שיחה א

284שיחה א

תרומה

א. "לי לשמי"

בתחילת הפרשה מצטט רש"י מן הפסוק את המילים "ויקחו לי תרומה" ומפרש "לי לשמי".

מהו הקושי במילים אלו, שרש"י צריך לפרשו? – על כך אומרים המפרשים¹:

המשמעות הפשוטה של "ויקחו לי" היא לתת זאת להקדוש־ברוך־הוא, אך אי אפשר לפרש כך כלפי הקב"ה, כי: א) כיצד ייתכן לומר שנותנים לו משהו, או שהוא זקוק לכך², והרי "לה' הארץ ומלואה"³, הכל שייך לו ו"אם ארעב לא אומר לך"⁴. ב) המילה "לי" מראה שהקשר והשייכות בין הדבר "אלי" הוא באמצעות (לקיחה ו)התקרבות. ענין זה מתאים רק לגבי דבר גשמי, אך לא כן לגבי הקב"ה, אשר "אינו גוף... ואין לו שום דמות וצורה..."⁵.

ולכן צריך רש"י לפרש שהמשמעות של "לי" היא "לשמי".

אך קשה להסביר כך, כי [בנוסף לכך שאין מובן מדוע מצטט רש"י מן הפסוק גם את המילים⁶ "ויקחו" ו"תרומה"⁷, כאשר הקושי וההסבר של רש"י הם רק לגבי המילה "לי"⁸]

הרי מוצאים ביטויים כאלה, בעלי אותה מטרה – כלפי הקב"ה – בפסוקים קודמים "עשר אעשרנו לך"⁹, "קדש לי כל בכור"¹⁰ וכדומה, ורש"י אינו מסביר שם¹¹ שאין הכוונה כפשוטן של המילים, "אל" או "למען" הקב"ה.

מכך מובן שלא זהו הקושי של רש"י בפשוטו של מקרא, ושאין הוא צריך 284לשלול את הפירוש הנ"ל. הדבר מובן בפשטות, כי כאשר מעשרים ומקדישים משהו לקב"ה אין הכוונה לומר שהקב"ה זקוק לכך וכדומה.

ב. אפשריות שונות להבנת דברי רש"י

לכאורה אפשר לומר שהביטוי "לי" בפסוק "ויקחו לי" אינו דומה ל"עשר אעשרנו לך", "קדש לי" וכדומה. כי ב"ויקחו לי" לא נאמר שיקדישו זאת לקב"ה וכדומה, אלא – "לקחת". וזה אינו מתאים¹² מפני הסיבות הנ"ל¹³. לפיכך מוכרח רש"י לומר "לי לשמי". ובכך מובן גם מדוע מצטט רש"י גם את המילה "ויקחו"¹⁴.

אך לפי זה היה פשוט יותר אילו היה רש"י מפרש שמשמעות המילים "ויקחו לי" היא – שיקדישו זאת (עבורי¹⁵).

ג. הקשיים על הנ"ל

מפרשים אחרים¹⁶ מסבירים שקשה לרש"י הביטוי "ויקחו לי": צריך היה לומר "ויתנו לי"¹⁷. ועל כך אומר רש"י "לי לשמי", ורומז לכך שבאמצעות התרומה לוקחים את הקב"ה, בדומה לדברי המדרש¹⁸, שאמנם "לה' הארץ ומלואה", אך הוא רוצה להשכין שכינתו בישראל, אותי אתם לוקחים¹⁹. אך הרי אי אפשר לומר שלוקחים את הקב"ה עצמו, כי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך..."²⁰, ולפיכך אומר רש"י "לי לשמי" – ששמו יתברך חל עליהם באמצעות התרומה ובנין 285הבית, כמו "ושמו את שמי על בני ישראל"²¹.

אך כאמור פעמים רבות כתוב פירוש רש"י בסגנון ברור, כך שאפילו בן חמש למקרא יוכל להבין זאת, ללא עזרת מפרשי רש"י. אילו התכוון רש"י לאמור לעיל, הוא היה מפרש זאת באופן ברור, ולא על ידי רמז במילה "לשמי"²².

ד. פירוש המילה "תרומה" אינו משנה את פירוש המילה "לי"

כאמור, מצטט רש"י מן הפסוק גם את המילה "תרומה". מכך מובן, שההכרח לפירושו "לי לשמי" אינו רק מן המילים "ויקחו לי", אלא גם מן המילה "תרומה". כדי להבין את דברי רש"י כאן יש להקדים ולציין, שכאשר ההכרח לפירושו של רש"י נובע ממילה מאוחרת יותר בפסוק, הוא מפרש את המילה המאוחרת יותר תחילה, ורק לאחר מכן את המילים הראשונות, כיון שפירושו המאוחר הוא הבסיס לפירושו המוקדם.

ולפי זה: כיון שההכרח לפירוש "לי לשמי" נובע גם מן המילה "תרומה", ורש"י מפרש את "תרומה" לאחר פירושו על המילה "לי"²³, מובן מכך, שההכרח ל"לי לשמי" מהמילה "תרומה" אינו קשור לפירוש רש"י על מילה זאת. כלומר בכל דרך שתוסבר המילה "תרומה" – ואף אם תבואר בשונה מפירוש רש"י – "הפרשה" – הכרחי לפרש ש"לי" פירושו "לשמי".

ה. "לי" ענין בפני עצמו

ההסבר לכך הוא:

בפשטות מסבירים את משמעות הביטוי "ויקחו לי" – שיקדישו זאת לקב"ה. כלומר, הפיכת הדבר להקדש. ואת זאת שולל רש"י בצטטו את המילים "ויקחו לי תרומה".

המשמעות הפשוטה של "ויקחו" היא שהדבר נלקח ממקום אחד לאחר או מרשות אחת לרשות אחרת²⁴.

"תרומה" ניתן לפרש, לפי פשוטו של מקרא, בשני אופנים²⁵:

286א) כפירוש רש"י – "הפרשה". הדבר מופרש מרשות התורם, מבעלותו של היהודי, ונעשה שייך²⁶ להקדש.

ב) הרמה והגבהה. כאשר אין משתמשים במושג זה במובן של הרמה גשמית, אלא במשמעות של בעלות וכדומה, הכוונה היא שהדבר עובר לרשות נעלית יותר, בדומה לפירוש רש"י²⁷ על "ויקם שדה עפרון" – "תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך". ובענינינו: הדבר היה קודם בבעלותו של יהודי, ועתה הוא שייך להקדש.

לפי זה מובן, שאי אפשר להסביר, שבמילה לי מתכוונת התורה למסירה להקדש, כי ענין זה נכלל במילים "ויקחו" "תרומה" שכוונתן שהדבר שייך עתה להקדש (תרומה), ונמצא ברשות ההקדש (ויקחו)²⁸.

[ההבדל בכך בין שני הפירושים למילה תרומה הוא: אם "תרומה" היא מלשון הרמה והגבהה, אז מבוטא ענין השייכות להקדש רק במילה "תרומה", ואילו המילה "ויקחו" מבטאת רק שינוי בעלות, שהדבר הוא ברשות ההקדש. אך אם "תרומה" היא מלשון הפרשה, אז יש לומר²⁹, שהמילה "ויקחו" אינה רומזת רק לשינוי רשות, אלא שעל ידי כך נעשית הבעלות על ההקדש מושלמת].

ולפיכך אומר רש"י שמשמעות המילה "לי" כאן אינה שהדבר נעשה שייך לקב"ה, להקדש (בדומה ל"קדש לי" וכדומה), אלא זהו ענין נוסף ושונה³⁰ – שהדבר צריך להיות "לשמי". כלומר, בנוסף לנתינה להקדש, יש ענין נוסף: כוונה "לשמה", בדומה לכוונה "לשמה" לגבי גט, ספר תורה וכדומה – שבנתינה להקדש יש לכוון שהנתינה היא "לשמי".

ו. רש"י כאן בהתאם לשיטתו בפירושו על הגמרא

לפי זה יש לומר – ב"ענינים המופלאים" בדרך ההלכה שבפירוש רש"י – שבענין זה, שבתרומות אלו 287חלה ההלכה של כוונה "לשמי", נוקט רש"י בדיעה שבהתאם לשיטתו בפירושו על הגמרא:

נאמר במשנה³¹ "אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנים אותן מקדושה לקדושה". בענין זה יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד³²: הרמב"ם סובר שהלכה זו היא גם לגבי בדק הבית עצמו – "אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח³³, וכן כל כיוצא בזה". ואילו הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר ש"אין שינוי בין קדשי היכל לשאר עזרות ולא למזבח", ומסביר שהדין במשנה הוא רק לגבי קדשי מזבח, ש"קדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנים ואין ממעטים באכילת קדשים, אבל בדק הבית מה יש בין זה לזה".

בפירושו על הגמרא מפרש רש"י את המשנה שדלעיל, ואומר: "דקדשי בדק הבית שהקדישם למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה לשלמים ומשלמים לעולה", אך לא בקדושת בדק הבית עצמו, כשיטת הראב"ד.

ויש לומר, שהלכה זו קשורה להלכה המוזכרת לעיל³⁴ שהנתינה³⁵ צריכה להיות "לשמי"³⁶: כיון שאדם מכוון את הנתינה "לשמי", לקדוש־ברוך־הוא, אין כל כך חשיבות לאיזה ענין מסויים הוא הקדיש זאת, והעיקר שזה "לשמי", לקב"ה. ולכן, אם הוא הקדיש זאת לבדק הבית, מותר לשנות זאת לבדק המזבח וכדו', כי הכוונה "לשמי"³⁷ היא אינה דוקא "לשמי" 288המסויים של ההיכל, אלא כוונה כללית "לשמי" של בדק הבית.

ז. "לשמי" לגבי הלקיחה

אך על הלכה זו, שצריכים לכוון שהנתינה תהיה "לשמי", יש לשאול:

בין התרומות שעליהן מדובר בפסוק זה נכללת גם תרומת המזבח, שממנו נקנו קרבנות ציבור, כפי שאומר רש"י על הפסוק – "אמרו רבותינו ג' תרומות אמורות כאן". ולכאורה, תמוה: ההלכה קובעת³⁸ שתרומת המזבח נלקחת גם בעל־כרחו וממשכנין על השקלים, וכיצד איפוא ניתן לומר על כך שהנתינה היא "לשמי"? הרי נתינה בעל כרחו של האדם היא ללא כוונתו כלל, ובודאי לא במטרה "לשמי"³⁹?

בנוסף לכך: עדיין נותרה בעינה שאלת המפרשים המוזכרת לעיל – מדוע כתוב כאן "ויקחו לי" ולא "ויתנו לי"?

ויש לומר, שהקושיות מתורצות זו בזו: ההלכה של "לשמי", לפחות לגבי תרומת המזבח, אינה לגבי הנתינה – שהיהודי צריך לתתה "לשמי" – אלא לגבי "ויקחו", ה"לקיחה" על ידי גזברי ההקדש צריכה להיעשות "לשמי"⁴⁰.

ואלה הם שני הביטויים "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש...": "דבר אל בני ישראל" מוסב על לוקחי התרומות – הגזברים, ו"כל איש..." אמור לגבי כל היהודים הנותנים את התרומות.

לפיכך אין סתירה כאשר היהודי נותן בעל כרחו, כי הלקיחה – "ויקחו" – נעשית על ידי הגזברים "לשמי".

ח. הכוונה "לשמי" – קשורה

לגזברים או לתרומה?

אך עדיין צריך להבין בפנימיות הענינים:

כיון שתרומת מחצית השקל נלקחת לפעמים בעל כרחו של הנותן, יוצא שלגבי תרומה זו אין ענין של כוונות, בשונה מן התרומה למלאכת המשכן הניתנת בנדיבות הלב, אלא יש רק צורך שהתרומה תגיע להקדש. אם כך, מדוע יש צורך לכוונת הגזברים "לשמי"?

בפשטות יש לומר, שזה בדומה למאמר חז"ל⁴¹ ש"פרנס אל יטיל אימה על הצבור שלא לשם שמים": כיון 289שתפקידם של הגזברים לקחת את התרומות מבני ישראל אפילו בעל כרחם, חשוב במיוחד שלא תהיה מעורבת שום פניה אישית, וחשוב להבטיח שהלקיחה תהיה "לשמי".

אך עדיין אין הדבר "חלק": לפי זה אין הענין של "לשמי" קשור לתרומה, אלא לגזברים, שהם צריכים לבצע תפקידם לשם שמים. ואילו מפשטות הענין נראה שהכוונה "לשמי" קשורה ללקיחת התרומה, שהיא תהיה "לי – לשמי".

ט. ההבדל בין עבודת "סור מרע" לבין עבודת "ועשה טוב"

ההסבר לכך הוא:

התרומה ניתנה עבור המשכן ועבור הקרבנות, לעשיית המשכן לדירה לו יתברך, ובאמצעותו – בכל העולם כולו.

בעשיית דירה, כדי שתהיה ראויה לדירת מלך, יש צורך בשני ענינים "צריכים לפנות ההיכל מכל לכלוך... ואחר כך לסדר שם כלים נאים"⁴². בעבודת ה' אלה הם שני הענינים של סור מרע ועשה טוב. ההבדל ביניהם הוא: העבודה של סור מרע היא רק הכנה והקדמה לעשיית הדירה. עשיית הדירה בפועל – המשכת אלקות בדברים גשמיים והפיכתם לדירה לקב"ה – היא על ידי "ועשה טוב"⁴².

ולכן יש הבדל בין אופני העבודה של סור מרע ועשה טוב, כמוסבר בתורת החסידות⁴³: בעבודה של סור מרע חשובה בעיקר התוצאה למעשה, ואין זה חשוב כל כך באיזה אופן הצליח היהודי להימנע מלעבור על רצון העליון, ואף אם עשה זאת לעצמו, ומיראת העונש וכדו'. ואילו בעבודה של "ועשה טוב" חשוב שתיעשה לשמה, בכוונה מושלמת לקב"ה, ולא לצורך עצמו, כי על ידי כך הוא "ממשיך" אלקות למטה, הוא עושה דירה לו יתברך בתחתונים, והמעשה צריך להיות באופן שעל ידו תשרה אלקות, ומובן שאסור לערב בכך שום פניה אישית ח"ו.

לפיכך נאמר⁴⁴ "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף־על־פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". הסיבה לכך שצריך לעסוק בכך אפילו לא לשמה, אינה מפני שעבודה כזו מספקת (המעשה הוא העיקר⁴⁵), אלא מפני שעל ידי כך הוא יגיע בסופו של דבר אל התכלית, עבודה לשמה, שאז מתהוה שלימות הדירה בתחתונים⁴⁶.

י. שני הענינים קיימים גם בעשיית המשכן לה'

כשם שהדבר בעבודת האדם, כך גם 290בעניני הבריאה שמהם עושים את המשכן לו יתברך, שיש בכך שני ענינים אלו:

א) סור – היציאה מרשות ה"עולם" שבקליפת נוגה⁴⁷ – בדומה לענין של סור מרע, ב) הכניסה לרשותו של הקב"ה, הפיכת הדבר להקדש, ועל־ידי כך מקום משכן לקב"ה – בדומה לענין של ועשה טוב.

ולפי זה מובן, שלמרות שממשכנין על השקלים, והנתינה היא בעל כרחו של הנותן – כי הענין של סור מרע אינו חייב להיעשות בכוונה "לשמי" אלא חשוב בעיקר המעשה, היציאה מקליפת נוגה – למרות זאת, צריכה הלקיחה, שבאמצעותה נכנס הדבר לרשות ההקדש, להיעשות על ידי הגזבר "לשמי".

יא. שני הענינים רמוזים בפירש"י

שני ענינים אלו מתפרשים בשני הפירושים למילה "תרומה", כאמור לעיל – הפרשה או הרמה והגבהה:

הפרשה, הבדלת התרומה מחלק אחד שהיתה מעורבת בו⁴⁸, מצביעה על הפרישה מעניני החול. וכך גם בקשר לאדם, שהדבר מופרש מרשותו. והמשמעות של הרמה והגבהה היא, כאמור, שהדבר מתעלה ונכנס לרשות ההקדש.

לכך רומז רש"י באמרו "לי לשמי" לאחר הציטוט "ויקחו לי תרומה" לפני פירושו "תרומה הפרשה" (ומובן, שלפני פירושו "תרומה הפרשה" מבינים את התרומה כפשוטה ממש – מלשון הרמה) – כי הענין של "לשמי" חשוב (בעיקר⁴⁹) בענין ההרמה, בכניסה לרשות ההקדש, ולא כל כך בענין ההפרשה מרשות ההדיוט.

יב. ההוראה בעבודת ה'

ההוראה הנלמדת מכך לגבי עבודת ה' היא:

כאשר יהודי הולך להשפיע על זולתו ולקרבו לתורה ולמצוות, ולקיים את מצות הוכח תוכיח את עמיתך⁵⁰, הוא עלול להרהר לעצמו: כאשר מדובר אודות קיום התורה והמצוות שלו עצמו חשוב שעבודת ה' תיעשה על ידו כראוי "לשמה". אך כאשר מדובר בהשפעה על הזולת, חשוב רק המעשה – שהיהודי זולתו יניח תפילין וימנע מעבירות, וכדומה. אך אופן השפעתו על הזולת אינו חשוב כל כך. יכולה להתערב בתוכחתו תחושה של ההיפך מאהבת ישראל, או לפחות תחושה דקה שהוא המוכיח, הוא נעלה מהשני, וכדומה.

אמנם, הוא יודע שזהו פגם בעבודת ה' שלו, שעדיין אין הוא מזוכך לחלוטין ועדיין קיימת אצלו תחושת 291ישות עצמית – אך מה הקשר בין זאת לבין הזולת? הרי "קבל האמת ממי שאמרה"⁵¹, ובמיוחד לגבי סור מרע בודאי אין חשיבות לכוונה, כדלעיל.

על כך באה ההוראה, שחישוב זה הוא רק בשביל השני – הוא צריך לרצות לברוח מן הרע בכל דרך שהיא. אך מי שהולך להשפיע על זולתו צריך לעשות זאת "לשמה" גם כאשר מדובר אודות סור מרע, כי השפעתו על הזולת היא לגביו תמיד פעולה חיובית של "ועשה טוב", שצריכה להיעשות "לשמה". ובמיוחד כאשר רואים שכשפגומה אצלו הכוונה הזכה "לשמה" והוא מעורב פניות אישיות וכדו', אין נפגמת רק עבודתו העצמית, אלא גם השפעתו על הזולת.

ולכן הענין של "אל יטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים" אמור גם לגבי סור מרע, כי אם מעורבת בכך הרגשה הפוכה, לא תושג המטרה כראוי.

ואילו כאשר הוא עובד "לשמי" – אפילו בעל כרחו של האדם, בפעולה של כפיה – מעשין על הצדקה וכדומה – הרי אז "שכרו גדול משכר הנותן שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם אומר ומצדיקי הרבים ככוכבים"⁵², ו"גדולה צדקה (כולל גם צדקה זו) שמקרבת את הגאולה"⁵³.