שיחה א

242שיחה א

משפטים

א. השאלות המתעוררות על התאמת השם "משפטים" לתוכנה של כל הפרשה

כבר דובר פעמים רבות¹ על כך, ששמה של הפרשה, שהוא שם של תורה (ולו רק בגלל העקרון שמנהג ישראל תורה הוא), קשור לתוכנה² של הפרשה, וכיוון שזהו שמה של הפרשה כולה, ברור, שבשם זה רמוז התוכן הפנימי של כל הענינים הכתובים בפרשה הזאת, עד הפסוק האחרון.

לפי זה דרוש הסבר על שמה של פרשתנו – משפטים: אמנם חלקה המכריע של הפרשה דן במשפטי התורה ובדיניה³, אבל בסופה של הפרשה מסופר על ההכנות למתן תורה⁴, ועל משה ש"עלה אל ההר..."⁵, דברים שאין להם, לכאורה, קשר לענין ה"משפטים".

יתר על כן: בשם "משפטים" מכונות מצוות שחובתם מובנת בשכלו של האדם, כידוע⁶. ואם כך אין מובן: בהכנות למתן תורה, שמסופר עליהן בסוף הפרשה, נכלל גם הספור על כך שבני ישראל אמרו "נעשה"⁷, "נעשה ונשמע"⁸, הם צייתו ("נעשה") לקדוש־ברוך־הוא עוד לפני שהבינו ("נשמע")⁹, דבר שהוא ההיפך מן המשמעות של "משפטים" (כלומר, מצוות שכליות), ויוצא אפוא שסופה של הפרשה אינו רק ענין השונה משמה "משפטים", אלא הוא ענין ההפוך ממנו לגמרי.

שאלה זו איננה קיימת רק לגבי הסיפור שבסוף הפרשה, אלא גם לגבי הדינים שבפרשה, שהרי ביניהם נמצא הציווי "לא תבשל גדי בחלב אמו"¹⁰ (בשר בחלב), שאיננו מצווה שכלית¹¹, 242אלא חוק¹².

ב. גם את המשפטים יש לקיים מפני ציווי ה'

על המילים "ואלה המשפטים" מביא רש"י את דברי חז"ל¹³ "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". כידוע¹⁴, הפירוש הפנימי למאמר זה הוא ש"אף אלו" – גם את המשפטים – אין לקיים משום שכך מחייב השכל, אלא מפני שהם "מסיני" – ציוויים של הקב"ה.

כך ניתן היה, לכאורה, להסביר מדוע מובאים בפרשתנו, פרשת משפטים, הסיפור על אמירת "נעשה ונשמע", ואיסור בשר בחלב, שאינם משפטים, שהרי בכך רוצה התורה לרמוז, שגם "משפטים" הם במשמעותם הפנימית כאיסור בשר בחלב, למעלה מן השכל – חוקים¹⁵, ולכן גם אותם יש לקיים מתוך קבלת עול מלכות שמים ("נעשה ונשמע"), מפני ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"¹⁶.

ג. תשובה זו אינה מתקבלת מפני מספר סיבות

אבל באמת לא ניתן לומר כך, כי:

(א) במכילתא¹⁷ ישנה דיעה אחרת (שרק היא מובאת במדרש רבה¹⁸ בפרשתנו) הסוברת ש"ואלה המשפטים – במרה נאמרו"¹⁹. לפי דיעה זו יוצא שאיננה קיימת כאן ההדגשה שה"משפטים" הם "מסיני" – והקושיא שהזכרנו קודם לכן, חוזרת איפוא למקומה.

(ב) ועיקר: גם לפי הפירוש "אף אלו מסיני", הכרח לומר שההדגשה צריכה להיות על כך שאלה הם מצוות שכליות ("משפטים") ולא על כך שאלה הם ציוויים "מסיני" (חוקים), כיוון ששם הפרשה הוא "משפטים".

כלומר, מן העובדה שהפרשה כולה נקראת "משפטים", אין לדייק את ההסבר הנ"ל (ש"משפטים" הם בפנימיותם חוקים) אלא בדיוק את ההיפך: גם איסור בשר בחלב, ויתר על כן: גם הענין הכללי של "נעשה", "נעשה ונשמע" – הם במשמעותם הפנימית "משפטים"^*.

243ד. מיקומו של פרשת משפטים

גם צריך להבין למה פרשת "משפטים" כתובה מיד לאחר פרשת "יתרו", מתן תורה?

לכאורה, החידוש שבמתן תורה איננו מתבטא במצוות שהן מסוג "משפטים", אלא במצוות שהן מסוג עדות וחוקים – שהרי: (א) את המשפטים היו צריכים לקיים לפי השכל, גם ללא ציווי מאת הקב"ה, כדברי הגמרא²⁰ "שאלמלא נכתבו (גם אז) דין הוא שייכתבו". (ב) לפי שיטת הרמב"ן²¹ אין הכוונה במצוות ה"דינין" שעליה נצטוו בני נח, רק "להושיב דיינין וכו'", אלא גם "דיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולווה ודיני מקח וממכר וכיו"ב" – יוצא איפוא שעל רוב עניני המשפטים נצטוו בני ישראל²² כבר קודם לכן, בתוך כל בני נח²³.

[ולפיכך היה מתן תורה באמצעות "וירד ה' על הר סיני"²⁴ ו"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"²⁵ באופן של "וכל העם רואים את הקולות..."²⁶ – "רואין את הנשמע"²⁷. כלומר, התגלות אלקית הנשגבה מאד משכלו של האדם].

וכיוון שכך, היו צריכים לבוא, לכאורה, מיד לאחר מתן תורה הציוויים על חוקים ועדות, שבהם מתבטא החידוש שבמתן תורה, ומדוע אפוא כותבת התורה בראשונה²⁸ את המשפטים?

אמנם לפי הדיעה הראשונה של חז"ל, שהובאה לעיל, צריכה התורה לכתוב את ה"משפטים" כדי להראות ש"אף אלו מסיני", אבל בכל זאת נאמר על המשפטים רק "אף אלו מסיני", וברור שצריך היה לכתוב את החוקים, את המצוות שעיקר ענינם הוא "סיני".

שאלה זו נעשית תמוהה יותר לפי ההסבר שלעיל, שבסופה של פרשת משפטים עצמה מדובר על הזמן הקרוב למתן תורה, לפניו ולאחריו, בעוד 244שהדינים שבתחילת הפרשה ובחלקה המכריע נאמרו למשה, לפי פירוש רש"י²⁹, מאוחר יותר, בארבעים הימים ששהה בהם בהר סיני. יוצא, שהדינים של "ואלה המשפטים", הכתובים כאן מיד לאחר הסיפור על מתן תורה, אינם לפי סדר המאורעות³⁰ (ובמיוחד לפי פירוש המדרש ש"ואלה המשפטים במרה נאמרו").

מכל האמור לעיל ברור: (א) למרות שהגילוי שבמתן תורה עצמו איננו ענין של "משפטים", וכפי האמור היתה במתן תורה התגלות אלקית שלמעלה מהשכל – בכל זאת ענינו של מתן תורה מתבטא דווקא במשפטים. (ב) מצד שני מגיעים לאחר הענין של משפטים שוב לענין של מתן תורה. (ג) עובדה זו עצמה היא פרט בענין של פרשת משפטים.

ה. דברי השל"ה על "זה א־לי ואנוהו..." והקושי עליהם

כדי להבין את הדברים הללו, יש להבין תחילה את דברי השל"ה³¹ על הפסוק³² "זה א־לי ואנווהו אלקי אבי וארוממנהו" (שאותם מביא כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, בשיחותיו³³) ואלה דבריו: "כשזה א־לי, שהוא א־לי מצד השגתי וידיעתי – אז ואנווהו. מלשון אני והו. ר"ל אני והוא דבוקים ביחד, כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם, כשאין לי הידיעה מצד ההשגה, רק מצד הקבלה שהוא אלקי אבי, אז "וארוממנהו" כי הוא רם ונשגב ממני ואני מרוחק מאתו במצפון הלב".

כלומר, בנוסף לאמונה, הבאה מאת "אבי" – "הקבלה איש מפי איש"³⁴, צריכה להיות גם "הידיעה". כי על־ידי האמונה מרגיש האדם שהקב"ה הוא "רם ונשגב" ממנו ("וארוממנהו"), וכתוצאה מכך האדם "מרוחק מאתו במצפון הלב"; ואילו באמצעות "ידיעה מצד ההשגה", הבנת אלקות ("זה³⁵ א־לי") נגרם המצב של "אני והו דבוקים ביחד" ("ואנוהו").

וזוהי גם משמעות הפסוק³⁶ "דע את אלקי אביך" – אין די בכך שהקדוש־ 245ברוך־הוא הוא "אלקי אביך", אלא צריך להיות "דע" – "אתה בעצמך מצד ההשגה"³⁷.

אך בענין זה אין מובן: לפי פירוש השל"ה, צריך היה הפסוק להיכתב בסדר הפוך: תחלה "אלקי אבי וארוממנהו" ואחר־כך "זה א־לי ואנוהו", כי בראשונה קיימת האמונה "מצד אביך... הקבלה איש מפי איש", ורק אחר־כך ישנה ה"ידיעה מצד ההשגה", ההבנה באלקות (ובלשון השל"ה: "נוסף על מה שהוקבע אמונת האלקות בלבך מצד אביך .. דע אתה בעצמך מצד ההשגה")?

ו. אפשרות לסילוק הקושי, והפרכתה

לכאורה ניתן היה להסביר זאת לפי הידוע³⁸, שגם לאחר שקיימת אצל האדם אמונה של "ידיעה מצד ההשגה", עדיין יש מקום והכרח לאמונה שלמעלה מהשגה. שהרי כיוון שהקב"ה הוא אין סוף, ברור שככל שמגיעים לדרגה גבוהה על־ידי השגה, יש תמיד דרגות באלקות שהם למעלה מהשגה שאליהן אפשר להגיע רק על־ידי אמונה.

וזוהי הכוונה בסדר הפסוק "זה א־לי ואנוהו (ואחר־כך) אלקי אבי וארוממנהו" – החידוש הוא, שגם לאחר העבודה של "זה א־לי ואנוהו" – השגה והבנה, צריך להיות הענין של "אלקי אבי וארוממנהו" – אמונה³⁹.

אך עדיין לא הכל ברור: אמנם קיימת דרגה באמונה הבאה לאחר ה"ידיעה מצד ההשגה", אבל, בכל זאת, מדוע איננה מוזכרת האמונה הבאה לפני ההבנה ומשמשת לה יסוד – האמונה ב"אלקי אבי", שלאחריה באה התוספת "דע" ("זה א־לי")?

ז. תכלית מ"ת – איחוד עליונים ותחתונים

ההסבר לכך:

תכלית מ"ת היתה ביטול הגזירה בקשר ל"עליונים" ו"תחתונים", וגרימה למצב ש"התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים"⁴⁰ – התחברות בין "עליון" ו"תחתון", תוך הדגשה שה"תחתון" לא יבטל את מציאותו וייהפך ל"עליון", אלא שהוא יישאר מציאות של תחתון, ובמציאות כזאת יעלה ויתחבר עם ה"עליונים"⁴¹.

זהו ההסבר גם לכך שאין די בזאת ש"העליונים ירדו לתחתונים" – "וירד ה' על הר סיני וגו'" – אלא היה צורך שגם "התחתונים יעלו לעליונים". ויותר מכך: המדרש מדייק ומקדים את הענין של "התחתונים יעלו לעליונים..." לענין של "העליונים 246ירדו...", למרות שלמעשה היה הסדר הפוך⁴²:

כיוון שהענין של "העליונים ירדו לתחתונים" אינו נגרם על־ידי ה"תחתונים" אלא על־ידי ה"עליונים" (כפי שמודגש בלשון המדרש, שהקב"ה אמר "ואני המתחיל"), לכן אין ענין זה גורם להתחברות ה"תחתונים" עם אלקות, אלא לביטול מציאותם של בני ישראל – "ויחרד כל העם..."⁴³ "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"⁴⁴ ושל כלל העולם "ויחרד כל ההר..."⁴⁵ עד כדי כך שבכל העולם "צפור לא צווח... אלא העולם שותק..."⁴⁶.

וכדי שתתבצע בשלמות כוונת מתן תורה, שהוא, כפי שהוסבר לעיל, שהעולם יתחבר ויתאחד עם ה"עליונים" בעודו במציאות של "תחתון", יש צורך בעבודת התחתונים עצמם – "התחתונים יעלו לעליונים" – שרק באמצעותה מתאפשרת התחברות כזאת.

מצד שני היה צורך בהכנה של "העליונים ירדו לתחתונים" (כלשון המדרש – "ואני המתחיל שנאמר וירד ה'..."), כי ההתבטלות הנגרמת על־ידי כך ל"תחתונים" מהווה נתינת כח ל"תחתונים", כדי שהם יוכלו אחר־כך לעלות ל"עליונים" בכחות עצמם.

ח. ב' ענינים הנ"ל בעבודה פרטית

שני ענינים הנ"ל ("העליונים ירדו לתחתונים" ו"התחתונים יעלו לעליונים") מקבילים בעבודה פרטית לאמונה והשגת השכל⁴⁷:

אמונה איננה נובעת מהשתדלותו ויגיעתו של האדם עצמו, אלא היא ניתנת מלמעלה (כלשון השל"ה: "קבלה איש מפי איש"), ולפיכך, גם אם האמונה מאירה בתוכו של האדם, והוא מקיים את רצון ה' בכח אמונה זו, בכל זאת על־ידי אמונה זו אין האדם מתאחד, עדיין, עם אלקות. מציאות האדם נשארת "מרוחק מאתו".

רק כאשר האדם יגע ומתאמץ בהבנת אלקות, עבודה הבאה מצידו של האדם עצמו, רק אז נגרם איחוד בין מציאותו העצמית לבין הקב"ה – "אני והו דבוקים ביחד".

אך מצד שני, האמונה היא היסוד וההכנה לעבודה מתוך שכל והבנה – כפי שהובא לעיל ש"העליונים ירדו לתחתונים" זוהי ההכנה ל"התחתונים יעלו לעליונים", וזאת מפני שהשכל עלול לטעות, ה"שוחד" של אהבת האדם לעצמו, והפרעות דומות לכך, יכולים לגרום לכך שהשכל לא יקלע אל האמת, ולכן צריכה עבודת ה' להיות מבוססת על יסוד של אמונה 247וקבלת עול, דבר הגורם לכך שהשכל וההבנה יהיו נכונים ואמיתיים.

ט. "יתרו" ואח"כ "משפטים"

כך יובן סדר הפרשיות: פ' יתרו ו(אחר־כך) משפטים:

פרשת יתרו היא פרשת מתן תורה, הנתינה מלמעלה – "העליונים ירדו לתחתונים", וכך התגלתה אז אצל בני ישראל האמונה, דבר המתבטא בהתבטלות עצמית – "ויחרד...", אבל לאחר ההתגלות מלמעלה, ההתגלות במתן תורה, מתחילה עבודת ה' מסוג של "התחתונים יעלו לעליונים", עבודה המביאה לידי איחוד בין מציאות הנבראים לבין אלקות.

וזהו ענינם של "משפטים" – מצוות שכליות: חכמתו של הקב"ה נתפסת בשכל הנברא עד שמתהווה ביניהם "יחוד נפלא"⁴⁸, וכך חודרת חכמתו של הקב"ה ואופפת את מציאות האדם בשלימותה. באמצעות כל זאת מתבצעת כוונת מתן תורה, שהיא התחברות בין "עליונים" לבין "תחתונים".

י. הפשט והדרש מתאימים לשני סוגי העבודות הרוחניות הנ"ל

כך יובן ההבדל, בפנימיותם ועומקם של הענינים, בין הדרשה "אף אלו מסיני", המובאת בפירוש רש"י על התורה, ומכאן הוכחה שהיא נלמדת בדרך הפשט, לבין הדיעה במדרש ש"ואלה המשפטים במרה נאמרו":

כאשר עוסקים בלימוד בדרך הפשט, כלומר התחלת העבודה, אין שום הבנה באלקות, אהבה ויראה וכדו'⁴⁹, אז אין די וגם אין תועלת בהבנת השכל לגבי חובת קיום משפטים, כי הנפש הבהמית עדיין מושלת ושולטת בקרבו;

לפיכך צריך תחילה לדעת ולחוש ש"אף אלו מסיני" – שגם למשפטים יש תוקף כמו לעשרת הדיברות שניתנו מסיני ב"קולות וברקים"⁵⁰ וכו', והביאו לידי "ויחרד כל העם" – פחד וביטול המציאות העצמית.

בדומה לכך קיים בעבודת האדם הענין של "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"⁵¹, הצעקה וה"רוגז" של הנפש האלקית על הנפש הבהמית חודרת ואופפת אותו והוא מתבטל⁵².

לעומת זאת כאשר כבר עוסקים בדרך ה"דרש" שבתורה, כלומר, בדרגות גבוהות יותר בעבודת ה', באהבה ויראה והתבוננות וכדו'⁵³, אז 248אדרבה: יש לקיים את המצוות מסוג של משפטים ללא הזדקקות ל"ירגיז", לקולות וברקים של מתן תורה, אלא מפני ש"במרה נאמרו". כלומר, כיוון שכך מחייב שכלו.

אמנם גם לפי פירוש המדרש הסדר בין הפרשיות הוא הקדמת פרשת יתרו לפרשת משפטים, כי גם ההבנה צריכה להיות מבוססת על אמונה וקבלת עול, כפי שהוסבר בסע' ח' – אך זאת רק לגבי העובדה שיסודה של ההבנה הוא "סיני". אבל העבודה מסוג של משפטים עצמה, איננה עבודה מתוך קבלת עול ו"סיני", אלא עבודה בכח השכל.

יא. עבודה מתוך הבנה תגרום ל"אי־אפשי"

כך יובנו יותר גם דברי הרמב"ם⁵⁴, האומר שדברי חז"ל⁵⁵ "לא יאמר אדם אי אפשי וכו' אלא אפשי ומה אעשה שאבי בשמים גזר עלי" מכוונים רק לגבי החוקים, אבל לגבי משפטים צריך לומר "אי אפשי", כי אם יאמר "אפשי", הרי הוא מושחת במדותיו.

והלא לכאורה מוסבר בספרי חסידות⁵⁶, שגם את המשפטים יש לקיים מתוך קבלת עול בדיוק כחוקים?

ההסבר לכך הוא כדלהלן⁵⁷: נכון אמנם שצריכה להיות קבלת עול, כי אי אפשר להתבסס על שכלו ורגשותיו של האדם. ויותר מכך: קיום המשפטים רק מתוך הבנה יגרום לגריעת העיקר – עבודת ה', והלא אצל יהודי צריך להיות קיים בכל הענינים היסוד "אנכי ה' אלקיך", אך עם כל זאת הכוונה של ה"משפטים" היא, שהמצוות יחדרו ויקיפו גם את כוחותיו הפנימייים של האדם, ואז גם הוא, כפי שהוא במציאותו, ללא התבטלות, ימאס ברע, ויצעק "אי אפשי".

יב. המטרה היא גם "עליונים ירדו לתחתונים"

למרות שיש יתרון בעבודה של "ידיעה מצד השגה", עבודה מתוך הבנה, שבאמצעותה מתהוה איחוד עם חכמתו של הקב"ה, בכל זאת, כיוון ששכל האדם הוא מוגבל, הרי ברור שהאיחוד קיים רק בדרגות הנתפסות בשכלו. כוונת מתן תורה היא, לעומת זאת, לגרום להתחברות של "עליון" עם "תחתון", כך שגם ה"עליונים" שלמעלה מהבנת האדם, וגם בדרגות שאינן כלל בתחום הבנתו, יבואו לידי התחברות עם ה"תחתונים", וזאת באופן שלא תיגרם להם התבטלות, אלא שגם "עליונים" אלה יקיפו את מציאותם.

249וזהו החידוש ב"אלקי אבי וארוממנהו" הבא לאחרי "זה א־לי ואנוהו":

האמונה שישנה ב"קבלה איש מפי איש" (שהיא הכנה ל"זה א־לי ואנוהו") איננה נובעת מעבודת האדם עצמו, ולפיכך איננה קשורה למציאותו, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה. לכן היא איננה מוזכרת בשירת בני ישראל, שהרי היא איננה תוצאה של עבודתם (שירתם), אלא היא כח הניתן מלמעלה. אך לא כן הוא הדבר אחרי שקיים אצל האדם איחוד מוחלט עם חכמתו של הקב"ה – "אני והוא דבוקים ביחד" – עד כדי כך שהם כתובים במילה אחת ("ואנוהו") – אז גם הדרגות שלמעלה מהבנתו ואשר אפשר "לקלוט" אותם רק באופן של "וארוממנהו", בכח האמונה, אז גם דרגות אלו אינן מביאות לביטול מציאותו, אלא "ארוממנהו" עצמו חודר למציאות האדם⁵⁸, שהרי מציאותו מאוחדת לחלוטים עם אלקות, ולפיכך היא איננה מתבטלת אפילו לגבי דרגות הנעלות ונשגבות מהבנתו⁵⁹.

כך יובן מדוע סופה של פרשת משפטים הוא בקשר למתן תורה ("נעשה ונשמע"), ולפני כן כתוב דין בשר בחלב (חוקה): כאשר קיים הענין של "משפטים", איחוד שכל האדם עם חכמתו של הקב"ה, נעשים גם ה"חוקים", וכן הענין של נעשה ונשמע ומתן תורה, בבחינת משפטים – הם חודרים למציאותו של האדם.

יג. שלבים אלו נמצאים גם בהתגלות תורת החסידות

כשם שקיימים שלבים אלו במתן תורה בכלל – בתחילה פרשת יתרו, גילוי מלמעלה, הנעלה מהמציאות, אחר־כך עבודת האדם, פרשת משפטים, ובתוכה עצמה שתי דרגות: בתחילה משפטים כפשוטם, מצוות שכליות (המבוססות, אמנם, על פרשת יתרו – אמונה וקבלת עול) ולבסוף חוקים ומתן תורה שאינם גורמים לביטול מציאות האדם, אלא האופפים אותו החודרים למציאותו (משפטים) –

כך נמצאים שלבים אלו גם בהתגלותה של פנימיות התורה, תורת החסידות⁶⁰, כדלהלן: בתחילה התגלה תורת החסידות הכללית, באופן שאינו נתפס בשכל, על־ידי הבעל־שם־טוב. עיקר ההדגשה היתה אז על ענין של אמונה "וצדיק באמונתו יחיה"⁶¹, כידוע.

אך הכוונה היא שתורת החסידות תחדור אל מציאות האדם עצמה, אל שכלו ואל כוחותיו הפנימיים, לפיכך 250נתגלתה אחר־כך תורת חסידות חב"ד על־ידי אדמו"ר הזקן, אשר קירב את החסידות לכוחות השכליים, חב"ד (חכמה, בינה, דעת) שבנפש, כך שכל אחד יוכל להבין את הדברים, עד שהם יחדרו למציאותו בשלמותה.

[וזהו ההסבר לאימרת הרב מברדיטשוב⁶²: "כולנו אכלנו מקערה אחת, והליטוואק (אדמו"ר הזקן) לקח את חלק הסמיך ביותר" – על־ידי תורת חסידות חב"ד מתממשת הכוונה של התגלות תורת החסידות, כפי שהוסבר קודם לכן בענין של משפטים].

על־ידי הבנה באלקות עד ש"אני והוא דבוקים ביחד" – נגרם שגם כאשר מכירים אחר־כך בכך ש"תכלית הידיעה שלא נדעך"⁶³, מכירים בכך שגם הענינים שהם, לכאורה, בתחום הבנתו הם, למעשה, למעלה מהבנתו, ויותר מכך: אפילו הענינים שאינם מלכתחילה בתחום הבנתו – כל אלה לא יישארו אצלו בבחינת "מקיפים" חיצוניים בלבד, אלא יורגשו באדם עצמו⁶⁴ – "משפטים".

ובאמצעות ההתייגעות בהבנת התורה בכלל, ובתורת חסידות חב"ד בפרט, זוכים ללמוד את תורתו של משיח⁶⁵, לימוד באופן של ראיה⁶⁶, עד לכך ש"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"⁶⁷.