270
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
וכך בעניננו: בפשטות אין פירוש הש"ך מובן כל־כך: מלשון חז"ל "נזקקין... לתובע תחילה", באופן סתמי, נראה, שזהו ענין כללי המתבטא למעשה בכמה סוגים של תביעה10, ולפי פירוש הש"ך יוצא, שהביטוי למעשה הוא רק בסוג התביעה שבה הנתבע מודה במקצת?
לפי ההסבר הפנימי מובן המאמר, מפני שבעבודה הרוחנית הרי רובם ככולם של הענינים של "תובע" – "נתבע" קשורים ל"מודה במקצת".
ג. היהודי "הנתבע" הוא "מודה במקצת"
ה"תובע" של היהודי הוא היצר הרע, אשר תחילה הוא מכשילו בחטא ר"ל11, או מביאו למצב של "חטא" מלשון חסרון12, ואחר־כך הוא "תובע"11, שכיוון שהוא הכשיל את היהודי יש "למוסרו" לרשותו.
על תביעה זו של היצר הרע, היהודי – ה"נתבע" – רק "מודה במקצת": אמנם הוא נכשל ר"ל בחטא – "הכל" – אך הוא אינו שקוע כל־כולו בחטא, אין הוא חוטא במהותו חס־וחלילה, עצם נשמתו נעלה לגמרי מחטא, כיוון שגם בעת החטא היתה באמנה אתו13. יתר־על־כן: לא רק מצד עצם הנשמה, אלא גם מצד כוחות הנפש, יש לכל יהודי טוב בתוכו, ואפילו פושעי ישראל מלאין מצוות כרימון14, ומשמעות המושג "מלאין" הוא כפשוטו: הם מלאים לגמרי (במצוות). כלומר, בכל ענין שמדובר בו, לא תיתכן אצל יהודי מציאות של רע מושלם15 ח"ו.
ענין זה, שכל סוגי היהודים, הן הצדיק אשר "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא16 (לפחות בחטא – לשון חסרון17), והן הרשע, אשר גם פושעי ישראל מלאין מצוות כרימון, נכללים בקטגוריה של "מודה במקצת" – רמוז בפסוק שממנו נלמדת ההלכה על מודה במקצת: "(על כל דבר פשע...) אשר יאמר כי הוא זה"18:
משמעות הפסוק בעבודה הרוחנית19
הערות
- 10. להעירמסמ"עחו"מסכ"דסק"א:וכתבועליו פירושו זה בכה וזה בכה וכולן אמת לדינא* משום הכי סתם המחבר ללמדינו שבכל ענין קאמרי'.
- 11. כמאמר חז"ל (ב"ב טז, א) "יורד ומתעה ועולה ומרגיז כו' הוא שטן הוא יצה"ר כו'".
- 12. לקו"ת מטות פב, א. ובארוכה – ד"ה ע"כ יאמרו תרצ"א (סה"מ קונט' ח"א). ועוד.
- 13. תניא ספכ"ד.
- 14. עירובין יט, א. חגיגה בסופה.
- 15. וברשע ורע לו (ראה תניא ספי"א) – בכדי שלא יוקשה ממחז"ל דמלאים מצות – יל"פ שאינן פועלות בו. וראה תו"א מו, ג והגהות הצ"צ לשם (אוה"ת ויחי כרך ו' – תתשל, ב). דרך חיים קי, ג.
- 16. קהלת ז, כ. וראה סה"מ קונט' ח"ב שכ, סע"ב ואילך. וראה לקו"ת בלק (עד, ב. וש"נ) דחטאים של צדיקים פוגמים יותר כו'.
- 17. ראה תניא רפל"ה (מד, סע"א).
- 18. פרשתנו כב, ח. ב"ק קו, סע"ב ואילך. ב"מ ה, א. שבועות לט, ב. מכילתא* ורש"י עה"פ.
- 19. ראה בארוכה פירוש פסוק זה בעבודת האדם (מיוסד על מאמר הצ"צ) – לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 143 ואילך.
- . אבל לכמה נוסחאות (נסמנו במכילתא מהדורת האראוויטץ) – "ממין הטענה".
תניא, ליקוטי אמרים י״א - הטקסט מספריא
וְזֶה לְעוּמַּת זֶה, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ לְעוּמַּת צַדִּיק וְרַע לוֹ.
דְּהַיְינוּ, שֶׁהַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבֶחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, כָּפוּף וּבָטֵל לְגַבֵּי הָרָע מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
וְזֶה מִתְחַלֵּק גַּם כֵּן לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת, בְּעִנְיַן כַּמּוּת וְאֵיכוּת הַבִּיטּוּל וּכְפִיפַת הַטּוֹב לָרַע חַס וְשָׁלוֹם.
יֵשׁ מִי שֶׁהַכְּפִיפָה וְהַבִּיטּוּל אֶצְלוֹ מְעַט מִזְּעֵר, וְאַף גַּם זֹאת אֵינוֹ בִּתְמִידוּת, וְלֹא תָּדִיר לִפְרָקִים קְרוֹבִים, אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקִים מִתְגַּבֵּר הָרָע עַל הַטּוֹב, וְכוֹבֵשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה הוּא הַגּוּף, אַךְ לֹא כוּלּוֹ אֶלָּא מִקְצָתוֹ לְבַד, שֶׁיִּהְיֶה סָר לְמִשְׁמַעְתּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מֶרְכָּבָה וּלְבוּשׁ, לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. דְּהַיְינוּ, אוֹ בְּמַעֲשֶׂה לְבַד, לַעֲשׂוֹת עֲבֵירוֹת קַלּוֹת וְלֹא חֲמוּרוֹת חַס וְשָׁלוֹם; אוֹ בְּדִיבּוּר לְבַד, לְדַבֵּר אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת וּכְהַאי גַּוְונָא; אוֹ בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד, הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה. וְגַם אִם אֵינוֹ מְהַרְהֵר בַּעֲבֵירָה לַעֲשׂוֹתָהּ אֶלָּא בְּעִנְיַן זִיוּוּג זָכָר וּנְקֵיבָה בָּעוֹלָם, שֶׁעוֹבֵר עַל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה: ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״ – ״שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בַּיּוֹם כוּ׳״; אוֹ שֶׁהִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהוּא מְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, כְּדִתְנַן בְּאָבוֹת: ״הַנֵּיעוֹר בַּלַּיְלָה כוּ׳ וּמְפַנֶּה לִבּוֹ כוּ׳״ שֶׁבְּאַחַת מִכָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן נִקְרָא ״רָשָׁע״ בָּעֵת הַהִיא, שֶׁהָרָע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ גּוֹבֵר בּוֹ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּגוּפוֹ וּמַחֲטִיאוֹ וּמְטַמְּאוֹ.
וְאַחַר כָּךְ גּוֹבֵר בּוֹ הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, וּמִתְחָרֵט וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵה׳, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, אִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה הָרְאוּיָה עַל פִּי עֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בִּשְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְיֵשׁ מִי שֶׁהָרָע גּוֹבֵר בּוֹ יוֹתֵר, וּמִתְלַבְּשִׁים בּוֹ כָּל שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים שֶׁל הָרָע, וּמַחֲטִיאוֹ בַּעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת יוֹתֵר, וּבְעִתִּים קְרוֹבִים יוֹתֵר. אַךְ בֵּינְתַיִים מִתְחָרֵט, וּבָאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה מִבְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, שֶׁמִּתְגַּבֵּר קְצָת בֵּינְתַיִים, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ הִתְגַּבְּרוּת כָּל כָּךְ לְנַצֵּחַ אֶת הָרָע לִפְרוֹשׁ מֵחֲטָאָיו לְגַמְרֵי לִהְיוֹת ״מוֹדֶה וְעוֹזֵב״. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת״, שֶׁהֵם רוֹב הָרְשָׁעִים, שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת טוֹב בְּנַפְשָׁם עֲדַיִין.
אַךְ מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחָרֵט לְעוֹלָם, וְאֵין בָּאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה כְּלָל – נִקְרָא ״רָשָׁע וְרַע לוֹ״, שֶׁהָרָע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאַר בְּקִרְבּוֹ, כִּי גָּבַר כָּל כָּךְ עַל הַטּוֹב עַד שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִקִּרְבּוֹ וְעוֹמֵד בִּבְחִינַת מַקִּיף עָלָיו מִלְמַעְלָה.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַכָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ג סימן תמ (יא) ב"ק קו, ב · בבא מציעא דף ה
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל ב"ק קו, א · בבא מציעא דף ה
- אגרות קודש כרך ג תלג ב"מ ה, א
- לקוטי שיחות כרך כד אלול שיחה א מאותו ספר ב"מ ה, א
- לקוטי שיחות כרך כה הוספות - שיחות שיחה א מאותו ספר ב"מ ה, ריש ע"ב
- שולחן ערוך קו"א יורה דעה סימן ב (ה) ב"מ ה, ב
- רשימות שנים אוחזין הוספה מהדורא קמא ב"מ ה:
- הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז הנאה וריוח ממלאכת הנכרי כ. איסור הנאה למי שלא נעשה בשבילו ב"מ ה, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקג שלא להכין מיום טוב לחבירו ב"מ ה, ב