "בעל הדברים" – התובע – "יגיש דבריו אליהם".

מסביר הש"ך³, שכוונת הדברים היא כפשוטם⁴, שבית־הדין מאזין תחילה לטענות התובע ורק אחר־כך שומע את דברי הנתבע. תוצאה מעשית להלכה זו יש במקרה של "מודה במקצת".

ההלכה⁵ קובעת, שהנתבע נקרא מודה במקצת והוא חייב בשבועה דאורייתא רק כאשר הודאתו במקצת באה לאחר שהתובע תבע את הסכום כולו, אך אם הנתבע "הודה בנ' ואחר כך תבעו התובע בק'"⁶, אין הוא נקרא מודה במקצת, והוא פטור משבועה (דאורייתא).

הטעם להלכה זו הוא: הנתבע בדין צריך היה לשלם את ה"מקצת", שהודה עליו, לפני שתבעוהו בבית־דין, וכיוון שלא עשה את המוטל עליו ונתבע בבית־

ד דין, שומעים לתובע תחילה, כדי שהנתבע יחוייב בשבועה דאורייתא.

בהמשך לכך אומרת הגמרא² "פעמים שנזקקין לנתבע תחילה והכי דמי דקא זילי נכסי' (= באילו נסיבות? כאשר הוזלו נכסיו) ובש"ך³ מוסבר על כך: אם הסיבה לאי־תשלום ה"מקצת" על ידי הנתבע, איננה מפני רצונו לעכב את הענין, אלא מפני שנכסיו היו אז זולים, או שעצם רצונו למכרם במהירות, כדי לשלם, גרם להוזלתם – אז נזקקין לנתבע תחילה.

ב. המאמר אינו מובן בפשטות, אלא לפי פנימיותו

כאמור פעמים רבות, קיימים כל הענינים אשר בנגלה שבתורה גם בעבודת ה' הרוחנית. דוקא מפני שהתורה היתה בתחילה חמדה גנוזה⁷ למעלה "ומשם נסעה וירדה... עד שנתלבשה... בעניני עולם הזה⁸" – הרי פנימיותם של הענינים ורוחניותם הם המקור שממנו "נשתלשלו" עניני ה"נגלה". יתר־על־כן: ענינים רבים ב"נגלה" ניתנים להבנה לעומקם רק על־ידי ההסבר על רוחניותם ופנימיותם⁹.

270וכך בעניננו: בפשטות אין פירוש הש"ך מובן כל־כך: מלשון חז"ל "נזקקין... לתובע תחילה", באופן סתמי, נראה, שזהו ענין כללי המתבטא למעשה בכמה סוגים של תביעה¹⁰, ולפי פירוש הש"ך יוצא, שהביטוי למעשה הוא רק בסוג התביעה שבה הנתבע מודה במקצת?

לפי ההסבר הפנימי מובן המאמר, מפני שבעבודה הרוחנית הרי רובם ככולם של הענינים של "תובע" – "נתבע" קשורים ל"מודה במקצת".

ג. היהודי "הנתבע" הוא "מודה במקצת"

ה"תובע" של היהודי הוא היצר הרע, אשר תחילה הוא מכשילו בחטא ר"ל¹¹, או מביאו למצב של "חטא" מלשון חסרון¹², ואחר־כך הוא "תובע"¹¹, שכיוון שהוא הכשיל את היהודי יש "למוסרו" לרשותו.

על תביעה זו של היצר הרע, היהודי – ה"נתבע" – רק "מודה במקצת": אמנם הוא נכשל ר"ל בחטא – "הכל" – אך הוא אינו שקוע כל־כולו בחטא, אין הוא חוטא במהותו חס־וחלילה, עצם נשמתו נעלה לגמרי מחטא, כיוון שגם בעת החטא היתה באמנה אתו¹³. יתר־על־כן: לא רק מצד עצם הנשמה, אלא גם מצד כוחות הנפש, יש לכל יהודי טוב בתוכו, ואפילו פושעי ישראל מלאין מצוות כרימון¹⁴, ומשמעות המושג "מלאין" הוא כפשוטו: הם מלאים לגמרי (במצוות). כלומר, בכל ענין שמדובר בו, לא תיתכן אצל יהודי מציאות של רע מושלם¹⁵ ח"ו.

ענין זה, שכל סוגי היהודים, הן הצדיק אשר "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא¹⁶ (לפחות בחטא – לשון חסרון¹⁷), והן הרשע, אשר גם פושעי ישראל מלאין מצוות כרימון, נכללים בקטגוריה של "מודה במקצת" – רמוז בפסוק שממנו נלמדת ההלכה על מודה במקצת: "(על כל דבר פשע...) אשר יאמר כי הוא זה"¹⁸:

משמעות הפסוק בעבודה הרוחנית¹⁹ 271הוא: התביעה היא הן "על כל דבר פשע" – כאשר מישהו פושע ומועל ר"ל בשליחותו בעולם הזה, והן "על כל אבדה" – כאשר יש כאן רק ענין של "אבדה וחסרון", כאשר היהודי אינו עושה כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ולפיכך הולכים לאיבוד ר"ל חלק מכוחות הנפש האלקית [וארבעת הפרטים – "על שור על חמור על שה על שלמה" הם ארבעה סוגים של נפש הבהמית המביאים ל"כל דבר פשע... אבדה"].

ועל כל התביעות הללו ("על כל דבר פשע... על כל אבדה") עונה היהודי ("אשר יאמר")"כי הוא זה"–שיש לתבוע ממנו רק את "זה" – מקצת מן הדברים הוא רק מודה במקצת, כאמור לעיל.

ד. השבועה מוסיפה כוחות אך גם מסכנת

ההלכה היא, שמודה במקצת חייב בשבועה. רק ע"י שבועה מאמינים לו על החלק שהוא אינו מודה בו. משמעות הדברים בעבודה הרוחנית היא:

כיוון שהוא כבר נכשל, ונכנס ב"מקצת" לרשות היצר, הוא זקוק לתוספת כח כדי להישמר מליפול שוב ברשותו (ואפילו לא מתוך אי רצון להיות "ומודה ועזב ירוחם²⁰"). לפיכך משביעים אותו – שבועה מלשון שובע²¹ – מזינים ומשביעים (שי"ן שמאלית) אותו בכוחות נעלים יותר²², שחלקו הנותר יישאר בקדושה.

אך ידועה^*22 חומרתה של שבועה – על־ידי שבועה מסתכנים: אם אין משתמשים כראוי בכוחות הנוספים, הרי לא תחסר לו התוספת בלבד, אלא מגיע לו עונש, שכוחות נעלים מכוחותיו הולכים לאיבוד ר"ל. זוהי הסיבה לכך שחז"ל²³ מזהירים כל־כך שלא להישבע במקום שניתן להסתדר בלעדיה, אפילו כאשר "נשבע באמת".

לכך ממשיכה הגמרא ואומרת, שקיימת העצה של "נזקקין לנתבע תחילה", שעל־ידי כך נפטרים משבועה – וזאת כאשר טוענים ש"קא זילי נכסי'" (= הוזלו נכסין).

ה. בכייתו של רבן יוחנן בן־זכאי

הדברים יובנו על־ידי הסבר הסיפור שבגמרא²⁴ על ר' יוחנן בן־זכאי, שלפני פטירתו בכה ואמר, שהסיבה לבכייתו היא ש"יש לפני שני דרכים אחת של ג"ע ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה (בתמיהה)".

וידועה השאלה²⁵: כיצד ייתכן שרבן 272יוחנן בן־זכאי, שהיה מגדולי התנאים, אשר חז"ל מספרים בהרחבה במספר מקומות²⁶ על גדלותו, ובודאי נזהר לחלוטין ב"סור מרע ועשה טוב", יהיה מסופק אם הוא הולך לגן־עדן או לגיהנם?

כן יש להבין: מדוע היה הדבר איכפת לו דוקא סמוך לפטירתו? אמנם, "שני דרכים אחת של גן־עדן ואחת של גיהנם" קשורות לשכר ועונש של הנשמה לאחר הפטירה מן העולם, אך קשה להבין: ברור, שלרבן יוחנן בן־זכאי לא היה אכפת בענין זה השכר והעונש כשלעצמם, אלא אכפת לו אם הוא שרוי במצב של קדושה (ראוי לגן עדן) או להיפך ח"ו – ועל כך יש להצטער כל זמן שמסופקים בכך – לא רק בעת הפטירה, אלא במשך כל החיים.

ו. במשך כל חייו היה עסוק במילוי שליחותו

אחד ההסברים לכך הוא²⁷:

על כל יהודי הוטלה שליחות שעליו למלא במשך חייו בעולם הזה. כדי למלא תפקיד זה נתנו לו את הכמות הדרושה של הימים ואת הכוחות המתאימים, ההכרחיים למילוי השליחות כראוי, לא פחות ולא יותר.

כאשר יהודי אינו מנצל יום, שעה, או רגע, למילוי שליחותו – אין זה רק פגם, שהוא לא התעלה ככל שהיה ביכולתו, אלא כל רגע ורגע שאינו מנוצל למילוי השליחות (גם אם עושים בו דבר טוב אשר איננו חלק מן התפקיד שלו) חסר במילוי התפקיד, והוא מועל ח"ו בשליחותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה²⁸.

רבן יוחנן בן־זכאי היה עסוק לגמרי בכל רגע בשליחותו שלו – לימוד התורה, קיום המצוות. הוא היה כל כך שקוע במילוי שליחותו בעולם הזה כראוי²⁹, עד שלא היה לו פנאי לחשוב על הנעשה אתו, ועל מצבו שלו בכלל.

שהרי, כיצד יוכל לעצור ולחשוב על עצמו, על דרגתו, כאשר הוא מוכרח לנצל זמן זה למילוי שליחותו?!

רק בסמוך לפטירתו, כאשר היה בסוף שליחותו בעולם הזה³⁰, הוא הפסיק³¹ כדי לערוך חשבון צדק (שאם לא עכשיו אימתי) – וזה גרם לבכייתו.

273ז. הסיבה לכשלון בעבודת ה' היא הרגשת מציאות עצמית, כרמוז בפסוקים

אופן כזה של מילוי שליחות, כאשר אין האדם חושב על עצמו אלא על שליחותו, הוא ענין מהותי בעבודת ה', הנדרש מכל יהודי. יש לומר שדבר זה רמוז בהסבר הפנימי לפסוקים שבפרשתנו המובאים להלן: לאחר המילים "ועבדתם את ה' אלקיכם..."³², הכוללים את העבודה באופן כללי (הן עבודה מאהבה³³ – "דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא" (=שאין עבודה כעבודת האהבה)³⁴, והן העבודה של יראה – עבודת עבד³⁵), ממשיך הפסוק³⁶ ואומר: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא":

המשמעות של "משכלה ועקרה" בעבודה הרוחנית היא, שלעבודה (של אהבה ויראה כו'), אין קיום ותוצאות, והסיבה לכך היא: "בארצך"³⁷ – מלשון רצון³⁸: כאשר יש ליהודי רצון עצמי³⁹, שביעות רצון מעבודתו, המוכיחה על הרגשה של מציאות עצמית – הוא חש שהוא עובד ה', שיש לו אהבה ויראה כו'⁴⁰ – זה עלול לגרום לכשלון ח"ו.

כלומר, בתחילה העבודה היא מדודה ומוגבלת לפי שביעות רצונו מעבודתו. אח"כ מביא הדבר לידי כך שהוא מבחין בין עבודה אחת לאחרת: עבודה שהוא נהנה ממנה הוא מוכן לבצע, אך לא עבודה אחרת⁴¹ עד שהוא יורד מדרגתו.

והעצה הניתנת כדי ש"לא תהיה...", היא: "את מספר ימיך אמלא": כאשר יהודי ישים לב ש"ימים יוצרו"⁴², שנקבע לו מספר מסויים של ימים שבהם עליו למלא את שליחותו בעולם הזה, וכל רגע שהוא משתמש בו לדבר אחר הרי הוא משנה ומועל בשליחות של מלך מלכי המלכים הקב"ה, – הרי אז הוא מזדעזע ומאבד את הרגשת המציאות העצמית⁴³. הוא שקוע כל כך במילוי שליחותו, עד שאין הוא חש, שהוא הממלא את שליחות ה' – רק השליחות עצמה מורגשת בו.

יותר מכך: כאשר מנסים להזכיר לו על "ארצך" (על מצבו הרוחני), הוא עונה בשברון לב: מה לי ולרצון או 274תענוג⁴⁴! הרי "ימים יוצרו" וצריך לעמוד על המשמר כדי ששום רגע לא יאבד, ולא לחשוב על ה"דרגה".

וכאשר יהודי מגיע להתמסרות מוחלטת והתבטלות בכל מהותו לה' ולשליחותו, מתקיימת ההבטחה של "את מספר ימיך אמלא": אף אם היו ימים שבהם הוא לא מלא את שליחותו, או אף אם עשה בהם את ההיפך ר"ל, הרי "את מספר ימיך אמלא" (ולא נאמר מי) – הקב"ה בעצמותו, הנעלה מכל שם ומכל ענין של פגם, מבטיח⁴⁵ שהוא ימלא וישלים את הימים החסרים, וכל ימיו יהיו שלמים⁴⁶.

ח. ההסבר להלכה במקרה שהוזלו נכסיו

זהו ההסבר הפנימי להלכה, שבמקרה של "קא זילי נכסי'" (= הוזלו נכסיו) פטורים מן השבועה של "מודה במקצת":

השנים והכוחות שנותן ה' ליהודי כדי למלא את שליחותו בעולם הזה, הם נכסי היהודי. כאשר מגיע היהודי להתבטלות מוחלטת, שבכל מציאותו הוא רק שליח של ה', כאשר כל זמנו וכוחותיו תפוסים במילוי שליחותו של ה' – לעשות לו ית' דירה בתחתונים, אין לו פנאי כדי "ללכת ל"דין־תורה" עם היצר הרע",

כי אם הוא ישתמש בכוחותיו ובזמנו להתדיינות עם היצר הרע הרי יהיו "זילי נכסי'"⁴⁷ – הזמן והכוחות שניתנו לו מאת ה' יעשו "זולים" – בלתי מנוצלים לדברים היקרים ביותר (קיום תורה ומצוות) –

לפיכך מקבלים את טענתו ופוטרים אותו משבועה, כי אז הוא בודאי לא יפול לרשותו של היצר ח"ו, כי אם להיפך: יתקיים הענין של "את מספר ימיך אמלא" – גם מה שהוא הפסיד לפני כן, יתמלא ויושלם.