279
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ה. ההסבר לדיוק "אש אוכלת"
בכך מובן גם הדיוק בפסוק – "כאש אוכלת". שהרי לכאורה, אין מובן: כדי לתאר את מראה כבוד ה' מספיק לומר שהוא היה נראה כאש. ולשם מה יש להוסיף ולומר שהיתה זו אש "אוכלת"24?
ולפי האמור לעיל מובן הדבר בפשטות: כיון שכוונת הפסוק כאן היא להסביר את משמעות הפסוק שלאחריו "ויבא משה בתוך הענן" – שהענן היה עשן שנוצר מכך ש"מראה כבוד ה'" היה "כאש" – לפיכך מוסיפה התורה ומדגישה "כאש אוכלת", כי העשן אינו נוצר מאש בלבד, אלא מאש שהיא "אוכלת" – מכלה ושורפת – את הדבר שבו היא נאחזת.
ויש להוסיף: באופן כללי האש שלמעלה אינה "אש אוכלת"25, כפי שכבר נלמד לפני כן לגבי הסנה: "וירא... בלבת אש... והסנה איננו אוכל"26. לכן צריכה התורה לדייק ולומר, שכאן האש היתה "אש אוכלת", ולכן נוצר ממנה "ענן... כמין עשן".
ו. ההסבר לצורך של רש"י
לפרש "ועשה לו...
שביל"
לפי כל האמור לעיל מובן מדוע צריך רש"י להבהיר "ועשה לו הקדוש־ברוך־הוא למשה שביל בתוכו" דוקא בפסוקנו, ובהמשך לפירושו "ענן זה כמין עשן הוא":
אילו היה הענן כאן זהה לענן שבפסוקים הקודמים, לא היה דרוש הסבר לכך שמשה נכנס "בתוך הענן". ואדרבה, כאמור, משה "נגש (אפילו) אל הערפל" – "עב הענן"27.
אך כיוון ש"ענן זה כמין עשן הוא", ותכונתו של העשן היא לעשן (באמצעות ה"פיח"28 של הדבר הנשרף) ולהשחיר את מי שנמצא בתוכו ואת בגדיו, מתעוררת התמיהה: הייתכן שכך היה אצל משה רבינו, וכך הוא נראה בעלותו להר אל הקדוש־ברוך־הוא כדי לקבל את הלוחות – ההיפך מהכבוד וכו'29:
הערות
- 24. באברבנאל פרשתנו שם (ובארוכה פ' פקודי שם) ועוד – ביאור ע"ד החקירה והדרוש.
- 25. ראה יומא כא, ב.
- 26. שמות ג, ב. שמו"ר פ"ב, ה. וראה ד"ה וה"ס עשן תרס"ב. לקמן בפנים.
- 27. ואין רש"י צריך לפרשו כמו שאי"צ לפרש לפנ"ז (יתרו יט, כ) ב"ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר (המקום "אשר ירד עליו ה' באש" (שם, יח)) ויעל משה", דבדבר שנוגע לפועל, מובן מעצמו שהקב"ה עשה נס שיוכל לקיים ציווי ה', לעלות, ועד"ז בערפל. וכ"ה בנדו"ד שאין קושיא איך נכנס משה בפועל בכמין עשן מצד העדר האויר כו'.
- 28. ראה פרש"י וארא ט, ח.
- 29. ובמכ"ש מהא ד(שבת נ, ב) "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו", "לכבוד קונהו דכתיב (נח ט, ו) כי בצלם אלקים עשה וגו'" (פרש"י שם ד"ה בשביל). ובשו"ע אדה"ז או"ח סוס"ד (מהד"ק): "בשביל כבוד קונו"* (כגי' הע"י).
- . והא שהשמיט אדה"ז שם "ידיו" (וראה ויק"ר פל"ד, ג. חדא"ג שבת שם) – י"ל שהרי כבר הביא לפנ"ז חיוב נטילת ידים (שחל עליו לפני רחיצת פניו ורגליו), והרי דין זה הוא בסיום דהל' נט"י בשחרית. וראה לקו"ש חל"א ע' 186 ואילך.
שמות רבה ב׳:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ה, ב): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַמִּצְוֹת, וְלִבִּי עֵר לַעֲשׂוֹתָן. (שיר השירים ה, ב): תַּמָּתִי בְּסִינַי, שֶׁנִּתַּמְּמוּ עִמִּי בְּסִינַי וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, מַה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ, אִם חָשַׁשׁ אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ חֲבֵרוֹ מַרְגִּישׁ, כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם צָרָה אֵינָם קוֹרְאִים אֶלָּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִצְרַיִם, (שמות ב, כג): וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. בַּיָּם, (שמות יד, י): וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וְכָאֵלֶּה רַבִּים. וְאוֹמֵר (ישעיה סג, ט): בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִם בְּצַעַר, הֱוֵי יוֹדֵעַ מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים כִּבְיָכוֹל אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעֲרָן. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה', רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר זֶה גַּבְרִיאֵל. רַבִּי יוֹסֵי הָאָרֹךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ הָיוּ אוֹמְרִים שָׁם רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, כָּךְ כָּל מָקוֹם שֶׁמִּיכָאֵל נִרְאֶה שָׁם הוּא כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה. אֵלָיו, מַהוּ אֵלָיו, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים עִמּוֹ וְלֹא רָאוּ אֶלָּא משֶׁה בִּלְבָד. כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב בְּדָנִיֵּאל (דניאל י, ז): וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה. בְּלַבַּת אֵשׁ, לְלַבְּבוֹ כְּשֶׁיָּבוֹא לְסִינַי וְיִרְאֶה אוֹתָן אִשּׁוֹת וְלֹא יִירָא מֵהֶם. דָּבָר אַחֵר, בְּלַבַּת אֵשׁ, מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו שֶׁל סְנֶה וּלְמַעְלָה, כְּשֵׁם שֶׁהַלֵּב נָתוּן מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו שֶׁל אָדָם וּלְמַעְלָה. מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. אָמַר לוֹ אִלּוּ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי, אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא שְׁכִינָה אֲפִלּוּ סְנֶה. בְּלַבַּת אֵשׁ, בַּתְּחִלָּה לֹא יָרַד אֶלָּא מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁהָיָה מְמֻצָּע וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יָרְדָה שְׁכִינָה וְדִבְּרָה עִמּוֹ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מָה הַסְּנֶה שָׁפָל מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁפָלִים וִיְרוּדִים לְמִצְרַיִם, לְפִיכָךְ נִגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ, בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת, וְכָל עוֹף שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַסְּנֶה אֵין יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם, כָּךְ הָיָה שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִכָּל הַשִּׁעְבּוּדִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר רָאֹה רָאִיתִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁהָיוּ מַטְבִּיעִין אוֹתָן בַּנָּהָר, הָיוּ חוֹזְרִין וְכוֹבְשִׁין אוֹתָן בַּבִּנְיָן. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנָּטַל אֶת הַמַּקֵּל וְהִכָּה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וּשְׁנֵיהֶם קִבְּלוּ אֶת הָרְצוּעָה וְיוֹדְעִים צַעֲרָהּ, כָּךְ הָיָה צַעֲרָן וְשִׁעְבּוּדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה עוֹשִׂין אוֹתוֹ גָּדֵר לַגִּנָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל גָּדֵר לָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָדֵל עַל כָּל מַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן גְּדֵלִים אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָּדֵל בַּגִּנָּה וּבַנָּהָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, מָה הַסְּנֶה עוֹשֶׂה קוֹצִין וְעוֹשֶׂה וְרָדִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶן צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בְּרַבִּי חָמָא, מָה הַסְּנֶה הַזֶּה כְּשֶׁאָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וּכְשֶׁהוּא מוֹצִיאָהּ מִסְתָּרֶטֶת, כָּךְ כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּיר בָּהֶן בְּרִיָּה, כְּשֶׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם אָמַר, מָה הַסְּנֶה הָעוֹף נִכְנָס לְתוֹכוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא כְּנָפָיו מִתְמָרְטוֹת, כָּךְ כְּשֶׁיָּרַד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּיר בּוֹ בְּרִיָה, וּכְשֶׁיָּצָא (בראשית יב, יז): וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, רַבִּי נַחְמָן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר, כָּל הָאִילָנוֹת יֵשׁ מֵהֶן עוֹשֶׂה עָלֶה אַחַת, וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ, הֲדַס עוֹשֶׂה שָׁלשׁ, שֶׁנִּקְרָא (ויקרא כג, מ): עֵץ עָבֹת. אֲבָל הַסְּנֶה יֵשׁ לוֹ חָמֵשׁ עָלִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּבִזְכוּתְךָ וּבִזְכוּת אַהֲרֹן. דָּבָר אַחֵר, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, רָמַז לוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה כְּמִנְיַן הַסְּנֶה. וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ. מִכָּן אָמְרוּ הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה מַעֲלָה לוּלָבִין וְשׂוֹרֶפֶת וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת וְהִיא שְׁחוֹרָה, הָאֵשׁ שֶׁל מַטָּה אֵינָהּ מַעֲלָה לוּלָבִין וְהִיא אֲדֻמָּה וְאוֹכֶלֶת וְאֵינָהּ שׂוֹרֶפֶת. וְלָמָּה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּעִנְיָן הַזֶּה, לְפִי שֶׁהָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא יִהְיוּ הַמִּצְרִיִּים מְכַלִּין אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ הַמִּצְרִיִּים אֵינָן יְכוֹלִין לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִם משֶׁה וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לִבָּטֵל מִמְּלַאכְתוֹ, הֶרְאָה לוֹ אוֹתוֹ דָּבָר כְּדֵי שֶׁיַּהֲפֹךְ פָּנָיו וְיִרְאֶה וִידַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁכָּךְ אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלָּה וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, וְלֹא הָלַךְ משֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁבָּטַל מִמְּלַאכְתוֹ וְהָלַךְ לִרְאוֹת, מִיָּד (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים.
רש"י על שמות ט׳:ח׳ - הטקסט מספריא
מלא חפניכם. ילויני"ש בְּלַעַז:
פיח כבשן. דָּבָר הַנִּפָּח מִן הַגֶּחָלִים עֲמוּמִים הַנִּשְׂרָפִים בַּכִּבְשָׁן, וּבְלַעַז אולבי"ש:
פיח. לְשׁוֹן הֲפָחָה, שֶׁהָרוּחַ מְפִיחָן וּמַפְרִיחָן:
וזרקו משה. וְכָל דָּבָר הַנִּזְרָק בְּכֹחַ, אֵינוֹ נִזְרָק אֶלָּא בְיַד אַחַת, הֲרֵי נִסִּים הַרְבֵּה – אֶחָד שֶׁהֶחֱזִיק קֻמְצוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מְלֹא חָפְנַיִם שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אַהֲרֹן, וְאֶחָד שֶׁהָלַךְ הָאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם (תנחומא):
מלא חפניכם HANDFULS (more lit., as much as will fill your fists), old French joincheiz; Engl, double-handfuls.
פיח הכבשן SOOT OF THE FURNACE — the word פיח denotes a thing which is blown away (נפוח) from coals that have become extinguished after being burnt in a furnace; in old French oulvis.
פיח is derived from a root that signifies blowing, and it so called because the wind blows it about and scatters it abroad.
וזרקו משה AND LET MOSES THREW IT — Since anything which is thrown with force must be thrown with one hand only, there were here several miracles: one, that Moses’ closed fingers (קמץ) held as much as would fill his two fists and those of Aaron, and another, that this dust spread itself over the entire land of Egypt (Midrash Tanchuma, Vaera 14; Exodus Rabbah 11:8).
ויקרא רבה ל״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְכִי יָמוּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּנוּ לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, אָמְרוּ לוֹ וְכִי מַה מִּצְוָה זוֹ, אָמַר לָהֶן לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, אָמְרוּ לוֹ וְכִי זוֹ מִצְוָה הִיא, אָמַר לָהֶם, הֵן. מָה אִם אִיקוֹנִין שֶׁל מְלָכִים שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָן בְּבָתֵּי טַרְטִיאוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת, מִי שֶׁנִּתְמַנֶּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָן וְשׁוֹטְפָן וְהֵן מַעֲלִין לוֹ מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְגַּדֵּל עִם גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, דִּכְתִיב (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר, גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּנוּ לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ, אָמַר לָהֶם לִגְמֹל חֶסֶד עִם הָדֵין אַכְסַנְיָא בְּגוֹ בֵּיתָא. אָמְרוּ לוֹ, כָּל יוֹם אִית לָךְ אַכְסַנְיָא, אָמַר לָהֶם, וְהָדֵין נַפְשָׁא עֲלוּבְתָּא לָאו אַכְסַנְיָא הוּא בְּגוֹ גוּפָא, יוֹמָא דֵין הִיא הָכָא לְמָחָר לֵית הִיא הָכָא. דָּבָר אַחֵר (משלי יא, יז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי, אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי זֶה שֶׁמַּגַעַת לוֹ שִׂמְחָה וְאֵינוֹ מַדְבִּיק אֶת קְרוֹבָיו עִמּוֹ מִשּׁוּם עֲנִיּוּת. אָמַר רַבִּי נַחְמָן כְּתִיב (דברים טו, י): כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.
מצוטט ב־2 עמודים
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- השכמת הבוקר וציצית ‹ הלכות נטילת ידים ‹ ד דיני נטילת ידים לקוטי שיחות חט"ז ע' 279
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.
- אגרות קודש כרך ו א'תשעד שבת נ, ב
- לקוטי שיחות כרך לא תשא שיחה א מאותו ספר שבת נ, ב
- לקוטי שיחות כרך כט הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ט מאותו ספר שבת נ, ב
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"א שבת נ, רע"א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות נטילת ידים ד דיני נטילת ידים כא שבת נ, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תצח דין שחיטה ביו"ט כז שבת דף נ ע"א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב סימן רנט (א) שבת נ, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תצה (ח) שבת דף נ
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שיא דין מת בשבת ושאר טלטול מן הצד שבת נ, סע"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב שבת דף נ
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצח דין שחיטה ביום טוב שבת דף נ ע"א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות נטילת ידים ד דיני נטילת ידים שבת נ, ב