שיחה ג

258שיחה ג

משפטים

א. פרש"י על "כי יגנוב...

שור או שה"

בפירוש רש"י על הפסוק¹ "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", מציין רש"י² שתי סיבות לכך שהתשלומין לטביחה ומכירה של "שור" גדולים יותר מאשר של "שה" ("חמשה... תחת השור וארבע... תחת השה"): "אמר רבן יוחנן בן־זכאי חס המקום על כבודן של בריות שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה', שה שנושאו על כתפו משלם ד' הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדול³ כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו משלם ה', שה שלא בטלו ממלאכתו ד'".

יש להבין:

א) מדוע צריך רש"י להביא שני טעמים?

ב) כאמור פעמים רבות, מציין רש"י את שם האומר רק כאשר הדבר מוסיף הסבר לפירושו. ובעניננו: מה נוסף לנו

ג בכך שרש"י מציין שאת הטעמים האלו אמרו רבן יוחנן בן־זכאי ורבי מאיר?

ג) מלשון רש"י "אמר רבי מאיר" ולא "ורבי מאיר אומר" מובן⁴, שרש"י אינו סובר שיש מחלוקת בין שניהם, אלא "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי".

[במיוחד כאשר ברוב המקומות⁵, שבהם מובאות שתי דיעות אלו, נאמר "אמר רבן...⁶ רבי... אומר...", ביטוי המורה על מחלוקת, ורש"י בוחר דוקא בגירסא השניה⁷ שלפני כל אחת מן הדיעות נאמר "אמר רבי..."].

ואין מובן: לכאורה, רבן יוחנן בן זכאי ורבי מאיר חולקים זה על זה בטעמים, השונים במובנם⁸?

259יתר־על־כן: כאשר מתבוננים בשני הטעמים, רואים שהם ממש מנוגדים, ולא רק שונים⁹:

לפי הטעם של רבן יוחנן בן־זכאי יוצא, שהקנס במקרה של "וטבחו או מכרו" צריך להיות תשלומי "חמשה" הן עבור "שור" והן עבור "שה", אלא שפעם אחת מופחתת במקרה של "שה" "הואיל ונתבזה בו", ואילו לפי דעת רבי מאיר יוצא, שהקנס הוא בעצם פי "ארבע", אבל אצל השור מוסיפים פעם נוספת מפני ש"בטלו ממלאכתו".

– כיצד אפשר, אפוא, לומר שאין הם חולקים זה על זה?

ב. מדוע מביא רש"י את הטעמים בסדר זה

שאלה נוספת מתעוררת על הסדר שבו מובאות שתי הדיעות בפירוש רש"י: במקומות שבהם מובאים שני הטעמים של רבן יוחנן בן־זכאי ושל רבי מאיר, כתובה קודם דעת רבי מאיר ואחר־כך דעת רבן יוחנן בן־זכאי. מדוע משנה רש"י את הסדר בין הדעות?

לכאורה ניתן היה לענות על כך לפי ההסבר שלעיל, שלפי רבן יוחנן בן זכאי הקנס הוא בעצם "חמשה" ולפי רבי מאיר – "ארבע": כיוון שבתורה כתוב קודם "חמשה בקר..." ואחר־כך "וארבע צאן...", סביר להניח שהתורה מציינת קודם את הקנס האמיתי – "חמשה בקר..." – ואחר כך אומר, לגבי ה"שה", שמוטל קנס מופחת – "וארבע צאן...",

לפי זה יוצא אפוא, ששיטת רבן יוחנן בן־זכאי מתאימה יותר למשמעות הפסוקים, ולכן מובן מדוע רש"י, המפרש את פשוטו של מקרא, מקדים את דבריו לדברי רבי מאיר.

אבל יש להבין: אם כך, היה צריך רש"י להשמיט לגמרי את דברי רבי מאיר, ולהביא רק את הטעם של רבן יוחנן בן־זכאי¹⁰?

ג. רבן יוחנן בן־זכאי – מצד הגנב, רבי מאיר – מצד הנגנב

ההסבר לכך הוא: אם נאמר שתשלומי הקנס הם בעצם "חמשה", ובמקרה של "שה" משלם הגנב רק "ארבע" "הואיל ונתבזה בו", נדרש הסבר: אמנם, הגנב קבל חלק מענשו בכך ש"נתבזה בו", אבל כיצד יכול בזיון זה של הגנב לבוא במקום סכום הכסף שהנגנב צריך לקבל?¹¹

לפיכך מביא רש"י את דברי רבי מאיר, ש"שור שבטלו ממלאכתו...", כי לפי הסבר זה יוצא שהתשלומין לנגנב צריכים להיות מלכתחילה 260"ארבע", ורק במקרה של "שור" מוסיפים בתשלומים, כי היתה תוספת בגניבה¹² – "בטלו ממלאכתו".

כלומר, רבן יוחנן בן־זכאי ורבי מאיר אינם חולקים זה על זה¹³ לגבי הכמות של הקנס במקורו, אלא כל אחד מסתכל מנקודת ראות אחרת: כאשר מדובר אודות חטאו של הגנב, והקנס שהוא צריך לשלם, הרי זה עונש של "חמשה", ורק במקרה של "שה" מתחשבים בבזיונו ומפחיתים מענשו. ואילו מצד העול שנעשה לנגנב, הוא צריך לקבל קנס של "ארבע", ורק לגבי שור נלקחת בחשבון תוספת ההפסד של הנגנב¹² – "שבטלו ממלאכתו", ומגדילים את הקנס.

כלומר, רבן יוחנן בן־זכאי מסתכל על הענין מצד הגנב, ורבי מאיר – מצד הנגנב.

ד. ההקדמה בהתאם לסדר התשלומים

לפי זה מובן מדוע מקדים רש"י את דעת רבן יוחנן בן־זכאי לדעת רבי מאיר – כי זהו בהתאם לסדר התשלומים: בתחילה התשלומים שחייב הגנב לשלם, וכתוצאה מכך מקבל הנגנב את המגיע לו. לפיכך מביא רש"י קודם את דברי רבן יוחנן בן־זכאי, שלפיהם מדובר על החובה בתשלומים המוטלת על הגנב, ולאחר מכן את טעמו של רבי מאיר – בקשר לנגנב.

בכך יובן גם מדוע בתורה מודגש יותר הקנס העיקרי של "חמשה", בכך שהפסוק מקדימו, כי התורה קובעת, ראשית, כמה חייב הגנב לשלם.

ה. דעת רבן יוחנן בן־זכאי ורבי מאיר בענין הגנב והגזלן

כאמור, מציין רש"י בפירושו את שמותיהם של בעלי הדעות, כאשר בכך מובן יותר הפירוש. ובעניננו:

רבן יוחנן בן־זכאי מדגיש בעיקר את הקנס מצד הגנב, ומחמיר שהקנס בעצם הוא "חמשה". ורבי מאיר מדבר על הקנס בקשר לנגנב, ומקל, שעיקר הקנס הוא "ארבע" בלבד. וזאת, בהתאם לשיטותיהם במקום אחר:

במסכת בבא קמא¹⁴, ובתנחומא¹⁵, מובאות דעותיהם הנ"ל של רבן יוחנן בן־זכאי ורבי מאיר בהמשך לדבריהם לגבי הסיבה להבדל בין גנב לגזלן, שגנב משלם כפל ובמקרא של טביחה ומכירה פי ארבע או חמש, ואילו גזלן משלם תמיד רק קרן:

"שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן 261זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן. אמר להם זה השוה כבד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת שנאמר... (ומצטט לכך שלושה פסוקים!). אמר רבי מאיר: משלו משל משום רבן גמליאל למה הדבר דומה לב' בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, איזה מהן ענשו מרובה הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך".

יש להבין כמה דיוקים בדברים אלו, כמובא להלן:

ההבדל בין משלו של רבי מאיר לבין הסברו של רבן יוחנן בן־זכאי מובן בפשטות:

בדברי רבן יוחנן בן־זכאי מודגש שהגנב פוגם במורא כלפי הקדוש־ברוך־הוא, אשר פחות אצלו אפילו מיראתו כלפי בני־אדם¹⁶, ולכן מתבטא חטאו בכך ש"כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה...", ואילו לפי דברי רבי מאיר מודגש שהגנב מכבד יותר את הנגנב, מאשר את הקדוש ברוך הוא, כפי שבמשל העוול הוא ש"זימן את בני העיר" בעוד אשר "לא זימן את בני המלך".

גם כאן אין רבן יוחנן בן־זכאי ורבי מאיר חולקים זה על זה, כפי שמוכח מן הביטוי¹⁷ "אמר רבי מאיר" ולא "ורבי מאיר אומר", אלא כל אחד מהם מדגיש נקודת מבט אחרת:

רבן יוחנן בן־זכאי מתאר בעיקר את החטא שמצד הגנב – "לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו" (ב"עבד" הכוונה לנגנב) היא הקדמה כדי להוכיח שהגנב כופר בהשגחת הקדוש ברוך הוא על העולם¹⁸ – "עשה עין של מטה...", ואילו רבי מאיר מדגיש את הענין מצד הנגנב, ומכאן המסקנה שהגנב מכבד יותר את הנגנב.

וזאת, במקביל לעניננו, כאשר רבן יוחנן בן־זכאי מדגיש את צד הגנב, ורבי מאיר – את צד הנגנב.

ו. ההסבר לדעות על עיקר הקנס ־ "ארבע" או "חמשה"

לפי ההבדל שבין רבן יוחנן בן־זכאי לרבי מאיר על כך ש"החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן", אפשר להבין גם את הטעם להבדל שבין גנב לבין נגנב לגבי החובה העיקרית של הקנס – "ארבע" או "חמשה" (בנוסף לכך שמבינים מדוע רבן יוחנן בן־זכאי מדגיש את צד הגנב, ורבי מאיר – את צד הנגנב):

לפי רבן יוחנן בן־זכאי, שעיקר 262חטאו של הגנב תלוי בחוסר אמונתו בהשגחת הקדוש ברוך הוא – "עשה עין של מטה כאילו אינה רואה..." – יוצא, שגם לגבי הקנס מכריעה חומרת החטא מצד הגנב, ולכן הקנס הוא "חמשה", ואילו לפי שיטת רבי מאיר, המדגיש שחטאו של הגנב מבטא יחס של כבוד כלפי הנגנב, יותר מאשר כלפי הקדוש־ברוך־הוא, יוצא שמצד הנגנב יש מקום להקל בתשלומי הגנב לנגנב.

ז. סיבת הזכרת שמותיהם של רבן יוחנן בן־זכאי ושל רבי מאיר

לפי הסבר זה יוצא, שרש"י מזכיר את שמותיהם של רבן יוחנן בן־זכאי ורבי מאיר רק כדי להסביר יותר, מדוע אחד מהם מדגיש את הקנס מצד הגנב (ולכן עיקר הקנס הוא "חמשה") והאחר – מצד הנגנב (ולכן – "ארבע"),

אבל נעים יותר לומר, שרש"י מצטט את השמות בפירושו כדי להסביר יותר את הדברים עצמם. כלומר, את העובדה שרבן יוחנן בן־זכאי אומר שממעטים בתשלומי השה "הואיל ונתבזה בו", ורבי מאיר אומר שמוסיפים בתשלומי השור. וזאת, בהתאם לשיטותיהם במקום אחר.

ח. השאלות על דברי רבן יוחנן בן־זכאי

כדי להבין זאת יש להקדים את השאלות הבאות על דברי רבן יוחנן בן זכאי:

א) מדוע מבדילה התורה בתשלומין בין שור לשה רק במקרה של "טבחו או מכרו" – לכאורה, הסיבה להבדל, "הואיל ונתבזה בו", קיימת מיד בפעולת הגניבה¹⁹: בגניבת שור אין בזיון, ואילו בגניבת שה מתבזה הגנב, וההבדל בין תשלומי שור לשה היה צריך להיות גם בתשלומין על גניבה עצמה²⁰? ואילו ההלכה במקרה של גניבה בלבד היא "משור.... עד שה... שניים ישלם"²¹.

ב) "בזיון" אפשרי רק כאשר קיים זולת, שבפניו מתביישים²². וכיצד ייתכן אפוא לומר לגבי גניבת השה "ונתבזה בו", והרי הגניבה נעשית בסתר ואין אף אחד רואה הגנב נושא את השה?

ג) לשם מה מקדים רש"י ואומר "חס המקום על כבודן של בריות", הן די היה באמרו מיד "שור שהולך ברגליו..."?

ד) ואם בכל זאת יש צורך להקדים מספר מילים, היה מתאים יותר, לכאורה, להביא את הנאמר בתנחומא: "שחס הקדוש ברוך הוא אפילו על גנב", שהרי מדובר כאן על גנב, ואילו 263הביטוי "בריות" איננו מתאר איש פחות וחוטא – גנב וכדומה, אלא זהו תואר המורה על העדר מעלות: "בריות בעלמא"²³.

ט. הבזיון – רק במקרה של טביחה או מכירה

ההסבר לכך הוא:

אמנם, בשעת הגניבה אין הגנב מתבזה, כי הגניבה נעשית בסתר, כאמור. אבל כאשר תופסים אותו ומביאים אותו אל בית הדין, ונודע לרבים שהוא גנב ונשא את השה "על כתיפו" – אז הוא מתבזה,

לכן קיים אצלו הבזיון רק במקרה של טביחה ומכירה, ולא במקרה של גניבה בלבד: במקרה של גניבה אין הבדל מה גנב, אלא שוויה של הגניבה – אין שואלים אם זהו כלי, או שה או שור, אלא רק מהו השווי של החפץ שנגנב, כפי שרש"י אומר מאוחר יותר²⁴ "כל דבר בכלל תשלומי כפל בין שיש בו רוח חיים בין...", רק במקרה של טביחה ומכירה, שאז, כדברי רש"י²⁵, "אין מידת תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד" – כאשר מביאים אותו אל בית הדין בטענה ש"טבחו או מכרו", אז צריך להתברר בדיוק שהוא גנב שה, ולפיכך – "נתבזה בו".

י. "חס... על כבודן של בריות" – דברי ריב"ז

אך לפי זה קשה: אם הבזיון אינו נגרם כאשר רואים את הגנב נושא את השה אלא רק לאחר שנודע על כך מאוחר יותר, כשמובא הגנב אל בית־הדין – כיצד ייתכן שבגלל בזיון קל כל־כך יפחיתו שה שלם מן התשלומים שהוא חייב בהם?

לפיכך מקדים רש"י ומצטט את תחילת דברי רבן יוחנן בן־זכאי "חס המקום על כבודן של בריות": אמנם, לפי שורת הדין לא צריך היה להפחית כל כך הרבה מן התשלומים, אבל הקדוש ברוך הוא חס על כבוד הבריות ומפני רחמנותו הוא מקל²⁶ בתשלומין גם עקב בזיון קל.

לפי זה לא מוכח תמיד, בדרך הפשט, ש"חס הקב"ה על גנב", כפי הגירסה שבתנחומא, ולכן משנה רש"י את הסגנון, כדלעיל: כיוון שהבזיון נגרם רק בבית־הדין, זמן רב לאחר הגניבה (לאחר שטבחו או מכרו, ותפסוהו, הביאוהו לבית הדין, אספו עדויות, וכך הלאה), ואז ברור לו שלא הרויח מן הגניבה, אלא הוא עומד להפסיד ולשלם "ארבע צאן...", והוא בודאי מתחרט באמת על הגניבה, ואין הוא גנב ממש. לכן אי־אפשר לומר כאן, בדרך הפשט, "חס... אפילו על גנב".

264יא. חשיבות "כבודן של בריות" אצל רבן יוחנן בן־זכאי

אך אם ישאל, בכל זאת, תלמיד ממולח: עם כל זאת, כיצד ייתכן ש"כבודן של בריות" משפיע עד כדי כך, שבגלל בזיון קל כל כך מפחיתים שווי שלם של הגניבה?

רש"י רומז לתשובה על שאלה זו בציינו שבעל מאמר זה הוא רבן יוחנן בן־זכאי: נאמר בגמרא²⁷: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן־זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק". מכאן רואים, שאצל רבן יוחנן בן־זכאי היה "כבודן של בריות" חשוב עד כדי כך ש"לא הקדימו אדם שלום מעולם" – "ואפילו²⁸ נכרי (ואפילו) בשוק"²⁹. מובן, שעל אחת כמה וכמה, במקרה שלנו, שהגנב בודאי התחרט (חזר בתשובה?) על הגניבה, הרי משפיע הרבה מאד³⁰ אפילו בזיון קל ביותר³¹.

יב. השאלות על "בא וראה"

כדי להבין מדוע מציין רש"י את שמו של רבי מאיר (שאמר "שור שבטלו ממלאכתו...") יש להבין תחלה מדוע מצטט רש"י לפני הטעם עצמו גם את המילים "... בא וראה כמה גדול כחה של מלאכה". לכאורה:

א) מה קשורה הקדמה זו להבנת פירוש הפסוקים?

ב) בגמרא³² כתוב גם לפני הטעם של רבן יוחנן בן־זכאי "בא וראה כמה גדול (כבוד הבריות)" – מדוע מצטט רש"י את המילים "בא וראה כמה גדול..." רק לפני הטעם של רבי מאיר?

ג) ועיקר: במה גדול כל כך החידוש, עד שרבי מאיר מתבטא במילים כאלו "בא וראה כמה גדול כחה של מלאכה" – הרי זהו דבר מובן, שצריך לשלם עבוד ביטול מלאכה³³?

יתר על כן: כבר לפני־כן למדנו בפרשה זו³⁴ "רק שבתו יתן", ורש"י מפרש "ביטול מלאכתו מחמת החולי", ושם אין הוא מתבטא במילים "בא וראה כמה גדול כחה של מלאכה"?

265יג. רבי מאיר: החידוש – תשלום עבור ביטול ענין המלאכה

ההסבר לכך הוא: לפי דרך הפשט³⁵, מובן, שביטול הרווח ממלאכת השור נכללת בקרן של התשלומים עבור הגניבה, כמו "שבתו יתן", שהמזיק משלם עבור "ביטול מלאכה" בגורמו נזק לאדם. כך גם לגבי ביטול כלי אומנות, אם נגנב וכדומה, ורש"י אינו צריך לשוב ולציין זאת, הפסד זה אינו רק במקרה של שור, שאצלו מתבטא ההפסד בביטול מ"מלאכה", אלא גם במקרה של שה, צריך הגנב לשלם עבור מניעת הרווח³⁶ מן הצמר הגדל על השה, וכדומה³⁷.

אלא, החידוש כאן הוא שאצל בעל השור חסר הענין של "מלאכה עם השור³⁸, לא רק הרווח מכך³⁹, ולכן צריך הגנב לשלם את שוויו של השור כולו.

לפיכך צריך רש"י לצטט את דברי רבי מאיר "בא וראה כמה גדול כחה של מלאכה", כדי להסביר את החידוש הגדול בכך שהגנב אינו משלם רק פעם אחת את תשלומי השור כולו, למרות שהוא כבר שילם לבעל הבית עבור כל ההפסד, כולל עבור מניעת הרווח ממלאכת השור, אלא "בא וראה כמה גדול כחה של מלאכה": כאן מדובר אודות חשיבות של מלאכה, שהיא גדולה וחשובה עד כדי כך⁴⁰, שמפני שהחסיר הגנב מבעל הבית את הענין של מלאכה⁴¹, הוא צריך לשלם פעם נוספת תשלומי השור כולו!

יד. רש"י מציין שמו של רבי

מאיר ההולך לפי שיטתו:

אבל תלמיד ממולח יכול לשאול על כך: העבודה עם השור אורכת זמן מועט ביותר, הן לגבי בעליו והן לגבי חיי השור, כי תקופת החרישה היא קצרה ביותר (כפעמיים בשנה, ורק מספר שעות ביום, וכו')?

שאלה נוספת: הקנס של חמשה הוא גם במקרה של "וטבחו" (הכתוב אף לפני "ומכרו"), ואם הגנב שחטו, סביר לומר 266שהשור לא ראוי "לרדיא" ולמלאכה בכלל, שהרי אם כן, היה מחזיקו או מוכרו לצורך מלאכה⁴², ואם כך אין כאן כלל ביטול מלאכה?

לכן מציין רש"י את שם האומר – רבי מאיר – כי הוא הולך כאן לפי שיטתו ש"חיישינן למיעוטא"⁴³, ולפיכך חוששת התורה למיעוט שוורים ששוחטים אותם, למרות שהם ראויים למלאכה⁴⁴.

טו. ג' פסוקים – הידרדרות הגנב

בדברי רבן יוחנן בן־זכאי ורבי מאיר לגבי "החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן", המובאים לעיל (בסעיף ה') ישנו ענין על־פי פנימיות התורה:

על כך שגנב "כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה..." מצטט רבן יוחנן בן־זכאי שלושה פסוקים: "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם..."⁴⁵ וכתיב⁴⁶: ויאמרו לא יראה י־ה ולא יבין אלקי יעקב וכתיב⁴⁷: כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה". מתעוררת השאלה: א) לשם מה הוא מצטט פסוקים – הרי החומרה של "עשה עין... " היא הגיון פשוט ביותר^*? ב) ובמיוחד – שלושה פסוקים? ג) מדוע הוא משנה את הסדר ומביא את הפסוק מיחזקאל לאחר הפסוק מתהילים?

הענין בזה הוא: מדובר כאן על אדם המאמין שקיימת "עין" למעלה, אלא הוא "עשה... כאילו..." – כיצד ייתכן אפוא שאדם מאמין יגיע לידי טעות משונה כל כך, ויאמר "עין של מטה כאילו אינה רואה...?

לכך מצטט רבן יוחנן בן־זכאי שלושה פסוקים, המראים את סדר ההידרדרות של הגנב⁴⁸: הפסוק הראשון הוא "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם...". כלומר, הוא יודע שיש "עין" הרואה, אבל הוא מרמה את עצמו, שהעין רואה רק כאשר אור, ולא במצב של "מחשך" (כיוון שמלמעלה בראו את האור כדי לראות).

כיצד הוא הגיע לשטות זו המבדילה בין אור לבין חושך אצל "עין של מעלה"? – טעות זו נובעת מטעות קודמת המצויינת בפסוק השני "ויאמרו לא יראה י־ה...": הוא סובר שהקדוש־ברוך־הוא אינו רואה למטה. הקדוש־ברוך־הוא נעלה כל כך עד שאין הוא משפיל עצמו להביט בגשמיות⁴⁹. אדם זה 267סבור שכדי לראות גשמיות יש צורך בעין גשמית, והרי הקדוש־ברוך־הוא "אינו גוף"⁵⁰, ואין הוא יכול, ח"ו, לראות את העולם הזה הגשמי.

וכיצד אפשר להגיע לטעות זו? הרי כנאמר בפסוק שם⁵¹, "הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלוא יביט": הקב"ה יכול לברוא עינים גשמיות, ובודאי יכול לראות גשמיות⁵²?! לכך מביא רבן יוחנן בן־זכאי את הפסוק השלישי "עזב ה' את הארץ..."⁵³:הואחושבשהעולםמדישפל כלפי ה' שהוא "רם על כל גויים ה'"⁵⁴, ולכן "עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה".

לכך רומז רבי מאיר גם במשלו, שהגנב הוא כמי ש"לא זימן את בני המלך"⁵⁵: הוא חושב שהוא מתעסק עם "בניהמלך"ולאעםהמלךעצמו,שהקדוש מסר, מפני גדולתו, את הנהגת העולם ל"ממוצעים" שונים⁵⁶ – "בני המלך".

טז. שלושה אופנים לפיתוי המרידה בה'

אלה שלושת הדרכים, זו למטה מזו, שבהן מפתה היצר הרע למרוד בה': האופן הראשון הוא, שמשכנעו ש"עזב ה' את הארץ" – הקדוש ברוך הוא מרומם מן העולם, "על השמים כבודו"⁵⁴, ואיננו נמצא למטה, ולכן יכול אתה לעשות ככל העולה על רוחך,

אך אין היצר הרע מסתפק בכך, כי אין זו מרידה⁵⁷ אמיתית בה'. כי הוא מכיר במציאות ה', לכן הוא ממשיך ומשכנע ש"לא יראה י־ה", הקדוש־ברוך־הוא אמנם נמצא בעולם, אבל "לא יראה" – אין הוא משגיח על מעשי התחתונים, שאינם חשובים לגביו⁵⁸.

אך גם זו עדיין אינה מרידה מושלמת בה', כי הוא מרומם אותו במחשבה זו, הוא טוען, שראייתו, כביכול, נעלית מכדי לרדת לגשמיות. לכן מפתה אותו היצר הרע יותר, שבאמת רואה הקדוש ברוך הוא גם גשמיות, אך יש הבדל בין "אור" לבין "חושך"⁵⁹: הקדוש ברוך הוא "רואה" רק ענינים של אור וקדושה, החשובים לו, אך מדוע יראה ענינים של "חושך" והיפך הקדושה?

ומן ההבדל בין "אור" לבין "חושך" במשמעותם הרוחנית "מסיק" הגנב לגבי 268הבדל בין "אור" לבין "חושך" במובן הגשמי – שהקדוש ברוך הוא אינו רואה, ח"ו, דברים הנעשים "במחשך".

יז. "משתה" – הפיכת הרע לטוב

במשל מדמה רבי מאיר את ענין הגניבה ל"משתה". ההסבר לכך הוא:

רבי מאיר מדבר לאחר שכבר נתפס הגנב והובא לבית־דין, ואז הוא כבר מתחרט על הגניבה, וזהו ענין של "אתכפיא סטרא אחרא", כאשר הענין הופך ל"מטעמים" ("משתה"), כביכול, לקב"ה, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא⁶⁰, ודוקא באמצעות אופן זה, של "מטעמים", כאשר "וגם רשע ליום רעה⁶¹... שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה"⁶², נגרם "גודל נחת רוח לפניו יתברך"⁶³.

ובאמצעות ה"משתה" שמכינים עתה לה', באמצעות העבודה של "אתכפיא סטרא אחרא"⁶⁴, זוכים ל"סעודתו של לויתן"⁶⁵ לעתיד לבוא, בקרוב ממש.