272

יוחנן בן־זכאי, שהיה מגדולי התנאים, אשר חז"ל מספרים בהרחבה במספר מקומות²⁶ על גדלותו, ובודאי נזהר לחלוטין ב"סור מרע ועשה טוב", יהיה מסופק אם הוא הולך לגן־עדן או לגיהנם?

כן יש להבין: מדוע היה הדבר איכפת לו דוקא סמוך לפטירתו? אמנם, "שני דרכים אחת של גן־עדן ואחת של גיהנם" קשורות לשכר ועונש של הנשמה לאחר הפטירה מן העולם, אך קשה להבין: ברור, שלרבן יוחנן בן־זכאי לא היה אכפת בענין זה השכר והעונש כשלעצמם, אלא אכפת לו אם הוא שרוי במצב של קדושה (ראוי לגן עדן) או להיפך ח"ו – ועל כך יש להצטער כל זמן שמסופקים בכך – לא רק בעת הפטירה, אלא במשך כל החיים.

ו. במשך כל חייו היה עסוק במילוי שליחותו

אחד ההסברים לכך הוא²⁷:

על כל יהודי הוטלה שליחות שעליו למלא במשך חייו בעולם הזה. כדי למלא תפקיד זה נתנו לו את הכמות הדרושה של הימים ואת הכוחות המתאימים, ההכרחיים למילוי השליחות כראוי, לא פחות ולא יותר.

כאשר יהודי אינו מנצל יום, שעה, או רגע, למילוי שליחותו – אין זה רק פגם, שהוא לא התעלה ככל שהיה ביכולתו, אלא כל רגע ורגע שאינו מנוצל למילוי השליחות (גם אם עושים בו דבר טוב אשר איננו חלק מן התפקיד שלו) חסר במילוי התפקיד, והוא מועל ח"ו בשליחותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה²⁸.

רבן יוחנן בן־זכאי היה עסוק לגמרי בכל רגע בשליחותו שלו – לימוד התורה, קיום המצוות. הוא היה כל כך שקוע במילוי שליחותו בעולם הזה כראוי²⁹, עד שלא היה לו פנאי לחשוב על הנעשה אתו, ועל מצבו שלו בכלל.

שהרי, כיצד יוכל לעצור ולחשוב על עצמו, על דרגתו, כאשר הוא מוכרח לנצל זמן זה למילוי שליחותו?!

רק בסמוך לפטירתו, כאשר היה בסוף שליחותו בעולם הזה³⁰, הוא הפסיק³¹ כדי לערוך חשבון צדק (שאם לא עכשיו אימתי) – וזה גרם לבכייתו.