271

הוא: התביעה היא הן "על כל דבר פשע" – כאשר מישהו פושע ומועל ר"ל בשליחותו בעולם הזה, והן "על כל אבדה" – כאשר יש כאן רק ענין של "אבדה וחסרון", כאשר היהודי אינו עושה כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ולפיכך הולכים לאיבוד ר"ל חלק מכוחות הנפש האלקית [וארבעת הפרטים – "על שור על חמור על שה על שלמה" הם ארבעה סוגים של נפש הבהמית המביאים ל"כל דבר פשע... אבדה"].

ועל כל התביעות הללו ("על כל דבר פשע... על כל אבדה") עונה היהודי ("אשר יאמר")"כי הוא זה"–שיש לתבוע ממנו רק את "זה" – מקצת מן הדברים הוא רק מודה במקצת, כאמור לעיל.

ד. השבועה מוסיפה כוחות אך גם מסכנת

ההלכה היא, שמודה במקצת חייב בשבועה. רק ע"י שבועה מאמינים לו על החלק שהוא אינו מודה בו. משמעות הדברים בעבודה הרוחנית היא:

כיוון שהוא כבר נכשל, ונכנס ב"מקצת" לרשות היצר, הוא זקוק לתוספת כח כדי להישמר מליפול שוב ברשותו (ואפילו לא מתוך אי רצון להיות "ומודה ועזב ירוחם²⁰"). לפיכך משביעים אותו – שבועה מלשון שובע²¹ – מזינים ומשביעים (שי"ן שמאלית) אותו בכוחות נעלים יותר²², שחלקו הנותר יישאר בקדושה.

אך ידועה^*22 חומרתה של שבועה – על־ידי שבועה מסתכנים: אם אין משתמשים כראוי בכוחות הנוספים, הרי לא תחסר לו התוספת בלבד, אלא מגיע לו עונש, שכוחות נעלים מכוחותיו הולכים לאיבוד ר"ל. זוהי הסיבה לכך שחז"ל²³ מזהירים כל־כך שלא להישבע במקום שניתן להסתדר בלעדיה, אפילו כאשר "נשבע באמת".

לכך ממשיכה הגמרא ואומרת, שקיימת העצה של "נזקקין לנתבע תחילה", שעל־ידי כך נפטרים משבועה – וזאת כאשר טוענים ש"קא זילי נכסי'" (= הוזלו נכסין).

ה. בכייתו של רבן יוחנן בן־זכאי

הדברים יובנו על־ידי הסבר הסיפור שבגמרא²⁴ על ר' יוחנן בן־זכאי, שלפני פטירתו בכה ואמר, שהסיבה לבכייתו היא ש"יש לפני שני דרכים אחת של ג"ע ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה (בתמיהה)".

וידועה השאלה²⁵: כיצד ייתכן שרבן