288

המסויים של ההיכל, אלא כוונה כללית "לשמי" של בדק הבית.

ז. "לשמי" לגבי הלקיחה

אך על הלכה זו, שצריכים לכוון שהנתינה תהיה "לשמי", יש לשאול:

בין התרומות שעליהן מדובר בפסוק זה נכללת גם תרומת המזבח, שממנו נקנו קרבנות ציבור, כפי שאומר רש"י על הפסוק – "אמרו רבותינו ג' תרומות אמורות כאן". ולכאורה, תמוה: ההלכה קובעת³⁸ שתרומת המזבח נלקחת גם בעל־כרחו וממשכנין על השקלים, וכיצד איפוא ניתן לומר על כך שהנתינה היא "לשמי"? הרי נתינה בעל כרחו של האדם היא ללא כוונתו כלל, ובודאי לא במטרה "לשמי"³⁹?

בנוסף לכך: עדיין נותרה בעינה שאלת המפרשים המוזכרת לעיל – מדוע כתוב כאן "ויקחו לי" ולא "ויתנו לי"?

ויש לומר, שהקושיות מתורצות זו בזו: ההלכה של "לשמי", לפחות לגבי תרומת המזבח, אינה לגבי הנתינה – שהיהודי צריך לתתה "לשמי" – אלא לגבי "ויקחו", ה"לקיחה" על ידי גזברי ההקדש צריכה להיעשות "לשמי"⁴⁰.

ואלה הם שני הביטויים "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש...": "דבר אל בני ישראל" מוסב על לוקחי התרומות – הגזברים, ו"כל איש..." אמור לגבי כל היהודים הנותנים את התרומות.

לפיכך אין סתירה כאשר היהודי נותן בעל כרחו, כי הלקיחה – "ויקחו" – נעשית על ידי הגזברים "לשמי".

ח. הכוונה "לשמי" – קשורה

לגזברים או לתרומה?

אך עדיין צריך להבין בפנימיות הענינים:

כיון שתרומת מחצית השקל נלקחת לפעמים בעל כרחו של הנותן, יוצא שלגבי תרומה זו אין ענין של כוונות, בשונה מן התרומה למלאכת המשכן הניתנת בנדיבות הלב, אלא יש רק צורך שהתרומה תגיע להקדש. אם כך, מדוע יש צורך לכוונת הגזברים "לשמי"?

בפשטות יש לומר, שזה בדומה למאמר חז"ל⁴¹ ש"פרנס אל יטיל אימה על הצבור שלא לשם שמים": כיון