שיחה ה

הערות

עמוד 275

1. 1. בדפוס שני ובכמה כת"י רש"י: כמו עשן.
2. 2. מלבד כשמפורש אחרת. ולדוגמא באחרי (טז, יג) "וכסה ענן הקטורת".
3. 3. להעיר מפרש"י בשלח יד, כד (ד"ה בעמוד). ובפרש"י שה"ש (ג, ו ד"ה מי): והי' הענן והעשן כו'.
4. 4. יומא ד, ב.
5. 5. כן פי' בעיון יעקב לע"י יומא שם. וכן משמע בחדא"ג מהרש"א שם.
6. 6. פקודי מ, לה.
7. 7. בשלח יד, כב.
8. 8. יתרו כ, יח.
9. 9. אף שבכתוב נאמר רק "נגש אל הערפל". וראה רמב"ן (שם, טו).

עמוד 276

1. 10. ודוחק גדול לתרץ שהוא לפי דיעה הא' שהביא רש"י בפירושו לפנ"ז (כד, טז) ד"ויכסהו הענן" – אלו ששה ימים שמר"ח, "ויקרא אל משה ביום השביעי לומר עשה"ד", שלפ"ז י"ל ד"ויבא משה בתוך הענן" הוא אותו המאורע ד"ומשה נגש אל הערפל" שבס"פ יתרו: ולכן אין רש"י מפרשו שם, כמו שמצינו בכו"כ פרטים ע"ד ההכנה למ"ת וכו' שנאמרו דוקא בפרשתנו (כד, א ואילך ובפרש"י), ולא בפ' יתרו – כי [נוסף ע"ז שעדיין אינו מיושב לדיעה הב' שבפרש"י הנ"ל, ד"ויכסהו הענן למשה ו' ימים לאחר עשה"ד" ולפ"ז "ויבא משה בתוך הענן" לפי פשטות סדר הכתוב היא ביום השביעי כאשר "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (וצ"ע בחדא"ג יומא שם ד"ה עלה בענן)] לא יתכן לומר שרש"י לא יתרץ קושיא המתעוררת אצל התלמיד על אתר וסומך על פירושו בס"פ שלאח"ז (משא"כ זה שלא נאמר במקום הא' כל הפרטים כו', ובפרט שמפורש שם בפרש"י (יט, יא): (שעשה משה) כל הענין האמור בפ' ואלה המשפטים ואין מוקדם ומאוחר כו').
2. 11. ויתירה מזו: בפ' יתרו שם לפנ"ז (יט, יח) נאמר "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש" (ולאח"ז שם, כ) "ויקרא ה' למשה אל ראש ההר" – ואין רש"י מבאר איך נכנס משה לתוך (האש ועכ"פ לתוך) העשן.
3. 12. וכן אין מתרצו בפרשתנו (כד, ב) שפי' "ונגש משה לבדו" – "אל הערפל" [ובזה פשיטא שאין לתרץ כהקס"ד בהערה שלפנ"ז, שהרי מדובר שם בד' סיון, כפרש"י שם לפנ"ז (וצ"ע ברא"ם שם)]. ואף שאין מפורש שם שנכנס בתוך הערפל כבפירושו בס"פ יתרו, מובן הוא שכן היא הכוונה גם בפירושו בפרשתנו, מכיון שכבר פי' כן בפ' יתרו.
4. 13. ודוחק לתרץ דבפרשתנו, מכיון שנאמר "ויבא משה בתוך הענן"*, משמעו שנכנס בתוכו ונשאר שם ולכן הוצרך רש"י לבאר ש"עשה לו הקב"ה למשה שביל בתוכו" שבו הי' כל משך הארבעים יום (וכן משמע קצת להנ"א שבפרש"י כאן "חופה"**): משא"כ בשאר מקומות הנ"ל שרק עבר דרך הענן, או שעכ"פ הי' שם רק זמן מועט ביותר לשמוע ציווי ה' ע"מ למסור לישראל.
5. 14. כד, טו.
6. 15. ראה אלשיך כאן "או יאמר כו'".
7. 16. שעלה בכדי לקבל הלוחות כהמשך הכתוב ויהי משה בהר גו' – ראה יומא שם (ע"ב) "בשלמא לר' עקיבא" ובפרש"י שם. ב"ח שם אות א' (וראה חדא"ג שבהערה 10). וצ"ע ברבינו בחיי כאן, שמפרש: ויכסהו הענן ששת ימים זהו מר"ח סיון עד ששי בו (כדעת רע"ק, אבל ממשיך) ואז נתנה התורה (דלא כרע"ק שס"ל בז' ניתנה, כבגמרא שם*) ויקרא אל משה ביום השביעי זהו למחרתו אחר מ"ת כו' (דכפשוטו הוא דלא כמאן (ר"ע וריה"ג). וממשיך) וששת ימים שהי' מכוסה בענן היו בכלל ארבעים כו' (כביאור הגמ' בדעת ריה"ג, וממשיך להקשות) למה הוצרכה קריאה זו, אבל מצינו בזה לרז"ל דעות כו' בפ"ק דיומא: ויקרא וכו' לא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה דברי רבי עקיבא כו' [דכפשוטו פי' (כפרש"י בש"ס ובכתוב כאן) היינו יום הז' באמירת עשה"ד]. ואולי יש לו פי' אחר בכל המשך הגמ'. או שטה"ד בדברי הבחיי, ויש שם השמטת דברים. וצ"ע.
8. . להעיר מהגירסא בא' מכת"י רש"י (ה"א רמב) שמעתיק בהדיבור המתחיל גם התיבות "ויבא משה".
9. . בא' מכת"י רש"י (ה"א קיב?) איתא בסוף פרש"י "ונכנס בו".
10. . אבל עד"ז כתב במאירי יומא שם: ולד"ה בששה בסיון נתנו עשה"ד.

עמוד 277

1. 17. ראה ע"ד ב' הדיעות בהכתובים וביאורם בבאר יצחק לפרש"י כאן (פסוק א' וטז).
2. 18. בבאר יצחק שם פסוק א' בסופו מבאר (וראה גם גו"א כאן) להדיעה שויכסהו הענן מר"ח לפני מ"ת, דזה שחוזר לספר מפסוק טז ואילך ע"ד הסדר שקודם מ"ת, לאחר שהפרשה (פסוק יב ואילך, כפרש"י שם) מדברת בהעלי' כו' לאחר מ"ת, ובפסוק האחרון חוזר לענין הא' העלי' שלאחר מ"ת – כי בג' פסוקים אלו (פסוק טז ואילך) מספר מגדולת ההר שעלה בו משה וקדושתו. וצ"ע שהרי תוכן דפסוק יח אינו בגדולת וקדושת ההר, כ"א ע"ד עליית משה כו'.
3. 19. ע"פ פי' החדא"ג שם ד"ה והא אסתלק הי' אפשר לומר, שההכרח שהענן שבכתוב זה אינו הענן שבכתובים שלפנ"ז הוא מפני שלב' הדיעות נסתלק הענן לאחרי ששה ימים, למר כדאית לי' (לריה"ג לאחר ו' ימי פרישה לאחר מ"ת), ולמר כדאית לי' (לרע"ק "בז' שקבלו התורה נסתלק מלכסות"). אבל (נוסף לזה שלפי' רש"י לדיעה הב' (ריה"ג) פי' "ויכסהו הענן" היינו "למשה", וא"כ אין לנו ראי' שנסתלק הענן מההר*, הרי) לכל הדיעות** מפורש בכתוב שלפנ"ז "ויכס הענן את ההר" שהמדובר לאחר מ"ת ואינו מפרט בזה זמן מסוים***.
4. 20. בשלח יג, כא.
5. . וראה תוס' ישנים יומא שם. אברבנאל כאן (השאלה היו"ד בסופה ובהביאור לפסוקים אלו ד"ה ויאמר ה'). באר יצחק. ועוד.
6. . ראה פרש"י תענית כא, ב ד"ה אל מול: לא נסתלקה שכינה עד לוחות האחרונות. אבל בפירש"י עה"ת (יתרו יט, יג) קול ארוך הוא סימן כו' הם רשאין לעלות.
7. . כי דוחק לפרש ב"ויכס הענן את ההר" שזה הי' רק בשעה ש"ויעל משה אל ההר", דאז הול"ל בסדר הפוך "ויכס הענן את ההר ויעל משה אל ההר".

עמוד 278

1. 21. כמו שהקשה באלשיך כאן.
2. 22. באברבנאל פקודי בסופו ד"ה וראיתי, מפרש שביום ז' כאשר ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן נבקע הענן ואז ראו ישראל כבוד ה' שהי' כאש אוכלת לעיניהם (ועד"ז הוא במלבי"ם כאן). אבל זהו לפי פירושו שם ד"ויכסהו הענן" היינו שכיסה את ה"כבוד" הנזכר לפניו, אבל לפי פירש"י שהביא (רק) ב' הדיעות (אם קאי על ההר, או על משה) אין מקום לפי' זה.
3. 23. לפי הגירסא שלפנינו בגמ' ובע"י משמע (וכן מפורש במאירי שם) דפלוגתת ריה"ג ורע"ק הוא גם בפסוק "וישכון כבוד ה'", דלדעת ריה"ג "זה הי' מעשה אחר עשה"ד ורע"ק אומר וישכון כבוד ה' מר"ח כו'". אבל בפרש"י עה"ת כאן פי' פלוגתתם רק ב"ויכסהו הענן" וב"ויקרא אל משה ביום השביעי", וא"כ י"ל דלכו"ע ההמשך "וישכון כבוד ה'", "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת" הוא בזמן אחד, ונמשך זה כל הזמן לאחר מ"ת (ראה לעיל הערה 19 בשוה"ג הא' והב'). אבל גם את"ל שגם לפרש"י פלוגתתם היא בהזמן ד"וישכון כבוד ה'", הרי מזה שהכתוב מפסיק ב"ומראה כבוד ה' כאש אוכלת" מובן שזוהי הקדמה ל(תאר תוכן) "הענן" שבהכתוב שלאח"ז. וראה ראב"ע פסוק טז ואילך. אלשיך שם. ועוד.

עמוד 279

1. 24. באברבנאל פרשתנו שם (ובארוכה פ' פקודי שם) ועוד – ביאור ע"ד החקירה והדרוש.
2. 25. ראה יומא כא, ב.
3. 26. שמות ג, ב. שמו"ר פ"ב, ה. וראה ד"ה וה"ס עשן תרס"ב. לקמן בפנים.
4. 27. ואין רש"י צריך לפרשו כמו שאי"צ לפרש לפנ"ז (יתרו יט, כ) ב"ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר (המקום "אשר ירד עליו ה' באש" (שם, יח)) ויעל משה", דבדבר שנוגע לפועל, מובן מעצמו שהקב"ה עשה נס שיוכל לקיים ציווי ה', לעלות, ועד"ז בערפל. וכ"ה בנדו"ד שאין קושיא איך נכנס משה בפועל בכמין עשן מצד העדר האויר כו'.
5. 28. ראה פרש"י וארא ט, ח.
6. 29. ובמכ"ש מהא ד(שבת נ, ב) "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו", "לכבוד קונהו דכתיב (נח ט, ו) כי בצלם אלקים עשה וגו'" (פרש"י שם ד"ה בשביל). ובשו"ע אדה"ז או"ח סוס"ד (מהד"ק): "בשביל כבוד קונו"* (כגי' הע"י).
7. . והא שהשמיט אדה"ז שם "ידיו" (וראה ויק"ר פל"ד, ג. חדא"ג שבת שם) – י"ל שהרי כבר הביא לפנ"ז חיוב נטילת ידים (שחל עליו לפני רחיצת פניו ורגליו), והרי דין זה הוא בסיום דהל' נט"י בשחרית. וראה לקו"ש חל"א ע' 186 ואילך.

עמוד 280

1. 30. בא' מכת"י רש"י (ה"א רל) "שעשה".
2. 31. לכאורה י"ל שאין זה עשן באמת רק "כמין עשן", כי לא הי' אש בפועל (כביתרו שם, יח – אשר ירד עליו ה' באש), כ"א רק "מראה" של אש, כדיוק לשון הכתוב "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת גו'" (ועד"ז הוא ע"פ דרוש כו' – ראה אברבנאל אלשיך ועוד). אבל מזה שהכתוב מדגיש "כאש אוכלת" מובן שהי' אש כפשוטו כבפ' יתרו (שהרי זה שאוכלת אינו שייך ל"מראה").
3. 32. משא"כ בנוגע לההר עצמו – ראה לעיל ע' 9־238 והערה 9, די"ל שע"פ פשש"מ היו שם אילנות ועשבים כו'.
4. 33. כבאלשיך יתרו שם. וראה לעיל שם בשוה"ג.
5. 34. "כי אין אש שלמעלה חלוק בזה מאש שלמטה שנאמר דאש של מעלה הנה הוא בעצמו מעלה עשן" (ד"ה וה"ס עשן תש"ח בתחלתו). וראה בהנסמן שם. ולהעיר מד"ה וה"ס עשן תרס"ב.
6. 35. יט, יח.
7. 36. בהבא לקמן – ראה תו"א צד, א. רד"ה וכל העם תש"ד. ועוד.

עמוד 281

1. 37.
2. 38.
3. 39. ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תתקל ואילך. ובכ"מ. מהאש עצמו ולא מכליון דבר הנשרף, כהקושיא ברד"ה וה"ס עשן תש"א ותש"ח. ועוד): כי מצב העולם בזמן מ"ת גס כ"כ עד שאינו ראוי גם להיות נכלה ונשרף ע"י אש (בדוגמת הדומם כפשוטו*, כבאלשיך ומאמרים הנ"ל) ולכן אין העשן שייך כ"כ לכליון ההר כנ"ל [ולהעיר מד"ה וה"ס תרס"ב שם לענין בחי' דומם שבדומם שאינו עולה ע"י האש]. משא"כ בפרשתנו, שהי' לאחרי ביטול היש והזדככותו במ"ת, הרי נעשה דק יותר וראוי שיהא נאכל ונשרף ע"י האש שלמעלה.
4. 40.
5. . וי"ל שזהו גם טעם הפנימי, שדומם אינו כלה בטבעו באש כי הוא בריחוק הערך לגמרי ממהות האש, ואינו שייך לומר גם זה שהוא בניגוד והיפך טבעו לאש, כמו שאומרים בנוגע לצומח כו'. ועפ"ז אולי יש לומר מה שבד"ה וה"ס תש"ח בסופו מבאר שינוי טבע הבריאה שנעשה בעת מ"ת, דה"ס "אם היותו אבנים ואינו שייך בו הכליון בשריפה להיות עשן בכ"ז עשן כולו היפך טבעו, מפני אשר ירד עליו באש היפך טבעו בטבע העלי'", דמוכח מזה, דשינוי טבע ההר לא הי' מספיק שיפעול ירידת האש, כ"א צריך לעוד ענין בשינוי טבע הבריאה, שינוי טבע האש; כי מכיון שהדומם מצד עצם מהותו הוא בריחוק הערך ממהות האש (דוגמת דומם ומדבר – ראה תו"ח בראשית יט, ג. המשך תרס"ו ריש ע' קטו (ועוד) דאש הוא בחי' מדבר) לכן גם לאחר שנתחדש בו ענין הכליון, צריך להיות גם שינוי טבע האש, דוגמת הנפש וגוף שעם היות שאברי הגוף בטלים להנפש ואברי הגוף הם בציור שם הוי' כו', צ"ל כח המפליא לעשות לחבר הנפש עם הגוף (ד"ה אחרי מות תרמ"ט בתחלתו. ובכ"מ). או י"ל ע"פ (וע"ד) המבואר בד"ה אחרי שם (סעיף ו) ובכ"מ דירידת האור היא מצד מעלת שורש הכלים, ומכיון ש(בנדו"ד) ענין הכליון שנעשה בו הוא היפך טבעו ה"ז דבר נוסף בו (ראה לקו"ש ח"ו [המתורגם] ע' 95, חי"ח ע' 242 – ע"ד ב' סוגי ניסים), לכן אין מתגלה עי"ז שרש הכלי (כח הגבול), כי אי"ז ביטול הכלי מצד ענינו הוא, ולכן ירידת האש היא חידוש. ואכ"מ.

עמוד 282

1. 41. לשון התו"א שם.
2. 42. וראה תו"א טז, א.
3. 43. ראה לעיל הערה 40 בשוה"ג.
4. 44. ראה זהר (ח"ג קסח, א) – הובא ונתבאר בתניא רפכ"ט.
5. 45. תניא ספכ"ח (לה, ב).
6. 46. תניא פמ"ב.

עמוד 283

1. 47. תניא ספכ"ד. (משיחת ש"פ משפטים, תשכ"ה)
2. 48. ראה גם ד"ה ויבא משה תרנ"ד בסופו.
3. 49. תרומה כה, ח.